ה'גן עדן' עלי אדמות – זה 'עבודת התפילה' • התוועדות מאלפת

תורת החסידות סללה דרך חדשה ונפלאה בעבודת השם. אם עד גילוי תורת החסידות, מטרת ירידת הנשמה לעולם הזה הייתה ברורה, הגיעה החסידות וגילתה את הדרך להגיע למימוש היעד. שיטת המוסר כבר הגדירה את המטרה: לברר ולתקן את מידות האדם. כשהיה צריך, עשו זאת גם על ידי שבירת המידות.

באה החסידות והסבירה שבכדי לתקן את המידות, צריך להוסיף ב'אור', במלחמת תנופה באופן של 'פדה בשלום נפשי'. להגביר את הצורה על החומר, על ידי התבוננות והכרה באמיתת השם. אז מתקנים ומבררים את המידות. שלא על ידי שבירה ו'שמאל דוחה'.

בספר 'היום יום' בתאריך ו' טבת, מובא שללמוד על ה' ('דע את אלוקי אביך') זה לא מספיק, אלא כל העניין זה להגיע להרגשה 'ועבדהו בלב שלם', לזיכוך ותיקון המידות. כך גם כתוב בתורה ש'מה ה' אלוקיך שואל מעמך – כי אם ליראה'. התכלית של הכל זה לברר ולזכך את המידות. והדרך לזה היא על ידי לימוד החסידות והפנמתה שמתבצעת על ידי חוויית והרגשת האלוקות בלימוד ובתפילה.

חז"ל אומרים ש'איזוהי עבודה שבלב – זו תפילה'. 'עבודה' זה מלשון 'עיבוד עורות', שהמשמעות היא זיכוך ועיבוד. וזה עניינה של התפילה, להעמיד את החסיד פנים אל פנים מול הנפש הבהמית שלו, שאז אי אפשר להתחכם ולתרץ את עצמו שהוא בסדר, ו'הכל טוב' וניתן להמשיך ככה.. אלא להעמיד את עצמו מול האמת. מול עולם הערכים שלו, מול התאוות שלו, ואז להגביר את הצורה על החומר. לרומם את הרוחני על הגשמי. וזו בהחלט 'עבודה' לא פשוטה.

אם יהודי יהיה מלומד בתורה, ובקי בנגלה ואפילו בחסידות, אין זה מפריע ליצר הרע שלו. כי גם אחרי הלימוד אפשר להישאר קר. התורה יכולה להישאר תיאורטית. אך כאשר ההשכלה יורדת לרגש, כאן מתחיל השינוי הפנימי. לכן מה שנוגע ל'עמלק' שבכל אחד, זה שהיהודי לא יתלהב ויתחבר לאלוקות. הוא רוצה שהאדם יישאר קר. שלא יעבוד עם עצמו.

בעקבות כך היצר הרע נלחם בכל כוחו שלא יתפללו באריכות, מאחר שהוא יודע שעל ידי התפילה נוצר הרגש הלוהט לאלוקות. החיבור הפנימי. במילא מובן שיש הבדל עצום של שמיים וארץ, בין לימוד החסידות גרידא לבין 'עבודת החסידות', שהיא על ידי התפילה. היצר הרע יודע שהמערכה האמיתית והסופית נגדו, היא באמצעות 'עבודת התפילה'. יכול להיות חסיד או בחור שמגדיר את עצמו מאוד חסידי, אך כל זמן שהוא לא יתבע מעצמו להתמודד עם 'להיעמד מול המראה', להתייצב מול האמת, אזי העיקר חסר לו.

ו'המפגש החזיתי' הזה קורה בזמן העבודה בתפילה. היצר הרע מרכז את כל כוחותיו, מכוחות ההתחכמות והלמדנות עד לכוחות האנושיים והרגשיים, שלא יתפלל באריכות. כי הוא יודע שאם 'יתפלל', כאן תהא קבורתו. הוא יעשה הכל בכדי לפרוק מעצמו את ההכרח של 'עבודת התפילה'.

לפעמים עולה מחשבה שתפילה באריכות, זה תחום של שלימות. כאילו שלימוד נגלה וחסידות וקיום המצוות זה הכרח, ו'עבודה' זה לאנשים מיוחדים רמי מעלה או למי שהחליט למסור את הנפש על כרם חב"ד ולהיות מ'כוהני הדת'.. אז צריך להוציא מדעת הטועים ולהדגיש, ש'עבודת התפילה' זה אחד משלושת העמודים עליהם העולם עומד ('תורה עבודה וגמילות חסידים').

ללא תפילה, התורה אינה תורה – משום ששוכחים מ'נותן התורה', והגמילות חסדים אינה גמילות חסידים – מאחר שעושה זאת בשביל להתפאר ולהתייהר, על דרך מה שכתוב בספר התניא פרק א', אודות 'חסד לאומים חטאת'.

מזה מובן שהעניין של 'עבודת התפילה' היא לא רק שייכת לכל אחד, אלא היא מוכרחת לכל אחד. זה שבפועל לא רואים שמספיק עוסקים בזה, זה לא ראייה לעניין ההכרחיות והמחויבות והצורך הקריטי של העניין, אלא ההסבר לכך הוא פשוט, מכיוון שאת הדברים הקשים אדם משליך אחרי גוו, בפרט שהוא יכול למצוא לזה תירוצים שונים ומשונים לפי רוחב דעתו.. העצלנות איננה הוכחה לאמת..

מאחר שאנו נמצאים כבר ב'דור הגאולה' ובתקופתנו השליחות העיקרית היא 'להביא לימות המשיח', ייתכן שתתעורר שאלה ותהייה: עד כמה חשוב העיסוק בעניין של ה'עבודה'. אז כדאי להבהיר, שאין לך דבר שמקרב יותר את הגאולה ואין לך עבודה שהיא יותר 'להביא לימות המשיח', מאשר לתקן את המידות שלו ולהכניע את הישות שלו, ולקרב את עצמו לאמת האלוקית, בצורה שהוא חי ומתחבר עם זה, ולא רק מדקלם ומצטט זאת.

כמו שהרבי שליט"א אומר, שמשיח כבר נמצא, רק צריך 'לסחוב את הגאולה' ולהכניסה לתוך הבית.. לתוך המוח והלב שלנו.. זאת אומרת ש'משיח' יהיה החיות שלנו, שה'אוויר' והחיות שלנו יהיו של חסידות, וה'אור' שלנו יהיה 'אורו של משיח'.

כל זמן שאנחנו נפרדים מאלוקות בצורה פנימית, אז ה'משיח' נמצא מחוץ אלינו. ועל ידי שאנחנו מתמודדים חזיתית עם התאוות והישות שלנו, אנחנו מזככים את החומריות שלנו ומכשירים את עצמנו להתגלות. כמובן שבנוסף לזה, יש את העניין של ההפצה והפרסום, אך זה בעיקר בעניינים המקיפיים. אבל 'להביא לימות המשיח' באופן פנימי, שזה יבוא במורגש, שזה יבוא באמת, זה על ידי 'עבודת התפילה'. ללא עבודה אמיתית, הוא 'דחליל של משיח'.

כמו שמוסבר בספר ה'תניא' בפרק ד', ש'המקיימן באמת הוא האוהב את שם השם', זאת אומרת שקיום אמיתי של מצווה, היא כאשר היא מתבצעת עם רגש של אהבה. וכן הקיום האמיתי של מצוות 'לא תעשה', הוא דווקא כשיש רגש של יראה. לא רק לבצע טכנית ב'קבלת עול'. אלא באמת לחוות את נוכחותו של הקדוש ברוך הוא, להרגיש ש'הנה השם ניצב עליו', לחיות את זה.

וכמו שהוסבר קודם שבכדי להגיע לרגש אמיתי, צריכים להתעסק ב'עבודת התפילה'. אז אלוקות זה החיים שלו. ממילא היראת שמיים שלו והמצוות שלו, יהיו באמיתיות. אם נדייק בלשונו של אדמו"ר הזקן 'המקיימן באמת', משמע שאפשר לקיים מצוות במעשה, אך זה לא באמת. כמו שכתוב 'מצוות צריכות כוונה', ו'מצווה בלא כוונה כגוף בלא נשמה'. מצווה עם כוונה, זה מצווה אחרת לגמרי.

זה מזכיר לי את הסיפור המפורסם אודות אותו ילד שהשתתף בשנות הנוני"ם בקייטנה חב"דית, והנושא המרכזי שהחדירו שם היה, שהרבי הודיע בנבואה שמשיח עומד להתגלות בכל רגע ממש. כאשר הילד הגיע לבית, הוא סיפר לאביו שמשיח מוכן להתגלות, ואביו ענה לו שזה לא דבר חדש והוא יודע על כך מזמן.. הוא קרא על האמונה במשיח בספרים.. ענה לו הילד: אבל המדריך התכוון באמת ובתמים שבכל רגע משיח עומד לגאול את ישראל. הרבי מתכוון באמת ש'הנה משיח בא'!!

הסיפור הזה ממחיש, עד כמה חשוב לחיות בצורה פנימית את העניין של 'משיח'. כאשר מתעסקים ב'עבודת התפילה', אזי מפנימים וחיים את ענייני הגאולה באמת, ובמילא גם הפרסום וההפצה משפיעים בצורה הרבה יותר חזקה. כמו שרואים שמה שתפס את הילד, זה שהמדריך התכוון באמת. אבל מי שלא מתכוון באמת, אז זה גם פחות מתקבל. זה פחות משפיע ומחבר את השני למסר. אז אמרת עוד משפט חסר משמעות לגביו..

במילא 'משיחיסט' שלא עובד על עצמו בצורה פנימית, הוא כמו דגל ופוסטר של משיח. כמובן שזה פועל, אך זה פעולה מקיפית. אך אם בנוסף לזה הוא יתעסק בעבודה פנימית, המסרים יחדרו והפעולה של זה תהיה אחרת לגמרי, גם לגביו וגם לעולם כולו.

אחת הנקודות שחסידות מדגישה מאוד, שבפסוק כתוב 'ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך' וחז"ל פירשו 'בשני יצריך – ביצר טוב וביצר רע'. דהיינו שצריכים לאהוב את השם לא רק מצד נפש האלוקית, אלא גם מצד הנפש הבהמית. אבל צריך לשים לב, חז"ל התחילו עם ה'יצר טוב' לפני ה'רע'. זאת אומרת שהדרך הנכונה היא להתחיל עם הנפש האלוקית, מכיוון שיש לה גישה והיא מחוברת לאלוקות ולאמת. שהרי מצד הנפש האלוקית כל אחד מאיתנו הוא אביר שבאבירים ו'זרע ברך השם'. לנפש האלוקית יש את החושים הטובים ביותר להתחבר לקדושה, ויש לה את הכוחות הגדולים ביותר.

וכאשר אדם מכיר ביכולות העצומות שקיימות בו, אזי הוא מפרגן לעצמו לאהוב את הקדוש ברוך הוא. אז בתפילה מתגלה היצר הטוב, ובמילא הנפש הבהמית נסחפת ונמשכת אחר העונג וההנאה שהנפש האלוקית עוסקת בה בתפילה באריכות. 'עבודת התפילה' היא ה'גן עדן' עלי אדמות. בתפילה ישנה תחושה של הנאה ועונג פנימיים. הנפש הבהמית מחכה ומצפה להרגיש הנאה אמיתית של קדושה. רק משום שהנפש הבהמית מצד טבעה לא שייכת כל כך לזה, לכן חסידות מדגישה את הצד הטוב. כמו הפתגם הידוע ש'חושך לא מגרשים במקל, חושך מגרשים באור'.

זה כמו שאי אפשר לאלץ ילד לאהוב את בית הכנסת, על ידי גבורות וביקורת. אלא על ידי שהוא יראה את גודל השמחה והתענוג של אבא שלו ב'עבודת התפילה', בדרך ממילא הוא יימשך לחקות את אביו וירצה להיות כמו אביו. וכך בעניינינו, כאשר נפש הבהמית מרגישה את גודל השמחה והאהבה שיש לנפש האלוקית בלימוד החסידות וב'עבודת התפילה', בדרך ממילא היא נמשכת.

כאשר הגה"ח הרב אהרן יעקב ע"ה שווי – רבה של קראון הייטס, היה רוצה להבהיר לתלמידיו, את החשיבות והצורך ללמוד את פירוש המילות בתפילה, היה שואל: מה הפירוש של הפסוק 'פינות צבאיו קדושים'? אילו פינות והיכן הם? לאחר שתיקה מביכה קצרה, היה מספר ששאלה זו שאלו ה'מלמד' בילדותו, ומאחר שלא ידע, הסביר לו ש'פינות' פירושו 'שריו' של הקדוש ברוך הוא..

'חסידות היא השכלה והבנה, שבעיקרה גילה וייסד רבינו הזקן, בשביל עבודת התפילה וחינוך החסידים.. תיקנו את סדר עבודת חב"ד – שחסידים בלי הבדל מעמד ומצב בידיעה והשכלה, יהיו בעלי 'עבודה'. בוודאי שצריכים ללמוד חסידות ולהתעמק בהבנת החסידות. אך עיקר ושורש הכל הוא 'עבודת התפילה'.. עבודת הלב תפסה תמיד את המקום הגדול ביותר אצל חסידים'.

'מובן שעל ידי התבוננות בעניינים פרטיים, יכולים להסבירה גם להנפש הבהמית. ואדרבה, זהו עיקר עבודת התפילה ועבודת האדם בכלל, שיהיה בכל לבבך בשני יצריך, והתורה ומצוות צריכים להיות כפי שהם שייכים לעניינים שבארץ, כי לא בשמיים היא'.