'עבודת התפילה' זה 'להתענג על השם' • התוועדות מחממת עם הרב מיכאל מישולובין

ישנה משנה מפורשת במסכת 'אבות': 'על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים'. ומוסבר ש'העבודה' מכוון ל'עבודת התפילה'. מסתבר שלולא עמוד התפילה, העולם לא יכול להתקיים.. אני מדגיש ואומר את הדבר הפשוט: 'עבודת התפילה' שייכת ונצרכת במיוחד בדורנו.

מי שלא יודע את המקום המרכזי של 'עבודת התפילה' בחסידות חב"ד, כנראה שהוא לא למד מספיק חסידות.. כל החסידות מדברת על התפילה! זהו אחד מהנושאים הכי בולטים בתורת החסידות, והרבי מלך המשיח דורש זאת בכל התוקף. אלא מה? שהיצר הרע נלחם בזה בכל כוחו. הוא יודע שמי שיתפלל, הוא נלחם בו חזיתית. ברור לו שאחרי תפילה חסידית ראויה, החסיד רק יתעלה ברוחניות.

כמו שכתוב ב'היום יום' (כ"ג אייר) מובא הפתגם הבא: 'ראשית הירידה, רחמנא ליצלן, הוא העדר העבודה בתפילה. הכל נהיה יבש וקר, ה'מצוות אנשים מלומדה' נהיית גם היא כבר קשה, ממהרים, מפסידים את ה'גישמאק' בלימוד התורה, והאוויר מתגשם, ומובן שאינו שייך לפעול על הזולת'.

אדמו"ר הזקן תבע חב"ד. חכמה בינה ודעת. צריך ללמוד חסידות ('חכמה'), לחשוב חסידות ('בינה) ולהתפלל עם חסידות ('דעת'). צריך להתפלל לקדוש ברוך שנצליח להתפלל כמו חסיד, לכוון בברכה 'אתה חונן לאדם דעת'.. כאשר אדם צעיר, יש לו תאוות שונות ומשונות בתענוגי עולם הזה, אך כאשר מתעסקים בחסידות ותפילה, אז הקדוש ברוך הוא עוזר ומתחילים לרצות בעניינים אלוקיים.

מילא מי שלא למד ב'תומכי תמימים' ולא למד חסידות, צריך להבין במה הוא מכוון בדיוק, כאשר הוא מתנועע בתפילתו.. אבל אנחנו שלומדים חסידות ורוצים להתפלל כמו חסיד, וכל שכן אם נתבונן ונחשוב חסידות לפני התפילה, אפילו לחשוב קצת, אז מגיעים לתענוג אמיתי באלוקות. בדורנו לא דורשים דווקא התבוננות של שעות ארוכות בבת אחת. אבל בהחלט צריך התבוננות ולחשוב חסידות. אפשר להתחיל מחמש או עשר דקות, וכך להוסיף. אבל נחוץ לחשוב חסידות. לחשוב חסידות, זה דבר גדול מאוד.

שמעתי מאיזה אברך ששהה בישיבת תות"ל בברינוא בצרפת, שהוא זוכר את המשפיע הנודע ר' ניסן ע"ה נמנוב, שכמנהג החסידים היה קורא 'קריאת שמע קטנה' לפני התפילה עם תפילין, ואמירת הפסוק 'שמע ישראל' עד 'בכל מאודך' (לא עד סוף הפרשה הראשונה..), היה לוקח לו בערך עשר דקות בכל יום! זהו דוגמא של יהודי של עבודת השם.

בספר ה'תניא' באגרת התשובה מוסבר, שהתפילה זה 'תשובה עילאה'. 'עבודת התפילה' זה ממש מעיין של חיות.. אפילו אם מישהו ילמד קצת חסידות קודם התפילה, ויכוון את פירוש המילות של התפילה, אז המילים בתפילה יאמרו בצורה חיה ורעננה. לא כמו טקסט יבש. 'א געשמאקע פירוש המילות'..

אחד הדברים הפשוטים והחשובים, זה לא למהר בתפילה. המהירות הורסת את התפילה. אי אפשר לכוון, להתחבר לתפילה. צריך להיות מונח בתפילה, לשכוח מכל העולם בזמן התפילה. הרי מדברים עם הקדוש ברוך הוא! אפילו בעלי עסקים שממהרים וכו', צריכים למצוא תחושה נפשית של רוגע ונינוחות. כאשר יהודי לא ממהר בתפילה ומתפלל במתינות ובלבביות, הוא ממש קונה חיות. כל היום הוא נשאר עם רושם והשפעה מהתפילה.

מי שמתפלל בחיות ובדביקות, חייו ישתנו לחלוטין. אין מה לדבר ולהוסיף. זה ברור ופשוט. כמובן שתלוי כמה הוא ישקיע יותר בכמות החיות והדביקות, אבל בכללות אלו חיים ברמה אחרת לגמרי. על ידי התפילה היהודי עולה טפח מעל פני הקרקע. הוא נהפך להיות אדם אחר. ההחלטות שלו הם לגמרי אחרות, הוא מרגיש את הרע שבנפשו והוא רוצה לתקן את המידות שלו, הוא מרגיש טוב עם אלוקות.

הכל מתפילה. זה מחיה את כל הגוף. זה מחיה את התורה שלו, את כל המצוות שלו. בלי התפילה, הכל נהיה קר. 'אלץ ווערט טרונקען און קאלט'. אה.. קר זה מוות. אדם חי הוא חם. כאשר לומדים חסידות ומכוונים בפירוש המילות בתפילה, אז מרגישים חמימות. אז חיים. התפילה ממש מעמידה על הרגליים. כמובן שצריך גם להשקיע בזה בקביעות. עוד יום ועוד יום וכו'. 'כל יומא ויומא עביד עבידתי'ה'.

כל מי שיעסוק ב'עבודת התפילה', הוא יראה במוחש את השינוי שיהיה לו. הוא ירגיש אחרת. אי אפשר לזוז מזה. אין תחליף ל'עבודת התפילה'. תפילה זה תפילה! לא סתם זה אחד מהעמודים עליהם העולם עומד. אז אם אדם רוצה שיהיה אכפת לו עבודת השם, ושהימים שלו יהיו 'ימים', ולהשתדל בכל זה, אז צריך להתפלל. אבל אם הוא מתעצל, אז הנפש הבהמית מתעוררת אצלו.. אפילו כבר בהכנות לתפילה, בלימוד החסידות, כל אחד יכול להרגיש משהו אחר, הנשמה מתחילה להאיר. ובפרט כמובן בתפילה עצמה.

כמו שיש לשון בחסידות, שהנפש הבהמית מפריעה ליהודי שיתפלל כדבעי, ולא 'מפרגנת' לו שירגיש בתפילה את התענוג של 'להתענג על הוי".. אתם יודעים מה זה 'להתענג על הוי"? כאשר יהודי אומר את המילים בכוונה, בדביקות ובהתעוררות תשובה – אז הוא מגיע להתענג על הוי'. 'להתענג על הוי", זו מדריגה עצומה ובלתי נתפסת.. אבל על ידי התפילה, אפשר להגיע למדריגות הנפלאות ביותר. יהודי שמתפלל עם 'א חסידישע גישמאק', זה חסיד. הוא יכול לעשות טובה אמיתי לשני. אה! הוא חי אחרת.

זה כמו מישהו שרוצה לאכול מאכל טעים וערב מאוד, אם הוא יאכל אותו במהירות וחטיפה, הוא לא ירגיש כלל את התענוג באכילה. אבל אם הוא יושב ואוכל בניחותא, והחיך מרגיש את הטעם בפה, אז כל נגיסה ונגיסה הוא מלקק את האצבעות.. אם זה כך בגשמיות, זה פי כמה ברוחניות. כאשר יהודי מתפלל במתינות, לאט לאט, ובפרט אם חושב איזה פירוש חסידי בתפילה עצמה באחד הפסוקים – אז זה נקרא 'להתענג על הוי". כפשוטו ממש. אין יותר נעלה מעונג. כתוב שעונג זה למעלה מרצון.

מבואר בחסידות, שהתפילה היא במדריגה נעלית אפילו יותר מהתורה. ולכן יהודי שלומד תורה אחרי התפילה, זה מעין 'ירידה' מהדרגה שאחז בה בתפילתו. נכון, הוא לומד תורה וזה מעלה חשובה, ובמיוחד כאשר הוא לומד את התורה אחרי תפילה חסידית לבבית, אז יש לו חיות בלימוד וכו', אבל זה לא דומה למעלה האין סופית של התפילה. ככה הרבי אומר בפירוש. התפילה מעוררת לתשובה, להחלטות טובות. בתפילה יהודי 'קונה חיים לנפשו'. כמובן שגם צריך לחבר את ההתעוררות בתפילה להמשך היום.

יש כמה סיפורים על חסידים שהתפללו באריכות ובחיות, ואנשים אחרים שרק שמעו את תפילתם התעוררו וחזרו בתשובה שלימה. הם לא דיברו איתם מאומה. רק התפללו באמת וזה הפך את חייהם לחיות חיים של אידישקייט וחסידישקייט. מסופר על אחד הקצבים הפשוטים, שאחרי ששמע תפילה בהתעוררות של חסיד, אמר בהתרגשות: אני מוכן לתת חתיכה גדולה ושמינה מהבשר הכשר שלי, בשביל כזו תפילה.. בדומה לזה מתואר בנוגע לעגלונים ועוד יהודים פשוטים, שהיו מוכנים לתת המון בכדי לזכות לשמוע תפילה אמיתית של חסיד שמאריך בתפילה.

אני בעצמי ראיתי את הפעולה של תפילה חסידית. כשהיינו בסמרקנד, אז היה מקווה שהיו מחממים רק בשני וחמישי. כל השבוע היו קור חזק מאוד, ולכן היהודי האחראי על המקווה, שלא היה חסיד, לא נתן לאף אחד רשות להיכנס למקווה, מחשש לסכנת נפשות מחמת הכפור העז שששר אז. והחסיד ר' בערקע ע"ה חן, שרצה לטבול במקווה בכל יום בכדי להתכונן לתפילה כראוי, התחנן לפני האחראי שיפתח לו את המקווה. אך הוא היה עקשן ולא הסכים בשום אופן. פעם יצא בהשגחה פרטית שהוא עמד בחדר החיצוני של הבית, ושמע את תפילתו המשתפכת של ר' בערקע חן.. התפילה שיצאה מפנימיות ליבו של ר' בערקע, שבתה את ליבו והוא נתן לו את המפתחות למקווה, שיטבול בכל עת שיחפוץ.. על אף שהוא היה אדם ממש 'קשה עורף'. הוא התבטל אליו ממש.

על ידי כך שמתעסקים ב'עבודת התפילה' מגלים את ה'יחידה' הפרטית, שזה 'גאולה פרטית', וזה גורם לגילוי ה'יחידה הכללית' שתהיה בגאולה הכללית. כמו שהרבי מלך המשיח אומר (שיחת פרשת 'פנחס' תנש"א), שיהודי צריך לעשות את מקומו הפרטי ל'ארץ ישראל', להפוך את יומו הפרטי ליום של גאולה פרטית. כך אפשר להביא את הגאולה. בכללות כל מצווה היא חלק מ'קבלת פני משיח', כל יהודי על ידי עבודתו הפרטית הוא מביא יותר אור לעולם. וכן פוסק הרמב"ם שעל ידי מעשה דיבור ומחשבה אחת, מכריעים את העולם כולו לגאולה. גם כתוב בנגלה ובחסידות לדוגמא, שעל ידי שמקריבים את הסולת בבית המקדש, זה מעלה את כל הצומח להשם, וכך כל עבודה פרטית, משפיעה על העולם כולו. אבל בפרט 'עבודת התפילה' שכל עניינה זה גילוי 'משיח' ('יחידה'), זה ממש 'קבלת פני משיח'. התפילה זה 'משיח הפרטי' שמגלה את ה'משיח הכללי'. הרבי שליט"א אומר כך בפירוש בשיחות.

במילא 'עבודת התפילה' קשורה מאוד ונחוצה ביותר בכדי להביא את הגאולה השלימה. ולכן דווקא כעת שאנו נמצאים בתקופת השיא קודם הגאולה השלימה, צריכים להאריך בתפילה יותר, ולהשקיע בזה כוחות רבים. כך נחיה משיח בצורה אמיתית. והעיקר שנזכה לגילוי הכי גדול של הקדוש ברוך הוא, 'ומלאה הארץ דעה את השם', הגילוי של 'פנימיות עתיק' ויהיה 'דירה בתחתונים', 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'.. נו הלוואי שכבר נזכה לזה.

**

'לאחרי כל ההכנות הדרושות ל'עבודת התפילה', לימוד החסידות, התבוננות וכו' – הלוואי שיגמרו להתפלל עד תפילת המנחה'.

'מוכרחים שתהיה 'עבודה' בכל יום ויום. אפילו אם היום הוא 'התפלל', ובתפילה הוא התבונן והביא את ההשגה להרגש אלוקי, וזה גרם לו שבהמשך היום כאשר הגיע לפניו עניין גשמי – הוא לא רצה אותו, מכל מקום אם למחרת הוא לא 'יתפלל' שוב, כאשר יבוא לידי דבר גשמי, ירצה אותו.. במילא מוכרחים בכל הימים לעסוק ב'עבודה".