דור השביעי: לשמוח, לרקוד ולשיר.. • טור דעה

מחידושיו הבולטים של דור השביעי ובפרטם נשיאו, זהו ללא ספק עניין השמחה, השירה והריקוד. אמנם בכל הדורות 'חסידים נקראו השמחים', אבל בעיקר זו הייתה שמחה פנימית ואחרי 'עבודה' ממש. מה שאין כן בדורנו זה, חידש הרבי מלך המשיח [מבוסס כמובן על הרביים הקודמים], שיש לשמוח לרקוד ולשיר, אפילו אם בפנימיות בינתיים זה לא כך1.

עד כדי כך 'מקצין' זאת רבינו מלך המשיח [בקיץ תשמ"ח וב'יחידויות' לר' ראובן דונין, ר' שליימק'ה מיידנצ'יק ועוד] שאם מרגישים שלא שמחים – יש למתוח את השפתיים על ידי הידיים בכדי ליצור חיוך 'מעושה' לכאורה ובעקבות כך ישמחו באמת לאמיתו.

וכן הוא בנוגע לעניין הריקוד, עליו חוזר ומדגיש הרבי מלך המשיח בשיחות חול-המועד סוכות, ששמחה מוכרחת להתבטא בריקוד ברגליים בדווקא! בחיצוניות. ואם לא שמחים, יש לרקוד וממילא זו תהיה שמחה אמיתית! אחרת, זוהי לא שמחה אמיתית.. [זאת אומרת ששמחת לימוד התורה -'פיקודי ה' ישרים משמחי לב', שהיא העיקרית אצל יהודים וחסידים, מתבטאת בריקוד ברגליים].

נקודת חידוש נוספת שחידש מלכנו, היא השירה והנגינה בעת וזמן התפילה. בכל דורות חסידי חב"ד, מיעטו לשיר באמצע התפילה בתפילה בציבור על מזמורים וכדומה. הנגינה והזמרה בשעת התפילה – זהו ממש חידושו של הרבי מלך המשיח.

יתירה מזאת, מוסיף בזה מלכנו, שיש לעסוק ב'עבודת התפילה', באמצעות נגינה ושירה. ובדברי הרב בשבת פרשת בשלח תשנ"ב: 'והוראה נוספת וגם כן עיקרית בעניין השירה בנוגע לעבודת התפילה באופן של שירה'. מוסיף הרבי, שזה צריך להיות כמו התפילה של אדמו"ר הזקן, שניגן ניגונים רבים בשעת התפילה. [בכלל ידוע, שכל דיבורו של אדמו"ר הזקן נאמר בנגינה].

פשוט תענוג לראות את הרבי מעודד בעוז את שירת החסידים בעת התפלה.. [מעניין לציין, שבדרך כלל כאשר היו מנגנים את הניגון בסיום הקטע שהושר, הרבי נשיא דורנו עודד בעוצמה נוספת, מה שהגביר את השמחה והלהט בניגון אצל החסידים..].

בשיחת שבת פרשת בשלח תשנ"ב [הבלתי מוגהת], מתייחס הרבי לקבוצת חסידים שהשתיקו את שירת החסידים בשעת התפילה ו'מעדכן' אותם שזהו ממש לא מנהג חב"ד.. ואדרבה, אומר הרבי שליט"א, יש להוסיף באמירת התפילה בקול רם ובשירה. התגברות השירה ושמחה במהלך השנים, גרמה לכך שלפני ובסיום כל תפילה נהפך למעין 'מנהג' לשיר ובשנים האחרונות אפילו בשלושת השבועות!

המורם מכל המובן משיטתו וחידושו של הרבי מלך המשיח, היא שיש להוסיף בשמחה רבה המתבטאת בריקוד ברגליים ובשירה בפה בכל זמן אפשרי ובפרט בזמני התפילה ברבים ו'ברוב עם הדרת מלך'. לכאורה דברים אלו תקפים בכל הזדמנות, כגון באמירת ספר התהילים ברבים וכדומה.

זה עולם אחר ממש, לחיות עם ההסתכלות של הרבי מלך המשיח. זה פשוט כיף והנאה.. לקלוט שאנחנו הננו אלו שהם נקודת ותכלית הכל. בפרט הגוף שלנו. כולנו 'זהב'! אם נחשוב על זה רגע אחד, נשמח באמת על כך שאנחנו חסידים.. נהיה מאושרים שיש לנו רבי חי וקיים.. תענוג להתבטל לפקודות הנשיא..

זוהי השקפת הרבי. אפילו בגשמיות, חיים אלו הם מוצלחים ומאושרים באין ערוך ממש! כאשר שמחים, התאוות לשטויות פוחתות ולבסוף כמעט ונעלמות.. השמחה מספקת. אין מה לחפש בזבל ובבוץ של העולם. השמחה מציפה אותנו כמה רמות מעל ההבלים.

בעזרת השם, בזכות שמחת הגאולה כעת, נזכה נאו ממש להיכנס לגאולה השלימה 'מתוך ריקוד' וניגון הכי שמח [כלשון מלכנו] ומתוך שמחה עצומה וטוב לבב [מהלשונות המצויים ביותר בדברי הרבי] נכריז את הכרזת הקודש שיוצאת מתמצית ליבנו: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

___________

1. כפשוט בדור השביעי 'חב"ד מאנט [=דורשת] פנימיות' ויותר מפעם. על כן יש לכתחילה להשקיע כוחות רבים ועצומים להגיע לשמחה אמיתית שתתבטא ממילא בעניינים חיצוניים. אך חידושו של דורנו הוא, שאין לחכות עד שנצליח בעבודתנו הפנימית ולהתחיל כעת בחיצוניות שאף תביא אותנו לפנימיות. כן יש להדגיש, שאדמו"ר שליט"א מבסס את חידושו על פי דברי רבותינו נשיאנו.