התוועדות חסידית מרוממת עם הגאון החסיד הרב שלמה
זלמן שיחי' לבקיבקר – מראשי ישיבת 'חסידי חב"ד ליובאוויטש' צפת, דיין
ומורה-צדק בקהילת חב"ד צפת וחבר 'מכון הלכה חב"ד' • מה מטרת לימוד החסידות? מה גורם לחיות בביאת המשיח? מהי הדוגמא שניתן ללמוד מתפילתו של הרבי מלך המשיח? ואיך ניתן ליישם את השיחות של השנים תנש"א-תשנ"ב • לקריאה
•••
עניינה של התפילה, זה ה'נשמה' של החסידות. כמו
שאנחנו לומדים כעת בשיעור היומי בתניא (פרק מ'), שלימוד התורה וקיום המצוות ללא
'אהבה ויראה' וללא כוונת המצוות, אינו עולה לקדוש ברוך הוא, והוא כמו גוף ללא
נשמה. ובלשון הזוהר 'תורה בלא גדפין [=כנפיים, אהבה ויראה] לא פרחא לעילא [=לא
עולה למעלה]'.
מה הפירוש בזה? אלו מילים מאוד חריפות.. ההסבר
לכך בפשטות הוא, כמו שחז"ל אומרים ש'נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך
דירה בתחתונים', זאת אומרת שהמטרה שלנו היא לגלות ולהמשיך את העניינים הנעלים שיש
לנו, בהמשך עבודת היום בעניינים הגשמיים. אבל אם חסר ה'נשמה' של התורה, חסרה
הכמיהה והשאיפה להתחבר לקדוש ברוך הוא ולהתעלות ברוחניות, אז חסר בכל העניין
והמטרה של בריאת העולם ומטרת ירידת הנשמה לעולם הזה. לכן 'עבודת התפילה' זה לא
איזה עניין צדדי, כשם שהנשמה בגוף זה לא עניין צדדי. אלא התפילה זה החיים עצמם.
התפילה היא המהות של כל התורה והמצוות. היא 'מחיה' את הכל.
בהתוועדויות המשפיע הנודע ר' שלמה חיים
ע"ה קסלמן היה תמיד חוזר: 'מ'דארף דאוונען דאוונען דאוונען' [=צריך
להתפלל להתפלל להתפלל].. הוא הסביר שעל ידי שמתפללים באריכות, יוצאים מכל העניינים
של ה'מחשבות זרות'. לא באופן של מלחמה, אלא פשוט מתבגרים. כמו ילד שמשחק ומתלכלך
בבוץ, ומזהירים ומענישים אותו שלא יעשה זאת, אך הוא ממשיך בשלו. אחרי כמה שנים,
כשמתבגר, הוא מעצמו לא מתקרב לשחק עם הבוץ. לא צריך לצעוק ולהעניש אותו. הוא עצמו
מבין זאת. הוא פשוט התבגר. כך כשמתרוממים בתפילה, בדרך ממילא יוצאים מכל ה'בוץ'.
מתבגרים. התפילה בונה את החסיד שהוא יהיה בבגרות, לחיות כמה רמות מעל הנחות העולם.
הוא פתאום שם לב, איך דברים שמקודם לכן הוא היה צריך להילחם עליהם, וכעת זה באופן
אחר לגמרי. זה פועלת 'עבודת התפילה', משום שהיא מטפטפת אלוקות לנפש, היא מעלה את
האדם מהמקום שבו הוא היה למקום לגמרי יותר נעלה וזך.
מה מטרת לימוד החסידות?
אבל בכדי שהתפילה תהיה כדבעי וכך תוכל להחיות את
המצוות, צריכים להתכונן לתפילה. התפילה היא המעמד החשוב ביותר, בו נפגשים פנים
בפנים עם מלך מלכי המלכים. ב'ליקוטי תורה' מובא שההכנה הכללית לתפילה הם הטבילה
במקווה, נתינת צדקה ולימוד החסידות. ולימוד החסידות צריך להיות באופן שהלימוד מדבר
עלי, איך הלימוד שייך אלי. זה נקרא לימוד 'אדעתי'ה דנפשי'ה'. חסידות לא לומדים
בכדי לצבור עוד מידע על הבורא, בצורה שמנותקת מהקשר אלי. לימוד החסידות צריך לשנות
את האדם שייהפך להיות חסיד. כל עניין שלומדים בחסידות, צריך לרדת למעשה בפועל. אם
זה 'מעשה' בלבושי הנפש וכו', עד למעשה כפשוטו.
אסור שהלימוד יישאר תיאורטי ובלתי מחייב אותנו.
כאילו שהחסידות מסבירה לנו מה שקורה בעולם אחר, כמו שלומדים איזה מקצוע.. צריך
שהלימוד יהיה 'על מנת לעשות'. שאנחנו הנושא המדובר בלימוד החסידות, איך להתמודד עם
הנפש הבהמית ולגלות את הנפש האלוקית. לחוות את החסידות בצורה אישית ואינדיבידואלית.
כל זה יסוד בלימוד החסידות בכלל. אחרי לימוד החסידות, צריך להתבונן ולחשוב על מה
שנלמד קודם התפילה. פשוט לסכם ולחשוב בראש על הנלמד. זה לא חייב לקחת על ההתחלה
שעות ארוכות.. אפשר להתחיל לרכז את המחשבה בנושא שנלמד מכמה דקות, ועם הזמן אפשר
להתרכז זמן רב יותר. זה דורש תרגול והתאמנות שוב ושוב. ההדרכה בכללות היא להתבונן
באותו 'מאמר' או נושא בחסידות, בצורה קבועה בכל יום (כמובן מומלץ להתייעץ במה
להתבונן עם משפיע), בכדי שההתבוננות תחקק עמוק בנפש.
בתפילה מגיעים לעיקר, להרגיש את האלוקות שיש במה
שנלמד. כשמתבוננים ומעמיקים בעניין בחסידות, באופן שנמצאים ומונחים לגמרי בתוך
העניין שחושבים, אז לאט לאט זה מתחיל לחדור ולהיחקק בנפש, כמו שמובא בחסידות
שהעניין של ההרגשה וה'דעת' באלוקות זה בזמן התפילה. וככל שחושבים על זה יותר, יותר
חיים את זה. זה חודר יותר. במילא כשהוא ניגש להתפלל, הוא 'חי' את המילים שהוא אומר
בתפילה. אז אפשר להגיד את התפילה עם פירוש המילים (שזה כמובן עניין יסודי וחשוב
מאוד), ואפשר לחשוב את פירוש המילים כמו שמוסבר בתורת החסידות.
לדוגמא, בחסידות מסבירים בצורה נרחבת את הקטע
בתפילה של 'הוי' מלך'. שהבורא מחיה בכל רגע את העולם כולו וכל פרט שיש בעולם, החל
מאין ספור ברואים מסוג הדומם וכלה ברבבות רבבות של יצורים מסוג הצומח והחי וכמובן
גם מסוג המדבר. אין פרט אחד בעולם, מהיצור הזעיר ביותר ועד הכוכבים הגדולים ביותר
בגלקסיה, שהבורא לא מחיה אותו. וכל התהוות העולם זה מגיע רק מספירת ה'מלכות' (שהיא
הספירה התחתונה ביותר)..! ולא מדובר רק על ההווה, אלא אפשר לחשוב כמה ברואים הבורא
ברא בעבר, וכמה יברא בעתיד עד עולם.
אז המשמעות של המילים 'הוי' מלך, הוי' מלך, הוי'
ימלוך לעולם ועד', מקבלת פרספקטיבה ומימד עמוק ואמיתי יותר. וכך זה גם בקטע של
'הללו את השם מן השמים', שהקדוש ברוך הוא מהווה את הבריאה כולה מאין ליש ברגע זה
ממש, גם בדרך 'ממלא כל עלמין' וגם באופן של 'סובב כל עלמין' וכו', כמו מבואר
בהרחבה בתורת חסידות חב"ד. כל עניין שמוסבר בחסידות, אם חושבים עליו בהעמקה
ובריכוז, כל אחד 'לפי מה דמשער בליבי'ה' [=כל אחד איך שההשערה אצלו תופסת את
העניין] כמו שכתוב בספר 'הזוהר', אז הוא חווה את העניין והוא מצטייר אצלו כמו דבר
גשמי. האלוקות הרוחנית נהפכת למשהו ממשי בחייו. הוא 'חי' את זה.
בפרט אם מתבוננים בצורה פרטית בעניין. פשוט לפרט
ולהרחיב את הנושא המדובר, ולהסביר אותו לעצמו בהוכחות שכליות את אמיתותו. אם על
בעל חיים מסויים, חפץ כזה או אחר ואפשר גם לחשוב על השולחן שלידו. איך הבורא מהווה
אותו מאין ליש וכו'. צריך לחשוב על כך שזה באמת כך. להתבונן ולהעמיק בעובדה שהבורא
מהווה הכל ו'אין עוד מלבדו', ולראות זאת בכל פרט ופרט, אז פועל בצורה פנימית בנפש.
ולכן רבותינו נשיאנו הדגישו בצורה מאוד חזקה, את החשיבות של ה'התבוננות פרטית'
(וכמו שרואים גם בנוסח התפילה שחז"ל תיקנו, שהם מרחיבים ומפרטים הרבה בתיאור
הבריאה), כי רק אז זה חודר בצורה פנימית ואמיתית. כאשר מתבוננים רק כל כללות
העניין, לדוגמא שהבורא מהווה את כל העולמות בלי להיכנס לפרטים ולסוגים שהוא מהווה,
זה פועל בצורה מקיפה שהרבה פחות משפיעה וגם פעולתה לא נשארת לאורך זמן.
אך כשמפרטים, זה פועל על הנפש. צריך להשתמש ב'חוש
הציור'. כשחושבים איך שהשמש מקבלת את חיותה מהבורא כעת, איך הבורא מהווה ומחיה את
כל סוגי הצומח, את הציפורים, החיות וכו'.. הבורא נוגע לו והוא מחיה כל נברא בפני
עצמו, ו'אל יוציא עצמו מן הכלל' – כל תנועה שלנו, כל מחשבה שלנו, הכל הבורא מהווה.
הקדוש ברוך הוא גורם שהדם שלנו יזרום ויכנס לתא הזעיר ויחיה אותו, וכו' וכו'. כל
אחד יכול להביא לעצמו כל מיני משלים פרטניים, והמשלים הללו זה מה שתופס את הנפש
הבהמית יותר. פשוט נכנסים לעניין וחווים אותו, ממש 'חיים' את עולם המחשבה כעולם
המעשה. ואז כל מילה ומילה בתפילה, מחזקת אצלו עוד יותר את העניין וזה נותן לו חיות
באלוקות, ומוסיף לו בכמיהה להתחבר לקדוש ברוך הוא.
שייך היום יותר מתמיד!
העניין של 'עבודת התפילה' והתבוננות בחסידות, זה
דבר שמוכרח. אי אפשר בלי זה. במילא ברור שזה שייך ונצרך בדור שלנו, ואף יותר
מדורות עברו. לא חייבים להתחיל להתפלל באריכות של שעות על גבי שעות, אבל אפילו אם
מתבוננים דקות ספורות קודם התפילה, וחושבים בתפילה על החסידות, התפילה תהיה אחרת
לגמרי. זה עניין של הרגל. אפשר להתחיל מדקהשתיים של התבוננות, ולהגדיל את זמן
ההתבוננות עוד ועוד. אפשר לחשוב על קטע אחד בתפילה, כמה משפטים, ולהוסיף בזה. כדאי
מינימום להתחיל להתפלל עשר דקות לפני המניין ועוד עשר דקות אחרי, לא להתפלל בחטף
אלא במתינות ולחשוב ולהתרכז בתפילה, זה לא עניין שהוא 'בשמיים'.. כל אחד מסוגל
לזה. כל זה רק בתוך ה'מסגרת' של המניין בכללות. וכמובן שכל אחד יכול להוסיף בזה
בהדרגה ולהשקיע זמן יותר בתפילה, וכמובן שכמה שמוסיפים בזה יותר, זה חודר ומשפיע
יותר.
במילא העניין של 'תפילה באריכות', שייך בימינו
אלו, בזמנינו זה וברגעים אלו קודם הגאולה ביתר שאת. אך הנקודה היא שלפני הכל יש
להחליט בצורה רצינית, שבאמת רוצים להתעסק ב'עבודת התפילה'. אמנם יהיו הפרעות, היצר
הרע לא ישקוט על שמריו וינסה להפריע בתחבולותיו, מאחר שהוא יודע שמי שמתפלל
באריכות הוא מתרומם מתאוות והנחות העולם, אך צריכים לא להתבלבל ולעמוד חזק על
המשמר. בעקשנות ובקביעות. להשקיע ולהתמסר ל'עבודת התפילה' בכל הכוח.
רבותינו נשיאנו מבטיחים לכל מי שיתפלל באריכות
ויתבונן בחסידות, שיהיה לו רגש של אהבה או יראה לאלוקות. כמובן שיש דרגות בזה, אבל
בטוח שיהיה לו רגש לאלוקות. לפחות שתהיה לו התעוררות, רצון ואכפתיות מעניינים
אלוקיים. במילא יוצא שמי שמשקיע בתפילה בקביעות ובעקשנות ולא מרגיש שינוי ורגש, יש
שתי אפשרויות שיפתרו זאת: או שהוא מתבונן בכללות וזה נשאר 'מקיף' (כמוסבר קודם)
ולכן זה לא משפיע, ואז כדאי שיפנה למשפיע שידריך אותו איך להתבונן בצורה פרטית, או
שפשוט צריך להמשיך להתבונן גם אם הוא לא מרגיש כלום, וברור שבהמשך זה יגיע. זוהי
עבודה פנימית, והיא לא גורמת לשינוי בבת אחת. זה לוקח זמן. בכלל עיקר ההתמקדות
שלנו צריכה להיות, במה שנדרש מאיתנו לעשות ולא בתוצאה שתבוא. אנחנו צריכים להתחזק
ולהתבונן בחסידות, והרגש יבוא עם הזמן.
כמו ששמעתי מהמשפיע המפורסם ר' שלמה חיים
ע"ה קסלמן, שכשאר מתפללים ומתבוננים, צריך לאמץ את המחשבה ולאמץ את
המוח, ולא לחכות שתהיה נחת רוח והתפעלות, אלא פשוט להתאמץ ולרכז את המחשבה. כמו
שכתוב (בספר 'משלי') 'לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות ליבו'. כסיל רוצה ומחפש
'התגלות ליבו', אבל לא צריכים להיות 'כסיל'.. אלא צריך להתפלל בהתבוננות ('תבונה')
ובריכוז המחשבה.
מה גורם לחיות במשיח ומה גורם לחיות בתפילה?
אנחנו נמצאים כעת בזמן מיוחד מאוד, רגעים ספורים
לפני הגאולה השלימה. הרבי מלך המשיח אמר לנו בצורה ברורה שהעבודה העיקרית כעת היא
'קבלת פני משיח'. אך מה זה אומר 'קבלת פני משיח'? הרבי עצמו הסביר זאת, ש'קבלת פני
משיח' זה הוספה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור ועבודת התפילה וכו'. הכל זה
'משיח'. אין לנו דרכים אחרות, מלבד דרך התורה והמצוות, אלא החידוש הוא שכל זה נעשה
וחדור איך זה מוליך ל'קבלת פני משיח', שזה עיקר המוטו והשליחות שלנו כעת. אם עד
עכשיו השליחות הייתה להתמקד בעניין מסויים, וזה בסופו של דבר יביא את הגאולה, אז
כעת ההתמקדות היא במטרה הסופית – 'להביא לימות המשיח'.
במילא השאלה 'למה יש לעשות התעוררות מעבודת
התפילה בזמנינו', היא יכולה לבוא רק אם לא מתבוננים במה שהרבי מחנך אותנו איך
'לחיות עם משיח', אבל באמת השאלה 'מעיקרא ליתא'. ויותר מזה, כדי שנחיה ונתעורר
בעניין של 'קבלת פני משיח', צריך להתפלל באריכות. 'עבודת התפילה' נותנת את החיות
וה'נשמה' של ענייני משיח וגאולה. במילים אחרות, 'עבודת התפילה' זה 'קבלת פני
משיח'. התפילה היא ה'נשמה' והאנרגיה של החיות בענייני משיח, והחיות בענייני משיח
מוסיפה חיות בהשקעה בתפילה. אי אפשר להפריד ביניהם. זה 'תרין ריעין דלא מתפרשין' [=שני
חברים שלא נפרדים]. כל אחד מחזק ומוסיף בשני. בדוגמת מה שהרבי שליט"א מסביר
בשיחה של ב' ניסן תשמ"ח, על חשיבות ההכרזה של 'יחי המלך' של העם למלך, שהעם
נותן חיות למלך והמלך נותן חיות לעם. זה תלוי בזה.
הרבי מתפלל באריכות?
לפעמים עולה מחשבה 'הרי הרבי לא התפלל כל כך באריכות
ובמילא אולי זה פחות שייך'. אז האמת היא דבר ראשון, שהרבי מלך המשיח עצמו אמר
בצורה הכי ברורה שכל אחד ואחד נדרש בדורנו להתפלל באריכות הזמן.. ודבר שני, הרבי
בהחלט מתפלל 'באריכות'. מה שאצלנו לוקח זמן ארוך להתבונן, לרבי זה לוקח כמה
רגעים.. לשם דוגמא, אם חסיד יתבונן לפני התפילה במשך שעה רצופה, אז אפילו אם הוא
יתפלל ב'מסגרת' המניין, אבל כל מילה אצלו היא בוערת. פשוט בוערת. הוא 'חי' אותו.
כל מילה היא בכוונה עמוקה. עד כדי כך שאחרי התפילה הוא יתעייף מעומק המחשבה שלו. זה
קורה אצל חסיד, שכמה שהוא יהיה נעלה – עדיין הוא שווה ערך אלינו. אבל אצל הרבי מלך
המשיח, זה באין ערוך ממש! אין לנו הבנה כלל בעניין של רבי. למשל, אם אדם ממוצע
יצטרך ללמוד סוגייה בגמרא לעומק, זה ייקח לו כמה שעות. לרבי זה לוקח כמה דקות
בודדות.
במילא אם הרבי מתפלל באריכות עוד שעה (כמו שידוע
שהרבי היה מתפלל בחדרו באריכות רבה), זה כמו שנתפלל כל החיים שלנו.. אז בעצם הרבי
מתפלל באריכות הכי גדולה.. וגם ניתן לראות כיצד הרבי מלך המשיח מונח כל כולו
בתפילה, בלי שום תנועות חיצוניות. הרבי שליט"א מספר (י' כסלו תשמ"ח) על
אדמו"ר האמצעי שהיה מתייגע בתפילה ללא תנועות חיצוניות כלל, אך מקצה כובעו
נטפה זיעה מרוב התאמצות ויגיעה בתפילה (ומשם הרבי מוכיח שכך כל אחד יכול וצריך
להשקיע בתפילה עד כדי כך שיזיע..). אבל אצל הרבי אפילו את זה לא ראו. צריך להחדיר
לנו לראש שאין לנו מושג בכלל בעניין של רבי! זה משהו עצמי.
אך בדרך זה לא מספיק להתפלל עם במסגרת המניין,
מאחר שיש לנו 'מחשבות זרות' וריכוז המחשבה קשה יותר, במילא זה לוקח הרבה יותר זמן
להיכנס לגמרי לעניין שמתבוננים בו. וגם בצורה חיובית, אפשר להתבונן בכל מילה
בתפילה באריכות נפלאה, אם נהיה מונחים כל כולנו בתוך התפילה, אז אפשר להידבק
ולהתכלל בבורא ללא שיעור זמן.. עוד ועוד בלי שימת לב לשעון.. להתפלל באריכות זה
תענוג הכי נפלא שיש!
איך מתבוננים בשיחות ה'דבר מלכות'?
חסידים השתדלו תמיד לחיות עם מה שהרבי 'חי' באותו
הזמן, במילא יש כאלו שרוצים להתבונן בתפילה בשיחות ה'דבר מלכות' מהשנים
תנש"א-תשנ"ב. השאלה 'אם אפשר להתבונן בשיחות של תשנ"א-נ"ב',
זו שאלה שקשה לי לענות עליה. הרי למה מתבוננים בחסידות בתפילה, כדי לגלות את עומק
פירוש מילות התפילה. אז מי שקולט את העומק הגדול של השיחות הללו, בהחלט יכול
'להתפלל' עם זה. למשל בשיחת 'תזריע-מצורע' תנש"א, הרבי מסביר על עניין
ה'רצוא' ו'שוב'. מה זה 'רצוא'? מה זה 'שוב'? את זה הרבי לא מבאר בשיחה (מלבד
בנקודה מקוצרת). זה מוסבר בביאורים בחסידות קודם לכן (לדוגמא ש'רצוא' זה 'עבודת
התפילה' ומהי הדרך להגיע ל'רצוא' בתפילה וכו'). אז מי שינסה להתבונן בשיחה ללא
הרקע שמעמיד ובונה את השיחה, זו תהיה התבוננות מקיפית. זה לא ישפיע עליו.
אז כמובן שאם באמצע התפילה עולה פירוש מתוך
השיחות, זה מעולה וכדאי להתבונן בזה (כמו לדוגמא במילים 'הוי' אחד ושמו אחד',
לחשוב על ביאור על אחדות השם שמבואר בשיחות הללו). אך לכתחילה צריך לראות שמבינים
בצורה טובה את ובהעמקה את שיחות ה'דבר מלכות', ואז אפשר להתבונן בהם בתפילה. כי
הסגנון הכללי של שיחות אלו, הוא מאוד תמציתי וכסיכום למה שנאמר בשנים עברו. הרבי
'סומך' עלינו שנבין את הנאמר על פי השיחות שנאמרו קודם.
אז אם מישהו ינסה להתבונן בשיחות ה'דבר מלכות',
בלי ידע מוקדם של ביאורי החסידות שמסבירים את ומרחיבים את נקודת התמצית שבשיחות
אלו, זה יהיה בצורה מקיפית ובמילא זה לא יפעל כדבעי. ולכן צריך ללמוד זאת בצורה
טובה ומעמיקה, עם כל הרקע של ההסברים והשיחות שקדמו לזה, ללמוד ולדעת את כל הפרטים
על הנושא ואז בהחלט כדאי ונחוץ להתבונן בהם. שיחות ה'דבר מלכות' זה 'אין סוף'
מתומצת, עם חידושים נפלאים ואין סופיים, כטעימה מ'תורתו של משיח'.
במילא כדאי לפרק את השיחה, לקחת אפילו משפט אחד
ואיתו להתבונן בצורה פרטית. ללמוד את המאמרים והשיחות שמדברים על נושא זה, ולהבין
את נקודת החידוש שבשיחה, ועם זה להתבונן בתפילה. במילים אחרות, אין 'קיצורי דרך'
וצריך להתבונן במאמרי חסידות שמבארים את העניינים בצורה רחבה ומפורטת, עניינים
שגורמים להתעוררות והתעלות בזמן התפילה, אך בהחלט כדאי לקשר ולחבר אותם לחידושים
שמבוארים בשיחות ה'דבר מלכות'. צריך לדעת איך להתבונן בשיחות ה'דבר מלכות' בצורה
מפורטת ונכונה, שזה לא יישאר 'מקיף'.
'מאה ועשרים שנה'? הזמן להתפלל
אנחנו נמצאים כעת ממש בימים שמציינים 'מאה ועשרים
שנה' להולדתו של הרבי מלך המשיח בי"א ניסן, ובמילא צריך לדעת ש'עבודת התפילה'
היא מוסיפה חיות להתקשרות לרבי. ה'רצוא' והתשוקה לראות את הרבי, זה דווקא על ידי
'עבודת התפילה'. כי מה זה 'רבי'? רבי זה אלוקות! כשרוצים אלוקות, רוצים את הרבי.
כשאלוקות נוגעת לנו, אז הרבי נוגע לנו. כשהרצון לאלוקות הוא מקיפי, אז גם ההתקשרות
לרבי מלך המשיח היא מקיפית. אבל כשהחיבור לאלוקות הוא פנימי, אז גם הקשר לרבי הוא
פנימי. למרות שגם כשזה בחיצוניות, באמת בפנימיות הרצון של יהודי הוא פנימי, אבל
צריך להביא את זה לידי גילוי, וזה עושים על ידי 'עבודת התפילה'. וככל שאנחנו
משקיעים יותר ב'עבודת התפילה', אז אנחנו מגלים את הנפש יותר בגילוי, ומגלים את
ההתקשרות לרבי מלך המשיח יותר בגילוי, ואת החיות ב'משיח' יותר בגילוי. זאת אומרת,
שהכל 'מקשה אחת'. תפילה באריכות זה לא עניין נוסף, זה עצמו הדבר, זה עצמו העניין!
בשיחה של 'שבת הגדול' תשמ"ט, הרבי מסביר
שי"א ניסן מרמז על דרגת ה'אחד עשר' שלמעלה מגדרי השתלשלות העולמות ('אנת הוא
חד ולא בחושבן'), למעלה גם מן ה'עצם' (כי ה'עצם' זה גם הגדרה מסויימת). אז אפשר
ללמוד את זה בשיחה, וזה לא ישנה אצלנו כלום. אבל כשאנחנו מתפללים כדבעי, זה לא
מושגים תיאורטיים שרק לומדים עליהם, אלא זה עניינים ש'חיים' עליהם. מרגישים בפשטות
שי"א ניסן זה למעלה מגילוי ה'עצם'. זוהי הפעולה של 'עבודת התפילה' שמכניסה
חיים בהכל. ולכן ההכנה הטובה לי"א ניסן, בפרט השנה שמציינים 'מאה ועשרים שנה'
שמבטאים את 'שלימות חיי האדם', זה להוסיף ב'עבודת התפילה'. והעיקר שנזכה כבר
להתגלות המושלמת של הרבי מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה.