האם יש מי שסובר שיש להתחיל לשאול גשמים מיד במוצאי 'שמיני עצרת'? למה יש הבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ? איפה אומרים 'ותן טל ומטר לברכה' בקיץ? איזה דינים בשאלת גשמים מושפעים מאהבת ישראל? איך יכול להיות שבמקום אחד חורף ובמקום אחד קיץ בעת ובעונה אחת? מה סבור הרבי בנוגע לשאלת גשמים בחצי הכדור הדרומי? • עורך האתר מגיש מאמר תורני מקיף של הרב איסר שפרינגר, על זמן התחלת שאלת טל ומטר • לקריאה
•••
זמן שאילת הגשמים בארץ ישראל
ידוע ומפורסם, שזמן שאילת טל ומטר בארץ ישראל הוא בז' מרחשון. דין זה נאמר במשנה על ידי רבן גמליאל, ונפסק להלכה בגמרא על ידי רבי אלעזר. אך הגמרא מקשה שיש סתירה לדברים: ר' יוחנן פסק שזמן השאלה מתחיל יחד עם זמן ההזכרה – מתחילים הרי להזכיר 'גבורות גשמים' בשמיני עצרת, ואם כן מיד במוצאי שמיני עצרת (שאז אומרים בתפילה 'ברך עלינו', וניתן לבקש על הגשם) יש להתחיל לבקש גשם בתפילה. כיצד מיישבים סתירה זו בין המקורות? מתחילים לבקש במוצאי יום טוב, או רק שבועיים אחר כך, בז' חשון?
והגמרא מיישבת בשלושה אופנים:
א. אין להקשות מדברי רבי אלעזר על דברי רבי יוחנן. רבי אלעזר פסק שמתחילים בז' מרחשון, ורבי יוחנן פסק שמתחילים במוצאי יום טוב. כל אחד פסק כפי שהוא הבין, ואין להקשות מאחד על חבירו ('גברא אגברא קרמית?!').
ב. אפשרות נוספת מביאה הגמרא, שניתן לומר שב' המקורות מדברים על מקומות שונים. ארץ ישראל ובבל. בארץ ישראל אוספים את התבואה לבית כבר במהלך חודש תשרי, ולכן ניתן להתחיל ולהתפלל על הגשמים מיד במוצאי יום טוב, ועל זה דיבר ר' יוחנן. אך רבי אלעזר דיבר על בבל, בה התבואה עדיין נמצאת מחוץ לבית לאחר החגים, ולכן מתחילים להתפלל על הגשמים אך ורק בז' מרחשון.
ג. ואפשרות שלישית: אין צורך לחלק בין ארץ ישראל לבבל, אלא, ב' המקורות מדברים על זמנים שונים – בזמן הבית, או לאחר החורבן. בכל תקופה, יש לנהוג אחרת. בזמן הבית שהיו עולי הרגלים מהלכים בדרכי ארץ ישראל לאחר החגים, היו צריכים להמתין מבקשת הגשמים עד שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת. אך לאחר החורבן, יש להתחיל לשאול גשמים בארץ ישראל יחד עם ההזכרה, מיד במוצאי שמיני עצרת.
ראשונים רבים פסקו לפי פשט הגמרא, שכיום, לאחר חורבן הבית, יש לשאול גשמים בארץ ישראל מיד במוצאי יום טוב של שמיני עצרת. כמה שפסיקה זו נשמעת חריגה, הרי שותפים לה כמה וכמה ראשונים בולטים: דעה זו מובאת ב'ארחות חיים' בשם הגאונים והרמב"ן, וכתובה בפירוש במאירי, בר"ן, בריטב"א, בספר ההשלמה, ובעוד מרבותינו הראשונים.
ובכל זאת אנו נוהגים לשאול את הגשמים בארץ ישראל רק בז' מרחשון. מנהג זה מתבסס בעיקר על גדולי הפוסקים, הרי"ף והרמב"ם. שניהם בכלל לא הביאו את האפשרות לשאול על הגשמים במוצאי יום טוב, אלא הביאו רק את האפשרות של שבעה במרחשון. ולכאורה ישנה קושיא חזקה: מפשטות דברי הגמרא משמע שבזמננו יש לשאול על הגשמים מיד במוצאי שמיני עצרת, כדלעיל?
עליה לרגל כיום
הר"ן מסביר את שיטתם בסוגיא בהסבר מאוד מעניין: באמת ההלכה נפסקה כרבן גמליאל ששאלת הגשמים בשבעה במרחשון, מותנית בכך שעולים לרגל. אבל זה ממשיך גם לאחר החורבן 'לפי שהיו מתאספים מכל הסביבות ברגל לירושלים, כמו שעושים גם היום, ומפני עולים הללו ראוי שנאחר השאלה, שהיא הייתה עיקר התקנה'.
בנוגע לענין זה שגם אחרי החורבן המשיכו לעלות לרגל, מצאנו מספר מקורות: ראינו מעשה באחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל, והשאלה על הנדר הגיעה לר' יוסי, וסתם ר' יוסי הוא ר' יוסי בן חלפתא שהיה לאחר החורבן. עוד ראינו שבזמנו של רב גזרו גזירה בשביל שלא למנוע אנשים מלעלות לרגל. מצאנו כתוב גם על רבי מאיר שהיה עולה לירושלים בכל רגל ורגל. וכך למדנו במדרש: 'אף על פי שחרב בית המקדש, לא ביטלו ישראל פעמי רגלים שלהם שלוש פעמים בשנה'. ועוד מקורות רבים.
גם בזמן מאוחר יותר המשיכו לעלות לרגל; מצינו בספר חסידים שרב האי גאון היה עולה מבבל לירושלים בכל שנה בחג הסוכות. אך החידוש המעניין שלמדנו מדברי הר"ן הוא, שגם בזמנו של הר"ן, למעלה מאלף שנה לאחר החורבן, ומאות שנים אחרי רב האי, עדיין המשיכו לעלות לרגל.
ונחזור לענינינו: אנו רואים מדברי הר"ן, שבתקנת חז"ל לדחות את שאלת הגשמים לז' מרחשון, לא חל שום שינוי לאחר החורבן. עדיין המשיכו לעלות לרגל, ולכן עדיין התקנה הישנה בעינה עומדת, ושואלים על הגשמים כבזמן הבית, בז' מרחשון. וזהו הביאור העיקרי למנהגנו.
[ונחלקו האם בעליה לרגל בזמננו מקיימים מעין על כל פנים ממצות עליה לרגל, או שכל העליה לרגל בזמננו היא מנהג בלבד. לדעת הר"ן שהובאה לעיל, שעיקר התקנה עדיין קיימת, משמע שבעליה לרגל כיום מקיימים מצוה. וכן משמע בתשב"ץ, שכתב 'ויש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר היא קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ומשאר ארצות.. ואמרו כי עדיין נשאר מהניסים שהיו בירושלים'. ואף מרבותינו האחרונים יש שנראה כך מדבריהם, כגון ה'חת"ם סופר' שכתב 'וגם בזמן הזה מצוה לעלות לרגל לירושלים'. ועוד. וכן משמע מלשון המדרש שהובא לעיל.
אך מאידך יש שכתבו שהעליה לרגל כיום אינה אלא מנהג, ואין בה משום מצוה. הראשון הוא בעל 'כפתור ופרח' שכתב 'ומה שאנו נוהגין עם אחינו אנשי גאולתנו.. לעלות לארץ בחגים ובמועדים אינו אלא להרבות עגמת נפש', היינו, להתעורר בצער על החורבן ובציפייה לגאולה. וגם המהרי"ט סבר שאין בעליה זו מצוה.
והרבי כותב שכן משמע גם מדברי אדמו"ר הזקן: 'ואף לאחר החורבן היו מתאספים גם כן מכל הסביבות בירושלים לרגל כמו שעושים גם היום, לפיכך לא בטלו תקנת חכמים שתקנו השאלה בארץ ישראל בז' במרחשון', ומשמע שאין מצוה בעליה זו, אלא רק מכיוון שכך נהגו, לא בטלו את התקנה. אבל אין זה שהתקנה הקודמת עומדת בתוקפה, כפי שמשמע מדברי הר"ן. ובין לדעה זו ובין לדעה זו מובן מדוע המשיכו לשאול על הגשמים רק מז' מרחשון ואילך – מכיוון שבפועל יש עולי רגלים שהגשם מפריע להם].
זמן שאילת הגשמים בחוץ לארץ
עד כאן דיברנו על זמן שאילת הגשמים בארץ ישראל. אך עדיין נשאר לברר מתי שואלים את הגשם בחוץ לארץ? הגמרא אומרת שב'גולה' שואלים גשמים ביום השישים לתקופה. ודברים אלו עדיין דורשים ביאור: מהי 'גולה' זו? האם הכוונה לכל חלקי הגולה, או שהכוונה לחלקים ממנה בלבד? ומהו הטעם שדין ה'גולה' שונה מדין ארץ ישראל?
רש"י שם כותב 'לפי שהוא מקום נמוך, ואין צריכין גשמים כל כך'. וכן כתבו ראשונים רבים, שדברי הגמרא מוסבים על בבל (וכן מקומות הדומים לה), בה נדרשים הגשמים פחות מבארץ ישראל, ובסביבות תקופה זו מתחיל הזמן בו הם צריכים גשמים. לפי תירוץ זה צריך להבין מה יהיה בשאר הגולה?
אם הנחנו שבבל שונה מארץ ישראל בגלל סיבה הגיונית (הזמן בו זקוקים לגשם), הרי שנראה לומר שבשאר ארצות חו"ל נלך בכל מקום לפי צורך הגשמים בו. אם צריך גשמים כבר בז' חשון – נבקש את הגשמים כבר בז' חשון, ואם צריך מאוחר יותר – נתחיל לבקש מאוחר יותר. ואכן, יש מרבותינו שסברו שבמקומותיהם אין להמתין עם שאלת הגשמים עד שישים יום לתקופה. ויתירה מזאת, יש שנהגו כן גם הלכה למעשה:
במהלך תקופת הגאונים היו מקומות בהם נהגו בפועל לבקש על הגשמים כבר מז' חשון כמנהג ארץ ישראל: ב'סדר רב עמרם' כתוב 'בכל מקומות ששותין ומשקין מן מטר כמו ארץ ישראל ופרנקיא, מתפללין טל ומטר בשבעה במרחשון'. וב'הלכות גדולות' כתוב על זה 'וכך מנהג בני אפריקיא כולה'.
וכן בתקופת הראשונים: הר"ן כותב 'וכבר נהגו בקצת מקומות לשאול בשבעה במרחשון', המאירי כתב 'וכן המנהג בכל גלילותינו' (הכוונה לפרובנס, שם חי המאירי). גם ה'מנהיג' והרא"ש מספרים על ערים מסוימות בפרובנס בהם היה נהוג מנהג זה.
ויתירה מזאת, היו שפסקו שיש לשאול גשמים בחוץ לארץ כבר ממוצאי שמיני עצרת (לפי דעתם שבארץ ישראל זהו הזמן שבו מתחילים לבקש את הגשמים), ואף היו מקומות בחוץ לארץ בהם נהגו בפועל לבקש גשמים מיד במוצאי יום טוב. כתב הריטב"א: 'ויש מקומות שנהגו לשאול מיד למוצאי יום טוב כבני ארץ ישראל.. זה בוודאי מנהג יפה ושיטה נכונה'.
אך יש גם אפשרות אחרת להבין את דברי הגמרא האומרת שבגולה מתחילים לשאול בשישים יום לתקופה: לעיל הבאנו את דעת הראשונים שמסבירים שהכוונה היא לבבל בלבד. אך היו גם מבין הראשונים שהסבירו שהכוונה היא לכל הגולה, כפשטות לשון הגמרא, ולא רק למקומות בהם זמן הצורך בגשם דומה לבבל. וכנראה שהם הבינו שחז"ל לא רצו לחלק בין מקום למקום, ולכן נתנו זמן אחיד לפי מרכז הגולה באותו הזמן.
ואכן, ברוב ערי הגולה נהגו גם אז לבקש גשמים רק החל משישים יום לתקופה. אך כיום, נשכח כבר (כמעט) לגמרי המנהג להתחיל לשאול בז' מרחשון, ולעומתו, המנהג לשאול בשישים יום לתקופה, התפשט בכל תפוצות ישראל.
הרא"ש מגיע לספרד
באחד המקומות בהם נהגו להתחיל לשאול גשם בשישים יום לתקופה, היה וויכוח סוער ומרתק בין חכמי העיר. קורותיו של דיון זה, כרוכות בקורות עם ישראל בעת ההיא, והכרעתו של דיון זה, היא בעצם הכרעת ההלכה עד ימינו. אם הסיפור הזה היה מסתיים קצת אחרת, יכול להיות, אולי, שהכרעת ההלכה עד ימינו הייתה שונה.
וכך היה המעשה: באותו הזמן, במקומות רבים הקרקע בערה מתחת רגליהם של היהודים, והם לא יכלו לדעת מה ילד יום. כל יום הייתה עלולה לצאת גזירה או רדיפה חדשה. הרא"ש נולד באשכנז בערך בשנת ה'י, למשפחה מיוחסת, אשר 'קבלה בידינו אשר מכמה דורות אשר לפנינו היו בעלי תורה ואנשי מעשה ויראי אלוקים, ומהם יצאה תורה לישראל'. ועוד: 'כל זאת המשפחה נקראו קדושים, מפני שקדשו את השם בכל השמדות'. אוי לנו לכזה ייחוס. הי"ד.
ולאחר גזירות שונות שהיו באשכנז בימיו, ושיאם במאסרו של רבו המובהק המהר"ם מרוטנבורג, כשגם אחרי פטירתו לא הסכימו לשחרר את גופו הקדוש לקבורה, הרגיש הרא"ש שעליו לברוח מאשכנז.
בשנת ה'סג מצא הרא"ש שעת הכושר לבריחה, ויצא מאשכנז למסע ארוך ומייגע, במהלכו עבר בפרובנס (ושם קיבל מהם את המידע על מנהגם לשאול גשמים כבר בז' מרחשון, מידע בו השתמש במהלך הדיון הבא), ולבסוף הגיע לספרד, שם התקבל בכבוד גדול. הרשב"א, גדול חכמי ספרד באותם הימים, למד איתו במשך כמה ימים ברצף, ולאחר מכן המליץ לקהילת טולדו לקבל את הגאון הגולֶה לרב ומורה בקהילתם.
הוויכוח בטולדו
לאחר כעשור מאז שהגיע הרא"ש לספרד, בשנת ה'עג, הייתה בספרד בצורת קשה. בעקבותיה גילה הרא"ש את דעתו בעניין שאלת הגשמים. על השתלשלות הדברים מסופר בשו"ת הרא"ש בתשובה ארוכה, וכהקדמה לה באו מספר שורות שנכתבו על ידי בנו:
'בשנת חמשת אלפים ושבעים ושלש לבריאת העולם נעצרו הגשמים, ולא המטיר כל החורף אלא מעט מזעיר, ויקראו צום להתחנן לה' לתת מטר על פני האדמה. ויהי בליל ראשון של פסח אחרי תפלת ערבית, ואדוני אבי הרא"ש היה יושב על פתח ביתו, ואנחנו קצת מהחברים עומדין עליו מימינו ומשמאלו. ויאמר: עתה היה טוב לעורר הדבר אשר מעולם תמהתי עליו למה לא יזכירו וישאלו הגשם עד שבועות?
ויענוהו קצת מהחברים: טוב הוא שתודיע הדבר לזקנים. ויעשו כן. וישר בעיניהם, וישלחו לחזן הכנסת להזכיר למחר הגשם. ויעשו כן. ויזכירו בני הכנסת הגדולה הי"ג מדות. ויהי קול כהזכירו. והנה רעש מקצת החכמים אשר לא היה הדבר בעצתם ויוציאו קול לאמר שלא היה ראוי להזכירו, שסימן קללה הוא. ויתאפק אדוני אבי הרא"ש ולא דבר ביום ההוא מאומה עד ליל חולו של מועד'.
עמדת הרא"ש במלואה מפורטת במכתב אותו כתב מיד במוצאי יום טוב, בתחילת חול המועד (ומופיעה בהמשך להקדמה הנזכרת לעיל), והוא מתנצל בסוף המכתב 'ולא הייתי כותב בחול המועד כי לא הורגלתי בכך, אלא שצורך שעה הוא מפני חלול שם שמים. וגם יש בדבר הזה קצת מצורך המועד'.
ונספר את תמצית הסיפור כפי שמובנת מתוך מכתב הרא"ש והקדמת בנו: מאז ומעולם, עוד בהיותו באשכנז, סבר הרא"ש שיש לשאול את הגשמים בכל מדינה ומדינה בהתאם לצרכיה. ומשכך, מכיוון שבאשכנז צריכים גשמים כבר בתשרי, הרי שאין לאחר את שאילת הגשמים אחרי ז' מרחשון. והרי הדברים קל וחומר, טוען הרא"ש: אם בני בבל משנים מדין המשנה, ושואלים בהתאם לצורכם, כל שכן שבני אשכנז צריכים לשאול בהתאם לצורכם, כשאינם באים לשנות מדין המשנה, אלא לשאול בז' מרחשון.
ועוד כתב הרא"ש: לא רק שזמן תחילת השאלה באשכנז אינו כראוי, אלא אף זמן הסיום, ביום ראשון של פסח, גם הוא אינו כראוי. מאחר וידוע 'שבאשכנז עיקר קיום התבואה היא על ידי הגשמים שבין פסח לעצרת', לא אמורים להפסיק מלשאול על הגשמים עד העצרת, מכיוון שהעיקר הוא, שבכל מדינה יש לשאול לפי צורכה.
ומסיים הרא"ש את דבריו על העבר: 'כל אלו הדברים דנתי לפני רבותי באשכנז ולא היה אדם מערער לדברי, אלא שאמרו אין אנו צריכין לשנות המנהג באשכנז כי אין עצירת גשמים מצוי שם, והרבה פעמים התבואה מתקלקלת מפני רוב הגשמים'. מוסיף הרא"ש ומספר על מה שראה בדרך נדודיו לפני שהגיע לספרד: 'כשיצאתי מאשכנז ועברתי דרך פרובינציא, שמעתי במונפשליר שהיו מזכירין הגשמים בז' במרחשון, וישר מאוד בעיני'. עד כאן מתאר הרא"ש את ההיסטוריה שלו בנושא זה, לפני שהגיע לספרד.
וכשהגעתי לספרד, כותב הרא"ש, שמתי לב שצריכים פה גשם הרבה יותר מאשר באשכנז, וקצת עוררתי על הנושא בין חבריי 'אלא שלא מלאני לבי לדבר כדברים האלו לשנות המנהג'. וכאן מתאר הרא"ש את מה שאירע בחג הפסח השתא, ה'עג לבריאת העולם: 'ועתה שראיתי, כי בעונותינו הגשמים נעצרו ונתקללו הזרעים, ומתענין בשביל הגשמים, ואף בשבתות וימים טובים שאין מתענין, מזכירין שלש עשרה מדות ואומרים פסוקים של מטר, אמר לי לבי עתה הגיע העת לתקן מה שנתאויתי זה ימים רבים, כי בודאי שישמעו לך בעת צרה כזאת, ואם יקיימו עליהם בשנה הזאת יערב עליהם ולא ישובו ממנה. וכן בוודאי היו עושים, אלא שהטו את לבבם והסבו את דעתם אחורנית'.
הרא"ש הסתמך גם על דברי הרמב"ם בפירוש המשניות: 'אבל בשאר ארצות צריכה להיות השאלה בזמן שהם צריכים לגשמים באותה הארץ, ויעשו אותו זמן כאלו הוא שבעה במרחשון. ואם ישהו הגשמים מלירד אחר אותו הזמן, צריך להתנהג בתעניות כפי זה, לפי שיש ארצות אין מתחילין בהם הגשמים אלא מניסן, ויש ארצות שיהיו בהם במרחשון, כי ימות החמה אינן טובים להם הגשמים אבל הם מאבדין וממיתין. והיאך ישאלו אנשי הארץ הזאת במרחשון הגשמים, הלא זה שקר גמור וכל זה סברא נכונה ונראית לעין'.
ומסיים הרא"ש את דבריו: 'ובראותי כי הטו את לב הקהל לבלתי קבל ממני דברי אלהים חיים, גם אני חזרתי בי מלשאול ולהזכיר בבית הכנסת שאני מתפלל בו, אף על פי שהייתי יכול לשאול אף על פי שאני יחיד כיון שצורך רבים הוא. ומכל מקום לא רציתי לעשות אגודות אגודות'.
וכך, בשביל למנוע מחלוקת, ביטל הרא"ש דעתו בפני חבריו ולא המשיך להורות כן למעשה, ונקבעה ההלכה לדורות, ששאלת הגשמים בכל חלקי הגולה מתחילה ביום השישים לתקופה, ומסתיימת ביום טוב ראשון של פסח, וכדברי הבית יוסף: 'כיון שלא נתקבלו דברי הרא"ש וכל העולם לא נהגו כן, הוי ליה סוגיין דעלמא דלא כהרא"ש'.
חצי הכדור הדרומי
היה נראה שהנושא סגור ומוחלט, ואז הגיעה ההתיישבות בחצי הכדור הדרומי, וטרפה את הקלפים. שנים רבות לא ידעו על חצי כדור הארץ שמדרום לקו המשוה. לפני קצת יותר מחמש מאות שנה גילו את הכיוון הזה, והתחילו להתיישב בו טיפין טיפין. והמתיישבים החדשים היו צריכים להתרגל למציאות חדשה: עונות השנה הפוכות. הזמן בו היינו רגילים למזג אויר חורפי, הוא קיצי לחלוטין. והזמן בו היינו רגילים למזג אויר חם, הוא כעת חורפי ממש.
והשאלה הגדולה שהפריעה ליהודים שבין המתיישבים, היא בנוגע לשאלת גשמים. עד עכשיו היה תאריך מסודר בו מתחילים לשאול גשם, ותאריך בו מסיימים. אבל כאן, בזמן הזה אין צורך בגשם. ויתירה מזאת, הגשמים בתקופה זו מזיקים. הם היו מעוניינים לשנות את סדר התפילה, ולבקש גשם מתי שהוא מועיל להם והם צריכים אותו, היינו, בחודש ניסן, ולהפסיק לבקש גשם מתי שהוא כבר לא נצרך עבורם, היינו בחודש תשרי.
המקור הראשון לשאלה זו, הוא שאלה ממתיישבי בראזיל, אותה הפנו לרבי חיים שבתי, רבה של שאלוניקי שביון, בעל שו"ת 'תורת חיים'. והתשובה שענה רבי חיים שבתי: מתיישבי בראזיל אף פעם לא צריכים לבקש גשמים בברכת 'ברך עלינו'. בחורף שלנו הם לא יבקשו, כי בזמן זה, הגשמים הם קללה עבורם. ואילו בחורף שלהם הם לא יבקשו מטר ב'ברך עלינו', מכיוון שאין להם הגדרה של 'ארץ'. באותו הזמן היו בבראזיל רק קצת מתיישבים יהודיים, ולא היה שייך לומר שיש ארץ של יהודים שצריכה גשם בזמן אחר.
מה הקשר להגדרה 'ארץ'? בגמרא כבר מובאת שאלה מעין זו. אנשי נינוה, הפנו שאלה לרבי: הם נזקקים לגשמים אפילו בימי תמוז. מה עליהם לעשות? וענה להם רבי: דינכם כיחידים הצריכים גשמים בתמוז ולא כרבים, ולכן עליכם לשאול ב'שומע תפילה', ולא ב'ברך עלינו'. אף שנינוה הייתה 'עיר גדולה לאלוקים', בכל זאת היה דינם כיחידים, כל עוד אינם ארץ שלמה.
וכך פסק רבי חיים שבתי למתיישבי בראזיל: בימות החורף שלכם, עליכם לשאול ב'שומע תפילה'. אך ב'ברך עלינו', אין עונה בשנה שעליכם לבקש גשם. לפסק הזה של רבי חיים שבתי, הצטרפו רבנים רבים, וכך נהגו בבראזיל ובשאר המדינות שהתיישבו אחרי זה: אוסטרליה, ארגנטינה, ועוד.
דעות נוספות
כסדר הזה נהגו בחצי הכדור הדרומי למעלה ממאתיים וחמישים שנה. עד שהגיע לאוסטרליה רב חדש, הרב אברהם הירשאוויץ, ופתח את הנושא מחדש, ועל ידו שינו חלק מהקהילות את מנהגם. הוא טען שהמנהג הישן התבסס על הנחת היסוד שבחודשי הקיץ שלהם הגשם מזיק להם. אבל בפועל העובדות אינם כאלה: 'ובכלל תוציא הארץ יבול כל חודשי השנה, תפוחי אדמה שלושה פעמים בשנה.. הגשמים נצרך להם מאוד במדינה כל השנה'.
שאלתו הופנתה לכמה וכמה מגדולי ישראל, ובראשם ר' יצחק אלחנן מקאוונא. והמנהג שהונהג על פי תשובותיהם הוא, שהם צריכים לבקש על הגשמים ב'ברך עלינו', בזמן בו אנחנו מבקשים – בחודשי החורף שלנו, שהם ימי הקיץ באזור שלהם.
מקור עיקרי לפסק זה, הוא מהפסק שנקבע בחצי כדור הצפוני, בעקבות הדיון בין הרא"ש לבין חבריו. שם ראינו שאף במקומות בהם הגשם נצרך בזמנים אחרים, לא משנים את מנהג רוב הגולה, ולא ממשיכים לשאול גשם (או מתחילים מוקדם יותר). ולכן גם כאן, אף שעיקר הגשם נצרך בזמנים אחרים, לא משנים ממנהג רוב הגולה.
במקומות רבים עברו לנהוג כפסק זה, אך בחלק מהמקומות המשיכו לנהוג לפי פסקו של בעל ה'תורת חיים'. בתשכ"א, נכתבה תשובה חדשה בנושא זה. הרעיון נראה הכי פשוט שבעולם, אך בפועל, אף אחד לא אמר את זה עד אז. התשובה היא של אחד מגדולי הדור האחרון, שאז היה עדיין רב צעיר: הרב שמואל הלוי וואזנער ע"ה.
והוא כתב לרב קהילת מונטווידאו, בירת אורוגוואי, שאין לקשר בין דברי הרא"ש לבין חצי כדור הדרומי. הרא"ש דיבר על מקום שבו באופן כללי החורף הוא אותו חורף והקיץ אותו קיץ, אלא שיש שינויים קלים באקלים, ועל זה שייך לומר שלא רצו לחלק בין המקומות. אך במקומות בהם נתהפכו הזמנים לגמרי, יש להפוך גם את זמני שאילת הגשמים: מתחילים לבקש בניסן, ומסיימים לבקש בתשרי. אלא שהוא מסייג את דבריו: 'לא סמיכנא למעשה עד שיסכים עמי גאון מפורסם, אף שהדברים נראים בעיני פשוטים'.
לסיכום: שלוש דעות נאמרו בעניין.
א. כל השנה לא שואלים גשם ב'ברך עלינו'. אלא שבעונת החורף שואלים ב'שומע תפילה'.
ב. יש לשאול כמנהג שאר הגולה. בחורף שואלים ב'ברך עלינו' ובקיץ לא.
ג. יש לשאול כמנהג מקומם. בקיץ שלנו הם ישאלו ב'ברך עלינו', כי אצלם זה חורף. ואילו בקיץ שלהם, לא.
עד כאן סקירה כללית על תולדות הפסיקה בעניין זה.
דעת הרבי
הרבי דיבר בחמשה עשר באב תשמ"ב על הצורך להוסיף בלימוד התורה מפני שהלילות מתארכים, כדברי הגמרא הידועים. והוסיף לדון: מה קורה במדינות חצי הכדור הדרומי, שם הזמנים הפוכים. הרי שם בחמשה עשר באב הלילות מתחילים להתקצר, ולא להתארך? מתי עליהם להוסיף בלימוד התורה? עיין שם.
ומעניין לעניין הרבי עבר לדבר על שאלת גשמים, שגם בזה הזמנים הפוכים. שם חורף כשאצלנו קיץ, והפוך. והרבי אמר ב'מושכל ראשון' שבכל מקום יש לנהוג לפי ענינו, ובמדינות אלו יש לבקש גשמים בהתאם לימי החורף שלהם, ואף על פי שבארץ ישראל אומרים בימים אלו 'מוריד הטל' (כדעה השלישית דלעיל).
הדבר נאמר, אך שבועיים לאחרי זה הסביר הרבי את דבריו. בהתוועדות ראש חודש אלול אותה שנה חזר הרבי לדון בנושא זה (והמשיך שוב חודשיים לאחר מכן בראש חודש חשון תשמ"ג, עקב זאת שהשמועות על דברי הרבי בהתוועדות חמשה עשר באב המשיכו להתפרסם, ולא שתו לבם להבהרת ראש חודש אלול) והבהיר, שמה שנאמר בנושא זה היה רק סברא הלכתית;
אך הלכה למעשה יש לנהוג בחצי כדור הדרומי כפי שנהוג מדורי דורות. וכפי שראינו כבר בדברי הרא"ש, שאף שלדעתו יש לשאול בכל מקום בהתאם לצורך באותו מקום, היות וחבריו לא הודו לו, הוא ביטל דעתו בפני המנהג. ואף כאן, אמר הרבי, יש להמשיך ולנהוג בחצי כדור הדרומי כפי שכבר נהגו, וימשיכו לשאול טל ומטר לפי המנהג בשאר חלקי הגולה, ואין לשנות, מפני המחלוקת.
[ויש לחדד נקודה מעניינת: דברי הרבי מתבססים גם הם על תשובת הרא"ש, אך לא על אותו פרט עליו התבססו הפוסקים הקודמים. הם סברו שמכיוון ואנו רואים שההלכה נפסקה כחבריו של הרא"ש, שכל הגולה שואלת בזמן אחד, הרי שגם בחצי כדור הדרומי יש לשאול באותו זמן בו שואלים בשאר הגולה. הרבי הסכים שכך יש לנהוג הלכה למעשה, אך מטעם אחר.
הרבי הסביר שעצם זה שנקבעה הלכה כחבריו של הרא"ש לא אמור לשנות לגבי חצי כדור הדרומי, מאחר וכאן מדובר על זמנים הפוכים לגמרי. הסיבה שבכל זאת יש לנהוג כך, היא בגלל פרט אחר שנתבאר בתשובה: אנו רואים שהרא"ש ביטל דעתו בפני חבריו בשביל למנוע מחלוקת, ועל זה מתבסס הרבי, שיש לוותר על שאילת הגשמים כדין, והעיקר למנוע מחלוקת. ומכאן מודעה רבה לאורייתא].
והרבי הוסיף (בהתוועדות ראש חודש חשון) בקשה, נדירה מאוד, שכאשר מדפיסים את דבריו, יצרפו לזה לקט מספרי האחרונים, על מנת שכל אחד יוכל לראות את דעות האחרונים בענין זה. וכך אכן עשו. חברי 'ועד להפצת שיחות' ערכו את הלקט, שצורף לראשונה ל'ליקוט' שיצא בשבת פרשת וישב תשמ"ג (בימים הסמוכים לשאילת הגשמים בחוץ לארץ), ולאחר מכן גם ב'התוועדויות' יחד עם שיחת ראש חודש מרחשון ה'תשמ"ג.
ועדיין הדברים דורשים ביאור: מה טעם באמת אנשי אוסטרליה צריכים לבקש גשם, בזמן שהם לא מעוניינים בו? מדוע אנשי ארגנטינה, לדוגמא, לא יבקשו גשמים בזמן שהם כן מעוניינים בו? והרבי הסביר, שעיקר התפילה היא לצורך העולם כולו, ולא לצורך עצמו. ומכיוון שעיקר העולם הוא חצי כדור הצפוני, שם נמצאת ארץ ישראל, ובימי חז"ל – שם נכתב התלמוד בבלי (ואנן חסידים נעני אבתריה – בחצי הכדור הזה נמצא נשיא הדור), הרי שיש להתפלל לפי הצורך בגשמים בחצי הכדור הצפוני, גם מי שנמצא בחצי הדרומי.