יומן מסע מטלטל: הבריחה מהישיבה לרבי הרש"ב בליובאוויטש

בשנת תרס"ב, קודם חג השבועות, ואני הייתי אז תלמיד בישיבת 'תומכי תמימים' בזעבין תחת השפעתו של הרה"ח ר' שמואל גרונם ז"ל. ביום הראשון של שלושת ימי הגבלה נתאספנו להתוועדות אל הרש"ג ז"ל, ואז הכין הרש"ג את עצמו לנסיעה לליובאוויטש לחג השבועות. דרכו בכל שנה היה לנסוע לראש השנה, ומאז שנתמנה למשפיע בישיבת 'תומכי תמימים' היה נוסע גם לחג השבועות.

בהתוועדות אמר שהוא נוסע לחג השבועות לליובאוויטש, והוא מצווה לכולנו שלא יהין שום תלמיד לנסוע לליובאוויטש לחג השבועות, רק לראש השנה ניסע. תוכן הדיבורים בהתוועדות ההיא היה בענין הנסיעה לרבי, מה שגורם להרגשת האור של החסידות. ובתוך דבריו אמר, שכל ימיו היה נוסע לאדמו"ר רק לראש השנה, ומיני אז שנתמנה להיות משפיע בישיבה נצטוה מכבוד קדושת אדמו"ר [הרש"ב] זי"ע שיבוא גם לחג השבועות, אבל לא ניתנה לו רשות להביא גם מישהו מהתלמידים, מפני שאצלנו יהיה זה רק ביטול זמן, כיוון שעדיין לא הגענו למדריגה זו (כך הבנתי לפי דעתי בדברי הרש"ג).

באותו יום סמוך למנחה נסע הרש"ג לבאריסוב על מנת ללון שם, ולמחרת בבוקר יסע ברכבת מבאריסוב עד קראסנויע. בערב התדברנו אני ועוד שנים מחברינו – כפי שנקראו אז: אברהם ניקולייעווער ויעקב ברוך לאפיצער (שכבר שחל"ח) – שניסע לליובאוויטש לחג השבועות, למרות שהרש"ג ציוה עלינו שלא לנסוע.

היות ו[כסף ל]הוצאות לא היה לנו, החלטנו ללכת רגלי עד באריסוב – עשרים וחמש פרסה – ומשם ניסע ברכבת. הכסף שהיה בידינו הספיק לקנות כרטיס נסיעה רק עד התחנה הראשונה, ומשם ואילך ניסע תחת הספסל כמו שהיה אז דבר הרגיל אצל נוסעים עניים. ניסינו לדבר עם עוד מחברינו, ולא מצאנו לנו עוד חבר לזה. הצטיידנו במעט מזון לדרך, לקחנו את התפילין וזוג לבנים, ואצל כל אחד מאתנו היתה בידו חבילה קטנה. ובאחת אחר חצות הלילה יצאנו לדרכנו.

כבר היה אז עלות השחר. מזג האויר בלילה היה חם ויבש, ובדרך היה גם שקט, שלא עלה על דעתנו איזה פחד בדרך. וכה הלכנו (בשקט) [לאט], כי לא הורגלנו ללכת רגלי דרך ארוכה. כל הדרך שוחחנו בינינו בדברי תורה בנגלה ובחסידות ובסיפורים השייכים לחסידות.

כשעברנו כפר פגשנו ברועה שהוציא את העדר מהכפר למרעה בשדה. התחיל יעקב ברוך לספר שבראש השנה העבר, אחר שמיעת החסידות מאדמו"ר נ"ע במוצאי ראש השנה, וכבוד קדושת אדמו"ר הלך מהאולם, יצאו כל הקהל בריקוד גדול, ובהמשך זמן של כחצי שעה נצטרפו כמעט כל האנשים שנמצאו באולם לריקוד. ואחריהם נמשכו כמה מהתלמידים הצעירים ורקדו בקפיצה פזיזה בטיפוח ידים ורגלים. עמד איז אחד בעל-בית מליובאוויטש, והתחיל לצעוק על נער אחד: מה זה אתה משתגע ואין לך שום דרך ארץ של בן אדם! ראה איך שהזקנים רוקדים כמו אנשים בדרך ארץ!

עמד בצדו ירחמיאל מסאקייסצינע (אחד מהתלמידים החשובים בישיבת 'תומכי תמימים' בזעבין) ואמר אל האיש הזה: ראית כשעדר הולך מהשדה, הפרות הולכות בדרך ארץ צעד אחר צעד והעגלים רוקדים? האם אתה סבור שהפרות יש להם יותר שכל? אלא שהעגלים עדיין קלים ברגליהם.. זה סיפר יעקב ברוך. ואני הוספתי: בוודאי כן הוא, כי הלא גמרא מפורשת שור בן יומו קרוי שור.

הריקוד הגדול שכולם רקדו אחר שמיעת המאמר מאדמו"ר נ"ע, זהו מפני הביטול הגדול וההתקשרות שנעשה בכולם על ידי המאמר, וזה עורר בכולם את הריקוד בשמחה רבה. ולפי המבואר בתניא פרק י"ח, שלגבי הקדוש ברוך הוא שהוא למעלה מן השכל כו' הכל כפתיים אצלו יתברך כו' בהמות הייתי עמך ואני תמיד עמך וכו'. בזה אפשר להבין כוונת ירחמיאל סאקיסצענער שהמשיל את המשל הזה.

הלכנו הלאה ובאנו אל הר מכוסה בעשב יפה וסמוך לו שלולית קטנה של מים. אמרנו: כאן ניטול ידינו, נתפלל, ננוח, נאכל ונבוא לבאריסוב לא כל-כך עייפים ורעבים. עשינו כך ושהינו במקום כשתי שעות בערך. פגשנו עגלות עם נוסעים מבאריסוב לזעבין. היו ביניהם נוסעים שהכירונו וקראו לנו לשלום והבינו שדרכנו לליובאוויטש וברכו אותנו בדרך צליחה. גם אנחנו השיבונו להם בברכת שלום. אחד העיר לנו, שראה את הרש"ג אתמול בלילה בבאריסוב יחידי, והוא מבין שאנחנו הולכים בלי רשותו. ואיים עלינו שנקבל נזיפה מהרש"ג. וצחקנו.

הלכנו הלאה, ואחד מאתנו אמר – אינני זוכר מי – שצריכים לזמר ניגון שיש בו קצב של הילוך חיילים, שנקרא 'מארש', וזה מעורר את הרגלים להלך. שזהו טעם של התזמורת בצבא בעת ההילוך. עשינו כך וזמרנו ניגון והלכנו כה דרך רב. וכשפגשנו במישהו הפסקנו, מפני שהרגשנו שזה מעשה ילדות.

לעיר באריסוב באנו בבוקר בשעה 8, ונודע לנו שבשעה 10 יוצאת הרכבת הראשונה, ובטח בזאת נוסע הרש"ג. ולכן החלטנו לא לנסוע ברכבת זו. וכיוון שנודע לנו שהרכבת השניה תצא אחר הצהרים, אם כן אין לנו מה לעשות בתחנת הרכבת והלכנו אל בית-הכנסת הנקרא 'ליובאוויטשער שטיבל'. כשנכנסנו לבית הכנסת הקיפו אותנו הרבה אנשים והושיטו לנו ידם בברכת שלום, והכירו בנו שאנחנו מתלמידי זעבין. קראו אותנו 'די זעבינער קלויזניקעס'. הגדנו להם שאנחנו נוסעים לחג השבועות לליובאוויטש, והי' זה אצלם לדבר פלא ויפה, והראו לנו קינאה וכבוד.

והנה ניגש אלינו ה'מורה צדק' דשם, הרב ר' מיכאל רודלסון ונתן לנו שלום. הוא הכיר אותי מעירי קריסלאווע, שהיה דר שם עד שישב על כסא הרבנות של אביו שנפטר אז. ובעירי היה הוא וביתו עם בית אבי מקורבים בידידות גדולה. שאל ממני על משפחתי בכל הפרטים. סיפרנו לו מטרת הילוכנו והראה לנו ידידות, ואמר לציבור שסבבו אותנו: בחורים ההולכים לליובאוויטש, צריכים לקרב אותם! וציוה להביא לנו תה. ביקש אותנו שנלך אליו לביתו לאכול, ואמרנו ששבעים עדיין אנחנו מאכילתנו בדרך. שאל אותנו אם יש לנו הוצאות הדרך, וסיפרנו לו את האמת.

בינתיים ניגש אלינו הרב השני שהיה שם, שהיה נקרא 'דער וויעטקער', ודיברו שניהם ביניהם ואחר כך דיברו עם עוד אנשים שאינני מכירם. אחר כך אמר לנו ה'מורה צדק' רודלסון: חכו כאן עד אחר התפילה של כל המניינים ואנחנו נשיג עבורכם מעט כסף. אחר כל המניינים מסר לידינו סכום כסף. אינני זוכר עכשיו כמה, אבל הספיק לנו על הוצאות הנסיעה עם הקונדוקטור, שהיה עולה חצי המחיר, רק אם נצליח שיהיה באפשרי לנסוע עם הקונדוקטור.

נגשנו לתחנה וראינו שהרש"ג איננו שם. הבינונו כי כבר נסע ברכבת הקודמת. אחרי זמן קצר באה הרכבת השניה. נגשנו אל הקונדוקטור ורמז לנו להיכנס לקרון. הבינונו את רמזיו ונכנסנו בשמחה וישבנו. אחר כך נכנס ושאל: לאן? השבנו: לקראסנויע. אמר לנו שעד אורשא אפשר לנסוע ושנשלם לו כך וכך. שאלנו לו, ואמר: כשהרכבת תבוא לאורשא אל תצאו תיכף, רק תחכו בתוך הקרון ואני אודיע לכם אם אפשר לנסוע הלאה. וכן היה, שנסענו באותה רכבת הלאה.

לערך בשעה 7 סמוך לערב באנו לקראסנויע. נכנסנו לאכסניה שהיתה בידי איש אחד גבוה, רחב-גרם ופשוט, והיה מדבר בקול נמוך, והיה פושט העור עבור כל דבר קטן. ידענו זאת מראש ולא חשבנו כלל לאכול או לשתות שם, כי לא היו לנו אמצעים על זה, רק נכנסנו סתם. כשנכנסו לבית מצאנו שיושבים סביב השולחן הרש"ג והרה"ג הרה"ח יצחק יואל ז"ל רפאלוביץ והרה"ג הרה"ח משה ז"ל מאדיעבסקי ועוד איזה אנשים שאינני זוכר כעת. על השולחן עמד מיחם רותח ושתו תה ושוחחו ביניהם בקול רם ובצהלה. גם ישב ביניהם אחד מחסידי ליאדי, אפשטיין, חותנו של ח"א ביחובסקי (שמותיהם נודעו לנו אחר כך, ותחילה לא ידענו מי הם).

כולם נתנו לנו שלום, והרב רפאלוביץ שאל בצהלה: מי אתם? והשבנו: מזעבין. ושחק ואמר לרש"ג: דאס איז אייערע, טא וואס שווייגט איר? [שלכם הם, אם כן מדוע זה תשתקו?]. ולא השיב על כך מאומה, וגם אתנו לא דיבר מאומה. ראינו על פניו שהוא קוצף עלינו והרגשנו נפילת הרוח ושחטאנו נגדו, ולא היה לנו שום עוז לגשת אליו ועמדנו מרחוק.

הרב רפאלוביץ אמר אלינו: אל תביטו על זה (והראה באצבע על בעל-הבית הגבוה והאיום), זה התה הוא שלנו, אנחנו נשלם עבור הכל ואתם גשו הנה ושתו תה, ואיכלו גם-כן אם אתם רוצים. נגשנו אל השולחן ושתינו תה, והרב רפאלוביץ עומד עלינו וחוזר כמה פעמים: שתו כמה שתרצו, זה התה שלנו. ומדבר אלינו בקול רם מעורב בצחוק. 

ונכנס אתנו בדברים וסיפרנו לו שמזעבין הלכנו רגלי עד באריסוב ובבאריסוב עזרו לנו בסכום כסף ונסענו לא תחת הספסל אלא עם הקונדוקטור. גם הרב משה מאדיעבסקי התערב בשיחות האלו וגם אפשטיין התערב מעט. אבל הרש"ג לא הראה לנו שום פנים, ממש כמו שאינו מכיר אותנו ואינו מתעניין בנו כלל. ולנו היה זה ממש כאב לב.

אחרי כמה רגעים נכנס הבעל-עגלה ואמר בקול מפקד: נו! הגיע הזמן לנסוע! נגיע מאוחר בלילה! והשיב הרב רפאלוביץ: עכשיו יש לנו כאן מנין, נתפלל מנחה בציבור ואחר-כך ניסע. הבעל-עגלה לא אמר על כך מאומה. אנחנו גמרנו לשתות והתפללנו מנחה בציבור, ואחר כך נפרדנו כולנו בפרידת שלום מאפשטיין, והוא נסע לפניהם במרכבה יפה שהיתה מוכנה עבורו. קודם שנפרדו ממנו דיברו עמו הרב רפאלוביץ והרב מאדיעבסקי בחשאי, ולא שמעתי מה דיברו. לי היה רושם שדיברו עמו אודות הכסף הדרוש לנו לנסיעה בעגלה.

אחר כך יצאו כולם מהבית ועלו על העגלה. הבעל-עגלה הביא את חבילותיהם אל העגלה, ואנחנו שלושתנו עמדנו רחוק מעט מהעגלה. אנחנו התדברנו מקודם שנלון פה ובבוקר נלך שוב רגלי לליובאוויטש, ולא חשבנו כלל אודות נסיעה, כי לא היה לנו עוד כסף כלל. והנה הרב רפאלוביץ שואל אותנו בקול רם ובחיוך כדרכו: נו קינדער, וואס רעכינט איר? [=נו ילדים, מה בדעתכם?]. 

השבנו לו כמו שהתדברנו כנזכר לעיל, והוספנו: אנחנו עייפים מאוד וללכת היום רגלי קשה לנו. ושמענו איך שהוא אומר לרש"ג שישב בפנים: נו ר' גרונם, פלגא עלי ופלגא עלך, און מ'דארף זיי הייסן קריכן אין וואגין [=מחצה עלי ומחצה עליך, וצריכים להורות להם לטפס אל העגלה].

הוציא ראשו מהעגלה ואמר אלינו: ילדים, טפסו אל העגלה, כבר ישלמו עבורכם! שמענו וקיימנו. בכל הדרך שוחחו הרב רפאלוביץ והרב מאדיעבסקי והרש"ג ביניהם, איני זוכר מה דיברו, אבל איתנו לא החליף הרש"ג אף מילה. וזה היה לנו לצער גדול.

בלילה, בערך בשעה 10, באנו לליובאוויטש. סמוך לישיבה ירדנו מהעגלה והלכנו לאולם הגדול. מצאנו את התלמידים מתפזרים הנה והנה כמו שמכינים עצמם לחג. כולם הקיפונו ושאלו לשלומנו, ואם באו עוד תלמידים. וקול המולה עבר בישיבה: באו הזעבינער! אחרי כמה שיחות עמהם שכבנו לישון על הספסלים החלקים שנעשו אז מחדש בישיבה כשהבגד העליון מראשותינו. והיינו בצער על שלא ראינו שום סבר פנים יפות מהרש"ג, אם כן מי יודע אם יהיה לנו במה להתאכסן פה בחג.

למחרת בבוקר אחר התפילה והנה ניגש אלינו הרש"ג בסבר פנים יפות ואמר אלינו: גייט זעט אן אכסניה [=לכו חפשו אכסניה] ותהיו שם ביום טוב. אני פעלתי שישלמו ממשרד הישיבה עבורכם ותאכלו ותשנו שם, ואתן לכם פיתקה שיקבלו אתכם שם (אז לא היה עדיין המטבח בישיבה). ליבנו עלץ בקרבנו, לא רק מזה שיהיה לנו מה לאכול, רק ממה שהרש"ג השלים עמנו. לא דיברנו עמו יותר, הלכנו והשגנו אכסניה. ומובן שהחג עבר עלינו בשמחה וטוב לב.

שלושה מאמרים שמענו אז מאדמו"ר נ"ע: 'והר סיני', 'מי מדד', 'וירד השם'. את שני המאמרים הראשונים ידענו היטב וחזרנו אותם שם לפני החסידים. אחר החג, כשהרש"ג הכין עצמו ליכנס ל'יחידות' לאדמו"ר נ"ע, ביקשנו ממנו שימליץ עלינו לפני כבוד קדושת אדמו"ר נבג"מ שנוכל ליכנס ל'יחידות'. והשיב לנו שזה אי אפשר לו, ודי לו שהשיג להסיר הקפידא מעלינו על מה שנסענו נגד פקודתו ועוד ניתן לנו אכסניה. 

ועוד בישר לנו, שפעל שיותן לנו הוצאות לחזרה שזה ינוכה מההוצאות שנותנים לכולם לנסיעה לראש השנה – ומה שיהיה אז נראה. ולעת עתה לא נצטרך לייגע עצמנו בנסיעה חזרה. אבל לדבר עם כבוד קדושת אדמו"ר בענין ה'יחידות' שלנו, זה אי אפשר לו.

אחר כך נכנס ל'יחידות' לאדמו"ר, וכאשר יצא מה'יחידות' והנה רוח אחרת עמו, ואמר לנו שדיבר עם אדמו"ר אודותינו וראה שנהנה מזה שבאנו לחג השבועות. ולכן עצתו שנשאר כאן ולא ניסע אתו יחד, ושניכנס אל אדמו"ר בעת האכילה (שזה לא היה כל כך קשה) ולבקש ממנו בעצמו על זה.

עשינו כן ועמדנו בחדר ההמתנה של 'יחידות', וכאשר הלך אחר האכילה לחדרו ועבר דרך חדר זה, עמדנו שלושתנו מול הדלת, וכאשר פתח הדלת ראה אותנו ופגש אותנו בשחוק קל ואמר: דאס זיינען דיא זעבינער? [=אלו הם ה'זעבינער'?], והשבנו: כן. 'נו, וואס ווילט איר' [=מה רצונכם?], והשבנו: נשארנו עכשיו פה רק בשביל ליכנס ל'יחידות', ר' גרונם כבר נסע היום ואנחנו נשארנו רק בשביל זה. ואמר בשחוק: דאס דארף מען פועל'ן בא פיניע ליב'ן [=זאת צריכים לפעול אצל פיניע ליב] – המשרת שהיה עומד ליד הדלת בעת ה'יחידות' – איך וועל זעהן וועגן דעם [=אשתדל בקשר לכך]. והלך לחדרו.

מובן שנתמלאנו שמחה רבה. באותו ערב לא נתקבלנו, רק המשרת אמר לנו שאדמו"ר אמר לו שיכניס אותנו, אבל היום אי אפשר, רק מחר תהיה 'יחידות' אחר הצהרים, טרם נסיעתו של אדמו"ר לדאטשע – נאות דשא – ואז יכניס אותנו.

וכן היה. כל אחד מאיתנו נכנס לבדו. וזו הייתה ה'יחידות' השנייה אצלי מיום בואי לליובאוויטש. כל הדיבורים שדיבר עימי אדמו"ר נ"ע בפרטיות ב'יחידות' לא ניתן לכתוב (כי על כן נקרא זה 'יחידות'). דיבר איתי אודות סדר הלימוד בנגלה, למסור עצמו להגיע להלכה, אבל אף על פי כן צריכים להשתמש בידיעות בסוגיות הש"ס. והזכיר את הספר 'כסף נבחר'. אמרתי לו שזה הספר נמצא אצלי, ואמר שכדאי להשתמש בו לפרקים.

בענין לימוד החסידות אמר, שכשם שעל לימוד הנגלה נאמר 'לא המדרש עיקר אלא המעשה', כך בענין לימוד החסידות. חסידות האט זיך אירע 'לא המדרש עיקר אלא המעשה'. דאס איז דער דאוונען וואס דארף זיין אנדערש דורך דעם לימוד החסידות [=לחסידות יש 'לא המדרש עיקר אלא המעשה' משלה, זו התפילה שצריכה להיות בצורה שונה על ידי לימוד החסידות].

ועוד אמר לי: אזיי וויא אין נגלה אז מען זאל לערנען א פאלשין פשט קען דאך דערפון ארויסקומען א פאלשקייט אין הלכה למעשה, איז דאך דאס זייער ניט גוט, און אין לימוד החסידות ניט א ריכטיקע ידיעה אין ידיעת אלקות איז נאך ערגער [=כשם שבלימוד הנגלה, אם לומדים פשט כוזב יכול לצאת מזה עיוות בהלכה למעשה, וזה מאוד לא טוב, הנה בלימוד החסידות ידיעה בלתי נכונה בידיעת אלקות היא גרועה עוד יותר].

אז אמר לי שצריכים לקיים את 'וקנה לך חבר', שיהיה לי חבר מיוחד שיהיה ביכולת לגלות לפניו כל מצפוניי (אחר זמן רב מצאתי הדברים האלו באבות דרבי נתן פרק ח' משנה ג'), ועל ידי זה יהיה בקל לתקן את עצמי שלא אצטרך לסמוך רק על ענין ה'יחידות'. אבל חבר כזה שבטוח לסמוך עליו.

אחר שיצאתי מה'יחידות' הוחלט בדעתי, שדבר כזה אוכל לקיים עם חברי אברהם ניקולייווער. וזמן ארוך נהגנו כן. רק אחר כך, בגלל סיבות משפחתיות שהיו לו, נסע מזעבין ולא חזר עוד ונשאר בליובאוויטש, ואני עוד שהיתי בזעבין זמן רב ולא מצאתי לי חבר אחר לנהוג כן.

בחזירתנו לזעבין פגש אותנו אחד החסידים בקרון הרכבת ואמר לנו: בליובאוויטש חזרתם את מאמרי החסידות ששמענו מאדמו"ר, לכן אני דורש מכם שתחזרו לפני גם כאן. וחזרנו את שני המאמרים בקרון, וכמה אנשים התקבצו לשמוע והיו שבעי רצון מזה. כשגמרנו לחזור את המאמרים הוציא החסיד מאמתחתו 'משקה' ו'מזונות', ונתן לנו ולכל העומדים שם. ונפרדנו בשמחה בתחנת אורשא.