ראיון מרגש: האם ישנה נוסחת פלא, להתעלות מעל קשיי היום-יום ולהיות בביטחון גמור שהכל יהיה בסדר? האם חשיבה גאולתית, איננה לעיתים 'עצימת העיניים'? איך התמודדו, הוא ומשפחתו, בתקופה בה חלה במחלה הנוראה, ואיזה מסר הוא סוחב איתו עד היום? • ראיון התוועדותי עם הרב אלעזר ע"ה קעניג, משפיע קהילת חב"ד בנוף הגליל (נצרת עילית לשעבר) • לראיון המלא
•••
לפני כחצי יובל, נדד בן שיחי, הרב אלעזר קעניג – יחד עם בני משפחתו – ממקום שליחותו בנוף הגליל (נצרת עילית לשעבר), לירושלים עיר הקודש. לא היתה זו נטישת השליחות חלילה, וגם לא רצון לחיות בחיי גאולה, בסמוך למקום המקדש.
המחלה הנוראה שהתפרצה בגופו באותם ימים, אילצה אותו להיות מרותק לבית הרפואה, לטיפולי כימותרפיה קשים. 'ילדי, שחלקם היו ממש ילדים קטנטנים, ממש לא זוכרים את אותה שנה כשנה קשה', סיפר לי השבוע הרב קעניג, בראיון-התוועדות טלפוני, 'היה לנו שיר שמח שהיינו שרים 'אבא בריא – נחזור לשליחות בנצרת עילית'..
להקדים גאולה למחלה
בהקדישנו מגזין לנושא הרפואה, היה זה אך טבעי לפנות אל הרב קעניג, שמצד אחד חווה על בשרו, לא על אף אחד מישראל, את המושגים מחלה והירפאות ממנה ומצד שני משמש כמשפיע 'חי' – בכדי להבין, מה הפירוש 'להיות חולה' בעבודת ה'?
'חולי ורפואה בדורנו', מסביר הרב קעניג, 'הם גלות וגאולה. הגלות היא הדבר שהכי שייך לגלות, והרפואה – היא הרפואה למחלת הגלות'.
נו, יש לרב כתובת של בית מרקחת, בו ניתן לרכוש 'תרופת גאולה'?..
התרופה שהרבי מלך המשיח מציע לנו, היא להתחיל לחיות גאולה.
לא נשמע כל כך פשוט..
הרב קעניג לא מתבלבל, משנתו סדורה והוא משתדל לתבוע מאחרים – את מה שהוא עצמו מנסה לעשות כל הזמן: לחיות גאולה. 'תבין', הוא מסביר לי, 'כל הדברים השלילים שיש עדיין בעולם, נובעים מכך שאנשים עדיין חיים גלות, חושבים גלות ומדברים גלות'.
לא נעים לומר, אבל הגלות היא המציאות הכי מציאותית שיש. היא נמצאת מול העיניים, ברורה, מוחשית. איך אפשר לחיות, משהו עתידי?
אתן לך דוגמא, בא ניתן לראות שרוב העולם כבר חי גאולה, ודווקא מתחום הרפואה. שהרבי ביקש להפסיק לדבר על החולי במונחים גלותיים ולהתחיל לכנות את בית החולים – בית הרפואה, הוראה שברוך השם נטמעה בצורה חזקה מאד בעולם. הבט סביבך ותראה: קופת חולים כללית – הפכה לשירותי בריאות כללית, בית חולים הפך ל'מרכז רפואי' וכדומה.
ההדגשה 'בית רפואה', היא לא סתם משחק מילים, עלינו לדעת – גם כאשר אדם לא עלינו, שוכב חולה ומאושפז, או שישנה בעיה אחרת רחמנא ליצלן, שהקדוש ברוך הוא מקדים רפואה למכה. תדבר, תחשוב וחייה את הרפואה. תגיד שאתה הולך בכדי להתרפא! בחשיבה גאולתית זו – הרפואה כבר קיימת, כדבר מוחשי, מעשי, שנמצא כאן. ככל שנמעט לדבר על החולי, הסבל, הכאב – כך תוקדם הרפואה.
ואיך זה מתקשר לגאולה?
כמו שבית הרפואה, נועד בעצם כדי לרפא – ויותר מכך – העולם נברא לגאולה! צריך לזכור ולהבין שהגלות היא זמנית. לעיתים, מרוב ההרגל ומשך הזמן הנורא והבלתי נתפס שאנחנו בגלות, חושבים שזוהי המציאות האמיתית, והגאולה נתפסת כ'חידוש'. והרבי מתחנן בפנינו: צאו מהגלות הפנימית, תפסיקו לחשוב שהגלות, החולי והמוות – הם דרך החיים. תתחילו לדבר ולהתרגל לחיים נצחיים! 'האמנתי – כי אדבר', לא מספיק לחשוב, צריך גם לדבר על כך. אני זוכר שכשהיינו מאחלים ליהודים מבוגרים 'חיים נצחיים', הם לא הבינו בהתחלה על מה אנחנו מדברים, עד שהרבי התחיל לדבר על הגאולה כמשהו מוחשי, האיחול הכי 'נדבני', היה – 'עד מאה ועשרים'..
'צרות לא מגרשים בדמעות!'
אחת השיחות של הרבי מלך המשיח, שהרב קעניג נוהג לצוטט ללא הרף, היא: 'אלפיים שנה ניסו להביא את משיח בעצבות – ולא הצליחו'. הוא קאכט'זיך בהוראה מהשיחה, שאת משיח מביאים דווקא בשמחה. בשיחתי עם הרב קעניג ניסיתי להבין: איך אפשר להיות בשמחה, כשיש לצערנו צרות ושכול, אסונות ומחלות?..
היום גם המדע ובתי הרפואה, יודעים שהאופן לרפא אדם שסובל – הוא דווקא בשמחה. היום רווחת מאד תופעת ה'ליצנים הרפואיים', ריפוי בצחוק וכדומה. מה שפעם היו עושים החב"דניקים בבית הרפואה, בפורים ובחגים, הפך לנחלת הכלל. היום מבין המדע, שזוהי הדרך הטובה ביותר לרפא.
בימים עברו, כאשר היינו 'תקועים' בעומק הגלות, סברו אנשים שכאשר אדם סובל, יש צורך להשתתף בצערו, לבכות איתו, לשמוע אותו מתלונן.. היום מבינים שהגישה הזו רק מקבעת אותו במחלה, לא מקדמת אותו אל הרפואה.
אינני מבין; אז מה עלינו לעשות? לעצום עיניים, להתעלם ממה שרואים, להתכחש למציאות?!
הרב קעניג בוחר לענות לי בסיפור מחלתו, (סליחה, רפואתו). 'כשהייתי חולה במחלה, זכיתי לקבל ברכה מהרבי, אבל נדמה לי, שאחד הדברים הגדולים ביותר שקיבלתי בחיי, היא לא רק הברכה לרפואה שלימה, אלא בעיקר הכוח להאמין ולהיות בביטחון גמור שהברכה תתקיים.
עוד לפני שדיברו בכלל על דרכי הרפואה, ואילו טיפולים אצטרך לעבור – היינו אשתי שתחיה ואני, בהרגשה שאנחנו כבר בהרגשה שאני בריא, שאני אחרי תקופת הגלות הזו. זה עזר לי גם בפועל, להתמודד עם המחלה, לאכול טוב יותר, להתחזק ולקיים את הוראות הרופאים. ברוך השם, הצלחנו להדביק בתחושות הללו גם את הילדים. היה לנו שיר, איתו היינו רוקדים מסביב לשולחן, עם המילים: 'אבא בריא! נחזור לשליחות בנצרת עילית'. אפילו לא אמרנו, אבא יבריא – אלא אבא בריא!
לשאלתך, ברור שאסור להתעלם מהמצב. גם בשיא הגאולה יהיה עלינו לזכור את הגלות. גם היום, יש לנו מצווה 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'. צריך לזכור – ולא לשכוח את הצרות שהיו, כדי להודות להשם! גם כאשר עדיין ישנה צרה רחמנא ליצלן, יש לטפל בה באופן המתאים, על פי ההוראות של הרבי, דרך רופא ידיד, ידידים מבינים, עשה לך רב וכדומה. אבל צרות לא מגרשים עם מחשבות גלותיות!
הרב לא חושב שצריכים כוחות מיוחדים לכך? לא כל אחד הרב אלעזר קעניג..
אינני חושב שיש בי כוחות שאין בכל חסיד אחד. הרבי הוא זה שנותן את הברכות. ברור שקשה להיות באמונה וביטחון גמורים בלעדי הברכה מהרבי, אבל תפקידו של החסיד הוא לדעת שברגע שהרבי נתן ברכה – יש לו כבר את מבוקשו במזומן! לא אחת הרבי התבטא, שלא הברכה היא זו שפועלת – אלא האמונה בברכה, היא זו שמחוללת את הנס.
(מתרגש), ברוך השם יש לנו רבי! והרבי – רועה ישראל – אפילו זן ומפרנס את האמונה, צריך לזכור את זה, ולהיות רגועים! כשהרבי מברך בברכה לילדים, והולכים כבר לקנות עגלה, זו הוכחה שמאמינים במאת האחוזים.
תכל'ס, איך מורידים את התחושות הללו למעשה בפועל?
הרבי מדבר על כך, שישנה אפשרות להקדים את הכניסה של שבת. למרות ש'שבת מקדשא וקיימא', כלומר, בשונה בחגים – אותם בית דין קובע, הרי שהשבת קבועה מששת ימי בראשית, אולם בכל זאת, יש באפשרותנו לזרז הליכים, כלומר, להקדים את זמן הגאולה שנמשלה לשבת, על ידי שמתכוננים, וחיים את האווירה השבתית-הגאולתית, עוד יום חול – הגלות.
זוהי הגאולה של 'אני השם רופאך', לחיות בתחושה שישנה כבר הרפואה מהשם. לא לדבר על המכה, אלא על הרפואה. בפעמים רבות הרבי מלך המשיח קבל על אותם 'צרות חסידים', שכותבים לרבי רק כשיש בעיות. גם כשחלילה ישנה סיבה לא-טובה שמביאה אותנו לכתוב לרבי, יש לפתוח את המכתב בבשורות טובות, בדו"ח על המבצעים שעשינו, על נושאים שגורמים נחת לרבי, על ניסים שקרו וכו' – ולבקש שנוכל להמשיך לקיים את השליחות, בלי מניעות ועיכובים.
הייתי רוצה ברשותך, לגעת בעוד נקודה. לי אישית, אין טלפון, אבל שמתי לב שקיימת תופעה שכל הזמן מקבלים הודעות טקסט לומר תהילים על אנשים שסובלים, ומיד ממהרים להעביר את ההודעה על הצרה, לכל החברים. חס ושלום, שלא יבינו אותי לא נכון, ברוך ה' שאפשר לנצל את הטכנולוגיה כדי לסייע, להתאחד ולהתפלל על יהודי. אבל מה שמפריע לי הוא שלפעמים אנחנו נוהגים כמו התקשורת, שממהרת לפרסם אסונות, צרות, בשורות-לא-טובות, כאשר כל אחד מתחרה על כותרת שפוצעת את הלב עוד יותר.
נכון, אנחנו עדיין בגלות, ויש לצערנו צרות, אבל ישנם כל-כך הרבה דברים טובים בעולם היום, למה לא לדבר עליהם? למה לא לשתף בבשורות טובות שקרו?! למה לא להפיץ באס, אם, אס – ניסים שקרו?!
אבל שוב, מה לעשות? יש צרות..
אנשים חושבים שהעולם הוא רע ושוכחים שהרבי הביא אותו לעולם כל כך טוב, עם שפע גשמי שפע רוחני שלא היה בדורות הקודמים! פעם, היה ריבוי של צרות, שאני לא מבין באמת איך ניתן היה להתעלות מהם ולחשוב טוב ועל הגאולה: גירושים, פוגרומים, לא אפשרו ליהודי לקיים תורה ומצוות! היום, אין אף יהודי בעולם שנאלץ להסתתר כדי לקיים מצוות.
לא מתלהבים מזה, כי מרגישים שזה דבר טבעי. יש לך אשה? ילדים? משפחה? הורים? קורת גג? אוכל? – כל כך הרבה דברים טובים קורים לנו כל רגע, אבל אנחנו בוחרים להתמקד בצרות.. שוב, אני לא מתעלם מהמצב, הגישה של הרבי היא לא להתעלם, אבל לא צריך להתמקד בזה. אני אחדד שוב על פי הדוגמא של בית הרפואה: גם כשאדם נמצא בבית הרפואה, אל לו להיות בדיכאון כי הוא חולה – אלא בשמחה על כך שמרפאים אותו!
במבט לאחור, מהו הדבר שמלווה אתכם מאז המחלה ועד היום?
אני לא מודה על נס שקרה בעבר, כל יום – גם עשרים וחמש שנה אחרי הרפואה ברוך השם – אני זוכר את הנס, אני שמח שאני חי, ומודה להשם על מה שהוא נתן ונותן לי.
לקראת סיום, הייתי רוצה לקבל מהרב ראיה 'רפואית-גאולתית' על חינוך הילדים:
הרעיון של 'טראכט גוט', תקף לגבי כל הנושאים, וכמובן גם חינוך ושלום בית: צריך לדבר טוב, על הילד ואל הילד! לא צריך להיות כמו אבא ש'אורב לילד בפינה' ו'מחפש', לתפוס אותו על כך שהוא לא בירך ברכת המזון, טוב על הילד, לגלות שהוא שיקר, להוכיח לו שהוא לא התפלל כמו שצריך. לא צריך 'להתפעל' ממעשה לא טוב שהוא עשה, אדרבא, צריך לחפש אותו בדברים הטובים, לדבר בהתפעלות על מעשים טובים שהוא עשה.
צריך לזכור, שגם בין הורים לילדים, גם בין מחנכים ותלמידים וגם בין בעל לאשה – הדברים הטובים, רבים יותר וגדולים יותר מאשר הדברים הלא טובים. אז למה לחשוב לא טוב?! למה לדבר על הלא טוב?! הילד צריך לשמוע מההורים, עד כמה הם שמחים – מעצם העובדה שיש להם אותו, ממש כמו שתינוק שומע ללא הרף מכל הכיוונים..
נשמע פנטסטי כשהילד אכן הולך בתלם. איך הורים, שבנם רועה בשדות זרים, יכולים להתעלות מעל הכאב, ולשדר עסקים כרגיל?
גם בנושא זה, החשיבה הגאולתית, ההבטה על המחלה-הגלותית כדבר רגעי וחולף, היא התרופה הנכונה.
כלומר?
הרבי ניבא לנו, שבדורנו – הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה – לא יידח ממנו נידח. הרבי הבטיח לנו שאף יהודי לא ישאר בגלות, וסוף כל ישראל לעשות תשובה – קל וחומר חסידים שטעמו מהדייסה של 'תומכי תמימים'. כאשר נאחזים במילים של הרבי באמונה שלימה, בביטחון גמור, בידיעה שהתקופה הזו היא 'תקופה רפואה' ולא 'מחלה' – מקבלים כוחות לעבור את התקופה הקשה, וגם לגרום לכך שהחזרה להיות חסיד, ירא שמים ולמדן – גם בחיצוניות – תתרחש רגע אחד קודם.
לחיים, יעזור השם, שתיכף ומיד נתראה עם הרבי מלך המשיח, ו'אז ימלא שחוק פינו', מתוך שירה וריקודים, ונכריז לפניו: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!