משא מאלף: אהבת חסיד לרבו, אהבת חסיד לחסיד!

מעולם, אבל מעולם, לא נכתבה מגילת 'שיר השירים' החסידית-חב"דית שבין רבי לחסיד. לא רק שלא נתקיים בה 'ועתה כתבו לכם' בדיו על הקלף, אף לכלל 'שימה בפיהם' לא באה. נתכסתה מחמשת מוצאות הפה בסוד 'לבא לפומא לא גליא'. ורק בעתים נדירות של הארה, כאשר הלב עולה על גדותיו והנפש משתפכת בהתוועדות חסידית – או-אז מצליחים נבוני לחש לקלוט כמה 'אותיות פורחות' היוצאות ממקום להבת-שלהבת.

מגילת סתרים זו, חתמו וצפנו חסידים מעין כל רואה. בעקשנות עתיקת-יומין, שמרו הנוטרים על אותו 'גן נעול.. גל נעול מעין חתום', המלא וגדוש רגשות טמירים שבין חסיד לרבו. ועל פתח הגן – להט הקרב המתהפכת של השואל התמה ומבקש: מה דודך מדוד שככה השבעתנו…

ואף השואלים יודעים, כי אין עוד בוסתן בעולם בו מלבלבים רגשי-נשמה כה נאצלים. אפילו 'מתנגד' המדיר הנאה מכל עץ הגן, יודע כי לבו של חסיד, גחלת בוערת הוא. [ולא רק בענייני 'אהבה רבה' ו'אהבת עולם'; גם 'רחם אב על בנים' של חסיד, יש בו מטען-רגש עמוק ומשמעותי הרבה יותר מהמצוי אצל עמא דבר].

והדברים כפשוטם: אהבת חב"דניק לרבי – אין לשער. 'ובאהבתו ישגה תמיד' – יחשוב על הרבי; ידבר על הרבי תמידין כסדרן; יסע לרבי באשר יוכל; וכל משאו ומתנו, הילוכו ומעשיו – רבי. אך רק אל תבקשוהו לבטא בלשון פה ושפתיים הגשמיים את תווי-נפשו ההומה, ואל תנסו להאזין לצלילים של 'אני לדודי' חרישי זה, אשר אינו נקרא ואינו מיתרגם. 'אם תעירו ואם תעוררו'…

מבית לפרוכת, בהיכל קדשי-הקדשים של הלב, שם משכן עוזה של אהבה בין חסיד לרבי. ואת משמרת הקודש ישמור החסיד וידון בעצמו קל-וחומר: אם בגדים (ובמשמעותן החסידית: לבושי המחשבה והדיבור) שבישל בהן קדרה לרבו לא ימזוג בהן כוס לרבו; בגדים שנשתמש בהן לעצמו – על אחת כמה וכמה שלא יעשה בהם עבודת פנים. לזאת צריכים כאילו לברוא מילים חדשות, אשר מעולם לא הוציאתן בריה בעניינים של חול.

[במידה ידועה ניתן לומר, כי אותו איפוק וכיסוי בענינים הנוגעים לתוונא דלבא – אופייני הוא במיוחד לדרך חב"ד; וקרוב גם להיות כי זהו מחמת עצם הדגשת 'חב"ד' והמוחין כשליטים על הלב והמדות]. וככל החזיון הזה הוא גם לאידך גיסא, בבחינת 'ודודי לי' – ביחס של הרביים נשיאי חב"ד כלפי חסידיהם. כל חסיד חב"ד יודע בעצמו, ואבותינו ספרו לנו – בשיחות-הקודש וכו' וכו' – אשר מורינו הבעל-שם-טוב חפר את הבארות בהם גילה מעין של אהבת ישראל.

וממימיו הזכים של 'המעיין הלבן' – דלה דלה אדמו"ר הזקן והשקה את העדרים בפועל ממש. והדברים ידועים. ברם: מכל אותם מעשיות הידועות לנו על אהבת-ישראל של רבינו הזקן, על הישועות וההצלות שפעל עבור כל הזקוקים לכך – רואים את התמסרותו הפלאית ואהבתו לכל יהודי ברובד המעשה, 'בתכל'ס'. כי אכן, בזה עולם המעשה נושעו אותם יהודים בגשמיות וברוחניות. אך בכל הקשור לעולם הדיבור – מצטיירת בעינינו לשונו הזהב של רבינו הזקן כנעולה בכמה וכמה מנעולים, ממש כלשונו החמורה והקפדנית בגופי-תורה. דומה כי לא מוצאים בדבריו ליהודים ואודות יהודים – אף באלו העוסקים ישירות במעלת עם ישראל – משהו הדומה לסגנון המליצי המתרפק בביטויי-חיבה וקירוב-הדעת, בו הצטיינו הבעל-שם-טוב, ר' לוי יצחק מברדיטשוב, וצדיקים בדורו ולאחריו.

ועד כמה שעינינו רואות, גם רבותינו נשיאנו ממלאי מקומו, הלכו בדרך זו. מחד – אהבת ישראל ללא גבול לכל יהודי, כזו שבאה לידי ביטוי בישועות בפועל ממש לכל המצטרך ועד למסירות נפש; ומאידך – כספירת המלכות למעלה, 'מלכות פה', אף כאן אותיות הדיבור מאופקות ומדודות, המשולבות ביחס של 'תהא אימתו עליך', מצניעים את המתחולל ב'לבן של ישראל', אשר 'מעי הומים עליהם', על כל חסיד וחסיד בפרט. 'לא מחשבותי מחשבותיכם', ואבסורדית לחלוטין היא השאיפה להבין ולחקור את הנעשה בנבכי נשמה דאצילות.

אך אין זה מן הנמנע להתבונן בתחום של 'נגלות לנו', המשתקף גם בלבבות החסידים. הכוונה היא למושג השגור בעולמה של חסידות חב"ד – כח הצמצום. לא, לא חלילה 'מיצר הגרון' שבין המוח והלב; להיפך – כשומר ומשגיח בנתיבים המוליכים מן הלב – לפה. אכן, לא לחינם 'אמרי אינשי': בליובאוויטש – לא אומרים את 'שיר השירים'…

'אהבה מסותרת' זו, היא שיאה של גישה, המוצאת את ביטויה בכלל דרכי החסידות והחסידים. בליובאוויטש אכן לא אומרים את שיר השירים במעלי שבתא; חסידי חב"ד לא אומרים בפה את 'אני לדודי ודודי לי', שיר הנשמות לבורא העולם… נכון, מעולם לא שמעו זאת בליובאוויטש – שם, הכל נוכחו בכך בראיה!

חסידי חב"ד אמיתיים העבירו שעות רבות בתפילה, קריאת-שמע וכו' – ומהם פרץ נחשול אדיר של חפיצה ותשוקה ונפש שוקקה, נחלי-דמעה מנשמתם הנכספת אל בית אביה, וגעגועים שאינם נשקטים לאשתאבא בגופא דמלכא; כן, ממש כפי שכתוב ב'שיר השירים'… אין ספק כי גם בחצרות אחרות, ואף בין אלו שאינם נמנים על דגל החסידות, היו יהודים של תפילה. אך בקרב חסידי חב"ד היו הם רבים, וראו עליהם בגלוי כיצד נשמתם אומרת שירה יום אחר יום, ולא רק בערב שבת.

בליובאוויטש אף אין אומרים בפה את שלושה-עשר 'אני מאמין' של הי"ג עיקרים. ואף כאן: גם אם באוזניך לא שמעת את ה'אני מאמין' אגב קיפול הטלית והתפילין, הרי בעיניך יכולת לראותו 'בגוונין נהירין' מבצבץ ומנצנץ מכל פינה בחייו של החסיד. ומה מקום יש להוסיף ולומר זאת – כאשר 'כל עצמותי', יחד הבשר והעור שעליהם, זועקים זאת 24 שעות ביממה!

ובימים החשוכים של ממלכת-הרשע הסובייטית, ראו כיצד דווקא אותם 'עיקרים' חסידיים חרישיים, יש בהם דבר המעמיד גם לכל הענפים ופרטי-הפרטים – ועד למסירות-נפש כפשוטה עבור זקן ופיאות, הידורים בכשרות, ושאר 'חומרות' ו'מנהגים' אשר חסידים דנו בהם: 'טעם -כעיקר'…

ושוב ל'שיר השירים' הבלתי-כתוב ובלתי-נקרא שבין חסיד לרבי במלכות חב"ד. כככל ששמר החסיד על ה'אני לדודי' שלו מכל תנועה של התפשטות וגילוי מעושים – כך האיר הוא מאליו ומעצמו מעיניו הבוערות. וגם על כך ניתן לדרוש 'אינה דומה ראיה לשמיעה'. כח הראיה, קולט ומעביר כל דבר במהירות גדולה יותר, בתוקף יותר, ואף במידה כמותית גדולה יותר.

אשרי עין ראתה… למי שהיה חוש לצפות ולהתבונן במאות ואלפי עיניים של חסידים, צעירים וזקנים, במהלך התוועדות עם רבינו הנשיא, או בהקפות של שמחת-תורה, או בראש-השנה בעת התקיעות – היה יכול לקרוא מאותם מבטים את ה'אני לדודי' המתנגן מלבם, שאינו מסוגל להחקק במלים ואותיות, וביחד עם זאת, הריהו בוקע מהם בצורה כל כך בהירה וחדה: 'אני לדודי'.

'אני לדודי' – שתי מלים קצרצרות, אך את העושר הרב הצפון בהם – לא יבטאו מילים רבות. רק באותם מבטים עורגים ניתן לעמוד על סודן. צמד מילים פשוטות 'אני לדודי', המציינות כאילו בצורה טכנית על המצאותם של שנים שהם אחד – חסיד ורבי; ללא כחל, ללא שרק, ללא פרכוס. ובין 'אני' ל'דודי' לא נכנסת אפילו מילת-יחס אחת של קירוב ודביקות, רק אות למ"ד בודדה, בה מונחים כל העלמין דכיסופין שבין אני – לדודי. כזאת יכולות לומר רק נשמות לאביהן שבשמים, מעצם היותן 'חלק אלוקה ממעל'; ובמילא יכול לומר זאת חסיד לרבי, המגלה בו את אותו 'חלק אלוקה'.

בהסתכלות של חסיד על רבי, במבטו העורג לרבי – טמון כוח אדיר של התקשרות, בדיוק כשם שמבט של רבי – על חסיד, מכיל כוח השפעה שמיימי. שורשיו של אותו כוח עתיקי-יומין הם, ומגיעים עד לרגעים המרוממים של העלייה לרגל לירושלים ולמקדש, ממנו שאבו רוח הקודש. צא ולמד כיצד באה בלשון-מקרא ובלשון-חכמים סיפור הדברים של מצוה זו? 'לראות וליראות'!

ראיה, החל מהמובן הפיזי הפשוט ועד לרובד הרוחני של ראיית עיני השכל, ולמעלה מכך – ראיית הנשמה, הוא כלי-הקליטה העדין ביותר, ואמצעי התקשורת האמין ביותר בין אדם לחבירו, כמו גם בין חסיד לרבו, וברמה הגבוהה ביותר – זו הקיימת אצל הנביא, 'אנכי הרואה', ביחס לגילוי האין-סוף של הקב"ה.

וכאשר, לא עלינו ולא עתה, היו חסידים סגורים ומסוגרים מאחורי מסך הברזל של רוסיה האדומה – מה הייתה בקשתם התמידית, מה הייתה משאת לבם המהולה בדמעות בלי-קץ בעת שבת אחים גם יחד? 'דער אויבערשטער זאל געבן, מיר זאלן זיך זען מיט'ן רבי'ן!'… [יתן השי"ת, ונתראה עם הרבי]. בימי אפילה אלו, היה זה האיחול הנעלה והעמוק ביותר; ועד כמה שמצבם של חסידים אז היה דומה דווקא למגילת 'איכה', הרי געגועיהם לראות את הרבי היו כאותו 'שיר השירים' אשר מים רבים לא יוכלו לכבותו.

ברצוני לשרטט כאן שני רגעים מיוחדים, בהם יכולתי להבחין באותו מבט של 'אני לדודי' בין רבי לחסיד, זורח ומאיר במלוא עוצמתו. לפני כמה עשרות שנים, היה שרוי חסיד צעיר תוסס אופייני ב'מים חיים' שבד' אמותיו של הרבי ב-770, הלא הוא החסיד הידוע ר' ראובן דונין ע"ה. באחת ההזדמנויות, הגיעה העת בו היה עליו בציווי הרבי לנסוע בחזרה לשליחותו בארץ-ישראל, ולבו געש בסערת אדירים: איך יתכן לנסוע מהרבי?!…

אך חסיד-יוקד מציית ונוסע. חרות בזכרוני אותו מעמד: הנה עומד הוא, ביחד עם קבוצה של נוסעים היוצאים בשלום, מול הדלת של 770. בפתח עומד הרבי, ובתווך – מבטים מתוקים-כואבים של רגעי 'קשה עלי פרידתכם'. הנוסעים והמלווים יוצאים בריקוד, אך ר' ראובן עומד ומסתכל על הרבי. והרבי מסתכל עליו. על פניו של ר' ראובן מין הבעה קפואה – ספק חיוך, ספק בכי. הוא לא מניע אף אבר. כאילו ממוסמר למקומו. ורק העיניים הנפוחות מדמעות 'אומרות' כל כך הרבה, ללא אומר ודברים.

ראית אז כזו מין משיכה, כאלו געגועים, היה דומה כי בכל רגע עשוי הוא להנתק ממקומו ב'רצוא' שלמעלה מהגבלת הכלי. ושוב אתה רואה במבטו את ה'חולת אהבה', את הפסוק כתרגומו 'עיניך כיונים' – 'דמוקדין לי' בשלהוביתא דרחימותא' [יוקדים בשלהבת האהבה]. וצליליו הבלתי-נשמעים של 'שיר השירים' האירו באלפי אלומות אור קטנות מעיניו הבורקות של ראובן, ונשמתו זועקת בלחש: 'אני לדודי ודודי לי'…

העיניים הם שדיברו, העיניים הם שהקשיבו. ומבט 'חזרת הפנים' של הרבי הריהו פרשיה בפני עצמה – ומי בכלל מסוגל 'לתקוע מבטו' במחזה פלאי זה. העיניים כאילו מתכסות בערפל. אך בכזה מבט מיוחד במינו, ככל שיהיה קשה להתבונן בו – כך בלתי ניתן לנתק ממנו את העיניים.

כבר אמרנו: במופלא ממך אל תחקור, ובמבט של רבי, הנובע ממעמקי נשמה דאצילות – אי אפשר אפילו לנסות 'לקרוא' ולהבין. מה שבכל זאת נראה למסתכלים בעיני בשר: מבט חם ולבבי של אב הנמשך לבנו היחיד הנוסע למרחקים, ביחד עם התנשאות של הוד והדר מלכותי. והתמונה הכוללת מזכירה אירוע שמיימי המתואר במקומות רבו מלספור בשיחות-הקודש וחקוק בעשרות ניגונים ותנועות: 'הנשמה יורדת לתוך הגוף, אז צועקת וויי וויי'..

ומבטו רווי ההוד של הרבי אומר כולו – 'כי אתך אני'. יותר מזה, אין ביכולת ההשגה וחוש הציור. אך בכל זאת, רגע נשגב זה נתן לי ציור כלשהו על אותו 'שיר השירים' בלתי-כתוב שבין רבי לחסיד, שיר אותו עיניים 'כתבו', קראו ו'שרו'.

ועוד רגע מיוחד, אך הרבה יותר קצר וחד, נחרת בזכרוני מאותם שנים טובות, בהם נהג הרבי בשמחת-תורה לפנות-בוקר – לאחר ההקפות הארוכות וסעודת יום-טוב קצרה – לחלק משקה לאלו שיקבלו על עצמם הוספה בלימוד החסידות. הרבי עמד על השולחן, עם בקבוק בידו הקדושה, ונתן 'לחיים' לכל אחד מהעוברים בתור הארוך, שהתפתל בינות השולחנות ב770. בעמדי בתור, כמה צעדים לפני שהגעתי לפני הרבי, פתאום רואות עיני:

כמה פסיעות ממקום עמדו של הרבי, על הרצפה, ממש סמוך לשולחן, עומד חסיד – אברך עדין-נפש מהמופלאים שבחבורת החסידים יוצאי רוסיה. הוא עומד עם הפנים לרבי, אך כובעו שמוט על מצחו ומכסה את עיניו. גם כך, לא היה אפשר שלא להבחין בשני נחלי דמעות הנוזלים על לחייו וזקנו, ומשם מטפטפות לרצפה. באטמוספירה הלוהטת שלאחר ההקפות אצל הרבי, לא היה בעצם תופעה זו משום חידוש, ואף אחד לא נתן לכך תשומת לב מיוחדת.

אף אחד לא שם לב לכך – מלבד הרבי! בעיצומה של חלוקת ה'לחיים', הפסיק הרבי לפתע, צעד כמה צעדים לקצה השולחן בו עמד אותו אברך, התכופף מעט, והרים קמעא את מצחיית הכובע מעל עיניו. האברך פתח את עיניו האדומות מדמעות, הביט לרגע קט על הרבי, ותיכף עצם שוב את עיניו. מספר שניות החזיק הרבי את כובעו של החסיד מוגבה מעל המצח – ולאחר מכן, במתינות החזיר אט-אט את הכובע למקומו מעל העיניים.

מדוע אותו חסיד הוריד את כובעו על עיניו? יתכן והיה זה פשוט כדי להסתיר את בכיו. אך עליו אפשר להאמין, אשר תואר-פני הרבי היה עבורו בבחינת 'כי קרן אור פניו', כמשה רבינו; הוא אף אמוד ככזה שהרגיש בעצמו לא ראוי, 'מגושם מדי', מלהסתכל אל הרבי פנים אל פנים… מי יודע. וכאשר הרבי הרים את הכובע והחסיד פקח את עיניו – פרץ מהם מעיין חדש של דמעות, שהשתפכו בגלי-תחנונים אל מול הרבי. אך עיניו של הרבי בעת שהחזיק את הכובע והסתכל כל-כך מקרוב בפניו של החסיד – – –

לא! אפילו אז לא יכולתי לדלות משהו ממה שאמרו עיניו של הרבי לחסיד – וכעת בוודאי שאין הדבר ביכולתי. כל החושים והכוחות מתבטלים מול כזה מחזה. ואלו הם רק רגעים קצרים של שיחת 'אני לדודי' בין רבי לחסיד. ורגעים כאלה, ואף ארוכים ועשירים יותר, ישנם למאות ואלפים בלב החסידים.

ובקיצור וסך-הכל: כוח הראיה בחיי חסידי חב"ד – הראיה של חסיד את הרבי – גילם בתוכו מרכיב יסודי ובסיסי ביותר, אך בו ועל-ידו העפילו חסידים לפסגות הגבוהות ביותר. כך ללא ספק בדורות הקודמים של חסידי חב"ד שהיו שייכים לראיית עיני השכל; ובהדגשה יתירה בדורות האחרונים בהם העניין של 'זען זיך מיט'ן רבי'ן' הפך לנושא עיקרי ותמציתי. ולא לחינם שגור הלשון: 'רצוננו לראות את מלכנו' – לא רק לשמוע את הרבי; לא רק 'להתבשם מזיו תורתו' – אלא בדווקא: לראות את מלכנו!

ואגב, מכאן גם עולה, אשר כל המקשים וטוענים ביחס לריבוי התמונות של הרבי בקרב חסידי חב"ד – וזאת מבלי להכנס כלל לעצם הטענות – הרי ניתן לקבוע בבירור, שאינם מתחילים בכלל להבין מה המשמעות של 'לראות את הרבי' אצל חסיד חב"ד. ולא יהיה זה מוגזם לומר, שלפעמים מבט של ילד או ילדה חסידיים על תמונה של הרבי, הינו עמוק ונעלה הרבה יותר, מאשר המבט של 'עולמ'שע בן תורה' על ה'גדול האמיתי' דידי'…

אלא שלפתע נפל דבר. אפילה ירדה לעולם, והיא מכסה ומסתירה, מונעת מחסידים לראות את הרבי בעיני בשר. לכאורה, יאמר האומר, אבד לחסידים כוח הראיה… ומה יכול להיות יותר טראומטי ומכאיב עבור חסיד, מאשר ההרגשה שאבד מאור עיניו החסידי ויכולתו לראות את הרבי!

אך חסידי חב"ד שורשיים לא הרגישו עצמם סומים, רחמנא ליצלן. להיפך – מחנה חב"ד התנער וקם כארי, ועבר התחזקות שלא תשוער בכל תחומי החיים היהודיים והחסידיים, מתוך תשוקה עצומה למלאות את רצונו של הרועה הנאמן. והפירוט בזה אך למותר.

אמנם, יחד עם זאת, החלה לכרסם תופעה מצערת ביותר, שלדאבון הלב כבר אינה בגדר סוד, והיא חותרת תחת יסוד-היסודות של דרכי החסידות. הזעזוע העמוק שפקד את קהל החסידים בג' תמוז, הוליד שתי גישות כיצד ליישם את ההתעוררות לחיזוק ההתקשרות – אותו 'אני לדודי' בין רבי לחסיד שאינו ניתן להפרדה. אלא שמהרצון הכביר לחזק את חבלי ההתקשרות לרבי – השתלשלה תופעה של נתק ופירוד בין חסיד לחסיד.

בקיצור אפשר לסכם את שתי הגישות כך: צד אחד רוצה לשמר את ה'אני לדודי' שבזמן ההוה על ידי געגועים וקישור ההוה – לעבר… ואילו השיטה השנייה גורסת, שצריך 'לסחוב' את ה'אני לדודי' מהעבר ולהפכו למציאות בהוה ובעתיד.

מבלי להכריע בין שתי הדיעות, ואף מבלי להצביע על אשמים בפירוד הנורא – יש רק רצון עז לשאול ולחזור ולשאול: אנחנו כולנו, שהיינו מאוחדים בתנועה של 'אני לדודי ודודי לי', בהתוועדויות ארוכות בלי מספר, בימים-טובים, שבתות ועוד ועוד; אנחנו, שעמדנו 'כולנו כאחד באור'… רואים ונראים אל מול פני הקודש של רעיא מהימנא; אנחנו, הזוכרים (מי בעצמו ומי שסיפרו לו על כך) את הרבי עומד בפתח 770 לאחר התוועדות פורים הידועה ומכריז 'כל הפושט יד נותנים לו'. ואז, כאשר מסה אדירה של חסידים נדחקים ונדחפים מכל צד לפשוט את ידם ללא כל חשבון והתחשבות – באותו רגע מרטיט של התגלות מתחנן הרבי וזועק מנהמת לבו: 'טררכט וועגן נאך ר אידן! טררכט וועגן רצווייטן אידן! טררכט'.. [=חשוב על יהודי נוסף! חשוב על יהודי שני! חשוב!…].

רבונו-של-עולם, להיכן נעלמה ואבדה לנו המחשבה על חסיד חב"ד שני, אנא הלך הקשר והיחס עם אחינו עצמנו ובשרנו?

האם, בעצם, אבדה לנו אפילו היכולת הבסיסית לנתח ולהבין בעצמנו מה קורה? הבה נראה: אתה חסיד חב"ד, ברגע שהורד המסך מעל יכולתך לראות בעיני בשר את הרבי, האם נשמתך הסוערת מצאה את דרכה לזרז ולמהר את הרגע בו נזכה לאור באור החיים? בעקשנות מחד, ובתנופה מאידך – ועל דרך זו הלכת במלוא הקיצוניות; אם כן, מאיפה נובע יחסך הנוכחי לאחיך החסיד? הרי הוא, בדיוק באותה מידה ובדיוק מאותה סיבה, ובדיוק באותה תסיסה והתעוררות נפשית (ואולי אף גדולה משלך) ומתוך אותה תקיפות וכוונות טובות – חיפש גם הוא (ביחד עם כל ה'צד' שלו) את הדרך לממש את כמיהתו לחיזוק ההתקשרות ויישום רצונו של הרבי!

אז מדוע נראית דרכו כל כך שונה ממה שאתה החלטת? פשוט מאוד: אצל יהודים, וגם אצל חסידים, ישנם חילוקים שונים בתכונות הנפש, בדעות, ובעיקר במידות (חסד, גבורה וכו'). מדוע, מדוע לא מעלים על הדעת כזה רעיון פשוט. והשאלה הגדולה מכל: כיצד זה יכול 'צד' שלם שלא לראות (או לעשות עצמו אינו רואה) את הכוונות הטובות, את הכיוון והמטרות החיוביות אליהן חותר הצד השני?… ומאידך, כאשר מתעשתים ורואים איך השני באמת מתכוון לטוב, משתנה כל ההנחה הבסיסית, ובמילא נפתח השער להיכל האחדות. פתאום מבחינים, שהעין הימנית והעין השמאלית מביטים ממש על אותה נקודה.

כאמור, לא באתי בזה להכריע האם צריך לילך ל'ימין' או ל'שמאל', או שמא בכלל ל'אמצע'… אך גם בהעדר הכרעה כזו, יש לצאת במלוא החריפות כנגד התויות שבקלות-דעת מצמיד כל אחד לזה שאינו מסכים עמדו, החל מ'כפירה' מכאן ו'משיחיזם' משם; ותארו לכם להיכן מגיעים כשאלו רק עמדות הפתיחה של הויכוח…

בנקודה זו כדאי לציין את המובא בסיפורי צדיקים, שכאשר כתב הרמב"ם בהלכות תשובה שהאוחז מגשמיות הבורא נקרא 'מין', נסגרו שערי גן-עדן בפני כל הסוברים כך. עד שבא הראב"ד וכתב את השגתו, שאף שברור שדעה זו מושללת לחלוטין, בכל זאת 'מדוע קרא לזה מין' והרי 'כמה גדולים וטובים ממנו' סברו כך מפני שתפסו את הפסוקים כפשוטם, ויתירה מזו, מחמת מה שהבינו מהאגדות המשבשות את הדעות. ובאותה שעה – החזירו את כל אותם גדולים לגן-עדן.

ותארו לעצמכם: הראב"ד בדורו היה סמל החריפות, התקיפות וה'קנאות', אף בדברים הרבה יותר קלים, קל-וחומר כשמדובר בעניינים שבכבשונו של עולם. ובכל זאת לא נמנע 'להציל' כמה מאלה שבנשימה אחת העיד על גדלותם ועל דעתם המשובשת; וכל זאת למה – כדי ללמדך כוחה של 'קנאות' באהבת ישראל!

ואם בארזים כך – בטח ובטח אשר בריות שפלות כמותינו יכולות להניח, כי גם ב'צד השני' נמצאים 'גדולים וטובים' לא פחות מאיתנו, ואולי אף יותר. ורוח-הקודש מצווחת ואומרת: טראכט וועגן נאך אידן, טראכט…