הנקודה של חסידות – זה 'עבודת התפילה' • התוועדות מרוממת

ישנו סיפור ידוע, שהרבי מלך המשיח מספר, אודות אחד ה'שלוחים' ברחבי תבל, שבעיצומה של אסיפה חשובה שהשתתף בה לטובת עתיד היהדות במקום, הגיע זמן התפילה. ללא אומר דברים וללא התראה מוקדמת, קם ה'שליח' בזריזות ונעמד בכל הרצינות לתפילה. הדמות החשובה שישבה מולו, הייתה רחוקה מיהדות ולא הכירה את המושג 'תפילה', והתנהגותו המוזרה של ה'שליח', לקום לפתע באמצע אסיפה גורלית ולהתנענע מול הקיר, גרמה לפליאה רבה ואף לכעס מה מצד בן שיחו.

בראות ה'שליח' את פניו הנדהמות של העסקן עימו דיבר, הסביר לו ה'שליח' בפשיטות, שאמנם בהחלט העניינים שהם עוסקים בהם חשובים ונחוצים מאוד, אבל ישנו דבר שחשוב יותר מהכל – הקדוש ברוך הוא. ואותו 'הקדוש ברוך הוא' החליט שבזמן זה אפשר וצריך להיפגש איתו. 'במילא עזבתי את כל החשוב לי בכדי לפגוש את בורא העולם', סיים ה'שליח' את דבריו החמים, שיצאו מעומק ליבו. ודווקא התנהגות זו גרמה לאותו יהודי להמשיך ולסייע הרבה יותר להפצת היהדות במקום.

יסוד האמונה הפשוט של יהודי, היא העובדה שישנו הקדוש ברוך הוא. יש בורא לעולם שלנו. ומזמן לזמן הוא רוצה שניפגש איתו וכך ניתן להכיר אותו יותר. כאשר בכל יום נפגשים עם הבורא כמה פעמים, לאט לאט גם מרגישים את נוכחותו יותר בשאר שעות היום, ובמילא ההתנהגות בכל עניין בחיים, משתנה ונהיית טובה יותר. בדרך כלל בכדי לפגוש אדם מכובד, צריך לקבוע זמן מראש וגם אז לא בטוח שכל אחד יוכל להתקבל לפגישה אישית.

אבל הקדוש ברוך הוא מוכן להיפגש עם כל יהודי פגישה אישית, בכל יום 3 פעמים ביום בזמן התפילה! בנוסף לכך, מאחר שהאדם כבר מודע למציאות הבורא והוא יודע שהוא 'בעל הבית' של העולם כולו, מבקש האדם את כל הצטרכויותיו בשעת התפילה. הוא יודע שה' הוא זה שיקבע כל דבר בחייו. במילא מובן ופשוט, שהתפילה היא דבר יסודי מאוד לחיים של כל יהודי, ולכן כל אחד צריך לדאוג שהתפילה תהיה בצורה הטובה ביותר.

ומה זה 'תפילה טובה'? תפילה שהרגשתי שדיברתי עם ה', זו תפילה טובה. תפילה כזו, שלא קראתי 'טקסט יבש', אלא זכרתי שיש פה את ה'. שדיברתי איתו על גדולתו ועל הצרכים שלי, והוא שמע והקשיב לי. תפילה טובה לא מתבטאת רק בניגונים שמנגנים בה או באריכות של התפילה. אמנם צריך לנגן בתפילה וצריך להאריך בתפילה, אבל זה בשביל שנוכל להרגיש באמת שמדברים עם הקדוש ברוך הוא. תפילה שמורגש בה שישנו 'דו שיח' ביני לקדוש ברוך הוא, היא תפילה אחרת לגמרי. כל מילה מקבלת משמעות. אני מתכוון ברצינות לכל מילה שאני מוציא. אני יודע שאני מדבר מול מלך מלכי המלכים. כשחושבים על זה, זה נותן חשק גדול בתפילה. זה פשוט כיף לשפוך את הנפש לפני ה' בתפילה.. הזמן כבר לא מהווה חשיבות.. אני מדבר עם בורא העולם!

אבל כאשר ניגשים לתפילה ללא לימוד החסידות קודם לכן, קשה מאוד להרגיש זאת. בשביל להרגיש את התחושות הנפלאות של התפילה, צריכים להתרומם. בכדי לחוש באמת שנפגשים עם הבורא, צריך להתעלות. לכן לומדים 'מאמר' חסידות קודם התפילה, ובמיוחד 'מאמר' שמדבר על התפילה. צריך ללמוד בצורה טובה, עד שיוכל להסביר את המהלך כדבעי לאדם שני. אז מגיעים לתפילה בהרגשה נעלית יותר. ואפילו 'מאמר' שלא מדבר בצורה מפורשת על העבודה בתפילה, אלא על 'פרשת השבוע' וכו', יש בו משהו אלוקי שמרומם את האדם. איזה טון ותחושה אלוקית שפועלת בנפש. המסקנה שיוצאת מכל 'מאמר', היא הבנה שיש אמת אלוקית וצריך להתבטל אליה. למרות שלא דובר על כך בפירוש ב'מאמר'. וזה מרומם את האדם מאוד.

אבל בשביל שלימוד החסידות יפעל את ההרגשה בנפש, צריך לחשוב בראש את ה'מאמר' שנלמד לפני התפילה. בכדי לקלוט בתוך הנפש בצורה פנימית עניין אלוקי, צריך לחשוב עליו. המחשבה היא הכלי הפנימי ביותר, והיא משפיעה על הנפש בצורה החזקה ביותר. להעביר בראש את המהלך של ה'מאמר' או הפרק תניא, ולחשוב מה ה'מאמר' אומר לי. איך זה קשור אלי. לדוגמא אם לומדים את פרק ב' בספר ה'תניא', שם מוסבר שיש לכל יהודי נפש אלוקית, שהיא חלק אחד עם הקדוש ברוך הוא וכו', ואז חושבים על הרעיון של הפרק, וקולטים שזה באמת ככה! זה לא רק שכתוב שזה כך.. באמת יש לי נשמה אלוקית שמאוחדת עם הבורא. בן אדם נורמלי שיחשוב על המשמעות של זה, זה יגרום לו קצת קירבה והרגשה במה שהוא למד.

פעם הרבי שליט"א אמר ב'יחידות' לחסיד שרצה להתחיל להתבונן בחסידות, שידבר ויסביר לעצמו במילים שלו את ה'מאמר', ואחרי זה יחשוב לעצמו את המהלך של ה'מאמר', ויקח מזה נקודה שנוגעת לו. זאת אומרת שבתור התחלה, כדאי להעביר במחשבה את כל המהלך של הפרק או 'המאמר', בצורה מובנת וברורה. זה אמור לקחת בממוצע דקהדקה וחצי. ובהדרגתיות זה מתפתח ומתארך. ככל שיש לאדם יותר ידע בחסידות, ותרגול של התרגום של החסידות לחיים שלו, זה לוקח יותר זמן. בוודאי שהוספה בזמן ההתבוננות משפיעה יותר. אבל לא צריך למדוד את ההצלחה לפי הזמן, אלא יותר להזדהות ולהתחבר עם הנקודה של ה'מאמר' ומה 'המאמר' אומר לי בעבודת ה' האישית שלי.

כמו ההבדל בין מצלמה פשוטה לאיכותית. בתמונה של המצלמה הפשוטה, נראים רק הנקודות הכלליות, אך בתמונה של המצלמה האיכותית, אפשר להתמקד יותר בנקודות פרטיות ודקות יותר, ובסופו של דבר כמובן שהתמונה מקבלת משמעות אחרת לגמרי. איכות מיוחדת. כך בהתבוננות, כושר ריכוז המחשבה, מתארך ומתפתח יותר, ובמילא מבינים את הנלמד טוב יותר ומרגישים אותו הרבה יותר.

כאשר נמצאים בחודש כסלו – 'החודש החסידי', ובשביל להתכונן כראוי לי"ט כסלו 'ראש השנה לחסידות', צריך להתעורר במיוחד בתפילה בכוונה. העניין של 'עבודת התפילה', זה בסיס ואבן מרכזית בחסידות. אדמו"ר הזקן מסר את נפשו בשביל שכל אחד ואחד יוכל להיפגש עם אלוקות פנים בפנים, בצורה מוחשית. הפגישה הזאת מתבצעת בזמן התפילה. כאשר מתפללים במתינות ובאריכות, אלוקות נהיית דבר מוחשי עבורנו. הקדוש ברוך הוא נהיה מציאות מוגמרת גם בהרגשה שלנו. בתפילה זה הזמן הטוב ביותר להחדיר ולהפנים את כל מה שכתוב בתורת החסידות.

ידוע הסיפור שאדמו"ר הזקן התלבט להיכן לנסוע בין 'וילנה' ל'מעזריטש'. המסקנה שלו מהווה את היסוד עליו נעמדת החסידות: 'בוילנה מלמדים כיצד ללמוד, וזאת יודע אני מעט. אבל במעזריטש מלמדים כיצד 'להתפלל', וזאת אני לא יודע'. זאת אומרת שה'נקודה' של חסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט, היא 'עבודת התפילה'. רבותינו נשיאנו שופכים כוחות עצומים לכל אחד, בכדי שיצליח להתפלל באריכות.

יש חשיבות מיוחדת לתפילה ב'עבודה' בתקופה שלנו, 'הכניסה לימות המשיח'. כל הרעיון של ימות המשיח, זה גילוי של הקדוש ברוך הוא בצורה מוחשית בעולם הזה. לראות בגלוי את 'ביטול העולמות' ואת העובדה ש'אין עוד מלבדו'. 'לדעת את השם', זה הגאולה. ובחסידות מוסבר שהזמן בו ניתן כבר כעת 'לדעת את השם' ('דעת' מלשון הכרה והרגשה), זה בזמן 'עבודת התפילה'. ולכן התפילה נקראת 'גאולה פנימית', משום שהיא גורמת לאותה פעולה אצלנו בחיים. זאת אומרת, שאם רוצים 'לחיות גאולה', להרגיש כבר עכשיו כמו בזמן הגאולה, שאז אלוקות תתגלה בבריאה הגשמית, צריך להתעסק ב'עבודת התפילה'. מכיוון שאז אנחנו מחדירים לעצמנו אלוקות, בצורה מורגשת ומוחשית, עד כדי 'כמו בגאולה'.

כמו שהרבי מלך המשיח אומר בשיחת ה'דבר מלכות' פרשת 'בשלח' תשנ"ב, שלכן צריך להתפלל בתקופה שלנו בעיקר עם תחושה של דביקות והתכללות בקדוש ברוך הוא. לחשוב שאני וה' דבר אחד ממש, ובמילא זה יביא להרגשה של שמחה ואושר בתפילה. אבל בשביל זה צריך ללמוד חסידות ולחשוב על זה לפני התפילה, ואז בתפילה מפנימים את הלימוד. ואם משקיעים ב'עבודת התפילה' בצורה קבועה, וחוזרים וחושבים שוב ושוב על ה'מאמר', אז נכנסים לעולם אחר. מתחילים לחיות בעידן של גאולה. מחדירים את ימות המשיח בחיים שלנו.

אחרי שלומדים חסידות בצורה טובה, וחושבים את אותו ה'מאמר' בקביעות בכל יום ואחרי זה מתפללים כמו חסיד, מתחילים להרגיש את ההסברים על 'ביטול העולמות' ו'אין עוד מלבדו'. מצליחים להחדיר אצלנו בחיים את האמת האלוקית. על ידי שאנחנו מפנימים חסידות אצלנו בחיים, אנחנו כמו 'סוחבים את הגאולה לתוך החדר שלנו', ומגלים בזמן שלנו את האלוקות כבזמן הגאולה.

על ידי התפילה אנחנו 'פוקחים את העיניים' ומגלים שכל הגילויים של ימות המשיח, כבר קורים עכשיו. כמו שהרבי דורש בשיחת ה'דבר מלכות' פרשת 'בלק' תנש"א, שצריך 'לידע ולהכיר שנמצאים כבר בהכניסה לימות המשיח'. זאת אומרת, שאחרי שמפנימים את העניינים שחסידות מחדירה לנו על 'אחדות השם', אז מתווסף נדבך נוסף מרכזי, שהגילוי של האמת האלוקית הזאת מתחיל להתגשם כבר ברגעים אלו, רגע לפני הגאולה. וזה נותן כוחות מיוחדים להתאמץ יותר ולהשקיע ב'עבודת התפילה', ועל ידי כך לגלות את הבורא אצלנו ב'עולם קטן – זה האדם', ובעולם כולו.

אזי 'יכירו וידעו כל יושבי תבל' את המציאות האמיתית ש'אין עוד מלבדו', ויקבלו כולם את מלכותו של הרבי מלך המשיח בהכרזת הקודש שהיא תמצית חיינו שנובעת מעומק ליבנו: