כמה מילים המפלחות את הלב מכל עבר – 'לפני ג' תמוז' לא הייתה כזאת בתוכנו: הרב יהושע דובראווסקי ע"ה, היה סופר חסידי שלא חסך את שבט עטו ולשונות מעל סוגיות כואבות שעומדות על סדר היום החב"די • אחד מאותם מאמרים שכתב הרב דובראבסקי, היה המאמר על ה'סלקציה' בישיבות חב"ד – מאמר שפורסם במקורו בעיתון 'אלגמיינר-זשורנאל' ולאחר שתורגם ללשון הקודש, עורר סערה בעולם החב"די • אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש את המאמר המלא בתרגום לעברית • למאמר המלא
•••
ברצוני להבהיר מראש: ידוע לי היטב, שבעקבות המאמר הזה אינני עתיד ללקק דבש, אדרבה, עוד אחטוף בעטיו מנה הגונה של עקיצות לעגניות וביקורת חריפה. פלוני יאמר: 'הראית? 'מגיד מישרים' חדש הגיע לשכונתנו המעטירה!'.. וחברו יעוה פניו בחצי-חיוך ויפטיר לעומתו: 'באם היה חסר לנו – הא לך ברנש טרי שתחביבו להשמיע דברי תוכחה, להלאות את הציבור ולטפס בצפורניו החשופות על קירות חלקים, מר-נפש שכמותו'.. ועוד כהנה וכהנה קריאות מעלות ריח-ניחוח.
יתירה מזו: בתקופתנו ובמצבנו, קיימים סיכויים קלושים ביותר שדברי יתקבלו – אפילו אצל אלה שיסכימו עם תוכנם (באם בכלל ימצאו כאלה). תמורת 'קול קורא במדבר', המצב כיום הוא 'קול קורא בג'ונגל', מקום אשר אם העזת להרעיד קלות את ענפיו – הנך צפוי לקבל על הראש מכל מיני בריות משונות.. ולמרות כל זאת – החלטתי הפעם לכתוב ואף להדפיס את המאמר (זאת לאחר שכבר כתבתי שלושה-ארבעה מאמרים בתוכן דומה – ונמלכתי שלא לפרסמם, בנחשי עד כמה זעומות תהיינה התוצאות).
זכור ימות עולם! חייבים אנו לזכור, כי מאז ומעולם היה – אצל יהודים בכלל ואצל חסידי חב"ד בפרט – יסוד-היסודות ותמצית-דם-הנפש ענין החינוך ולימוד התורה לילדי ישראל. עד כמה שמילים אלו נשמעות 'נדושות', מחובתנו ללעוס אותם שוב ושוב בניבי-תודעתנו ולצרוב אותם במעמקי מוחנו ולבנו. מדוע? משום שבקרחון הנפשי בו אנו שרויים, חייבת לקדוח ולבקוע קריאתו הקדושה של הרבי הריי"צ: אמריקה אינה שונה! אסור שתהיה שונה! חייבת לא להיות שונה! איננו מבחינים, עד כמה אבדה לנו התחושה ההיא של להבת-שלהבת התורה והחינוך החסידי, אשר בזמנים עברו שרפה את כל המחיצות וכילתה את כל המניעות.
אך היום נוצר מצב, כדברי העולם, אשר 'מרוב עצים לא רואים את היער'. מוסדות התורה אמנם גדלו והתרחבו, תודה לא-ל, אך בד בבד חדרה השפעת החינוך הכללי לתוככי מוסדות חסידיים; הללו קיבלו על עצמם לפתע 'עול דרך ארץ', ומשעבדים עצמם לכל מיני צרכים גשמיים ועזרים מודרניים, שכמו הפכו תנאי הכרחי לקיום מוסד. אמצעים ועזרים אלה הלכו ותפחו, עד שהעיבו, כיסו והסתירו על העיקר – התורה והחינוך-הנשמתי, המהוים את לבו של המוסד.
מי אינו זוכר את הדרך השמורה בקפדנות מדורי-דורות של מוסדות תורה בכלל ומוסדות חב"ד בפרט? העובדה שחינוך על טהרת הקודש הינו עצב-החיים המרכזי בגוף האומה, חייבה כל מוסד תורני לפעול כמוקד חירום להצלת נפשות – פתוח עבור כל ילד יהודי! ומכיוון שכך, אין מקום ולא יעלה על הדעת מיון סלקטיווי בכל הקשור לקבלת תלמידים! משום שכאשר מדובר בפיקוח נפש, אסור לשקול ולמדוד את הכישורים של ילד יהודי זה או אחר; בפרט בצעדים הראשונים של לימוד התורה וחינוך יהודי. כך הייתה דרכם של מוסדות תורה אצל יהודים מזמנו של רבי יהושע בן גמלא.
באותם מוסדות, ובפרט במוסדות חב"ד, היה מושללת ומופרכת לחלוטין – סלקציה על רקע של שכר-לימוד. בכל המצבים הקשים ביותר – האם דרש פעם מנהל מוסד מהוריו של תלמיד הבא להירשם שעליהם לשלם כך וכך? ומי בכלל העלה על הדעת לומר, חלילה, שבאם לא ישלמו את הסכום הנדרש ינעלו שערי המוסד בפני הילד?! הס מלהזכיר!
אפילו אצל אומות העולם נהוג מכבר כחוק-ולא-יעבור, להעניק לכל ילד חינוך יסודי ללא תשלום, מבלי הבט על כישוריו או מצבו הפיננסי. והרי על אחת כמה וכמה – שצריך להיות כן וביתר שאת לאין קץ בחינוך תורני קדוש! וכך אכן היה לא מזמן, כפי שזכור לי היטב מהישיבה בסמרקנד, בברינווא, ועוד. בתקופה היותר טובה בסמרקנד, כאשר קהילת אנ"ש התאוששה קצת מבחינה כלכלית וישיבת 'תומכי תמימים' גדלה בצורה משמעותית – לנו, התלמידים, היה את כל הדרוש לנו; ושום גירעון לא נוצר. האם המנהל השיג זאת מגביית שכר לימוד? בפירוש לא!
אותו עובד ה' מרומם, המשפיע ר' ניסן נמינוב, מעולם לא לחץ על ההורים; הם שילמו כמה שהיה ביכולתם (ולפעמים גם פחות מזה). אמור מעתה, כיצד איפוא כיסו את ההוצאות הגדולות של הישיבה? הרי לא הייתה על כך 'תמיכה ממשלתית' (התחום היחיד בו התקבלה ממנה 'תמיכה' היה, שלזמן קצר, בשל מצב המלחמה, היא העלימה עין ולא אסרה או הוציאה להורג את מנהיגי הישיבה ותלמידיה..), גם לא הייתה אז עזרה מה'ג'וינט' או מהפדרציה.
אלא מאי? ר' ניסן אכן לא נגש בהורים, אך אימן את כושר-השפעתו החסידי כלפי כמה 'בעלי ממון' מאנ"ש בטשקנט וסמרקנד [בכוונה השתמשתי בביטוי היבש 'בעלי ממון', משום שהללו אכן לא נהגו 'כמנהג הנגידים המפורסמים' על תואריהם הנהוגים במדינות הרווחה].
הבה נדבר בצורה מפורטת ואישית יותר: המנדבים העיקריים שהחזיקו את הישיבה בסמרקנד היו החסידים הנודעים ר' חייקל חאנין ור' לוי יצחק שפירא, עליהם השלום. באיזה 'געשמרק' ועונג חסידי היו נותנים את עשרות ומאות אלפי הרובלים, אותם הרוויחו בסיכון עצמי יום אחר יום! והרי גם שם ברוסיה, לא הייתה זו מטרת הצדקה היחידה שלהם.
אגב, ר' חייקל חאנין לא שכח את הישיבה גם כאשר החליט להבריח את הגבול לפולין ולעזוב את הגהינום הרוסי: הוא השאיר עבור התלמידים מיליון רובל (!!), כדי שגם הם יוכלו לעשות מסלול דומה ולהימלט מארץ התלאובות.
לאור כאלו עובדות, המצביעות על גישה כה מסורה ואחראית לחינוך יהודי חסידי בתקופות המרות ביותר בעבר – כיצד ניתן להבין את היחס ההפכי ממש למוסדות חב"ד מצד מנהליהם בימינו, בתקופה טובה באין ערוך במלכות החסד של אמריקה? כיצד ניתן להצדיק כאלו מקרים קורעי-לב, אשר היד ממאנת להעלותם על הכתב, כדי שפנינו שלנו לא ישחירו כשולי קדירה. די אם נאמר: עוד ועוד הורים צועקים בקלא דלא אשתמע, געוואלד! אין באפשרותם לשלם בשום אופן עבור שכר-לימוד, סכומים הבולעים את רוב משכורתם..
ושוב מתפרצת הזעקה, ושוב מתוך ההשוואה לישיבה בסמרקנד, פוקינג ופאריז, תחת הנהלתו הקפדנית של ר' ניסן נמנוב ז"ל. מעולם הוא לא ריחק תלמיד אשר יד הוריו לא השיגה לשלם שכר לימוד; ולא זו בלבד: הוא גם לא סילק משורות הישיבה תלמידים אחדים פראי-אדם 'משכמם ומעלה', אשר למוחותיהם האטומים לא היה שייך להשחיל ולו משנה קלה.. וכיוצא באלה טיפוסים. מה הסך-הכל מלימודם בישיבה? כמה עשרות משפחות חב"דיות חשובות, הנמנות על צאצאי אותם תלמידים שלא הורחקו.
נשאלת השאלה: מה קורה כאן? 'הזאת נעמי'? האם מוסדותינו כיום מהוים המשך למוסדות חב"ד בדורות הקודמים, או שמא החליטו לאמץ, ואף בהצלחה יתירה, דמות של 'שיבה-אקדמי' אמריקנית דתית-למחצה? קחו דוגמא אחת. אחד השלוחים בערי השדה, הכורע תחת עבודתו ומצליח בקושי 'לגמור את היום' – ביקש ממנהל המוסד בריכוז החב"די, בו לומדים שלושת בניו, הנחה בשכר הלימוד. המנהל ענה לו חד וחלק, כי הוא אינו מחוייב 'לשנורר' עבור ילדיו של השליח.. עבורם יואיל נא השליח עצמו 'לשנורר'! (ותסלחו לי על שציטטתי את הביטוי הלא-מכובד כלפי גבאי-צדקה).
איך טחו עיניו של המנהל מלראות את הסילוף שבטענתו? הרי זה בפירוש לא נכון: עבור מוסד החינוך שבהנהלתך צריך אתה, המנהל – ולא השליח – לאסוף כסף! ואילו השליח צריך לאסוף עבור הענינים שלו. מדוע לא תזכור, מנהל יקר, איך בעבר הלא-רחוק, היה המכובד והזקן שבמנהלי המוסדות – הלא הוא הרש"ג, הרב שמריהו גוראריה, חתנא וגיסא דביה נשיאה – נוטל את מקל הנדודים ונוסע לקצווי ארץ כדי לאסוף כסף עבור ישיבת 'תומכי תמימים'.
ובמה נעלה הנך מהרב מפונוביז', הגאון ר' שלמה יוסף כהנמן ז"ל, אשר נסע בעולם הגדול כדי לאסוף כסף עבור המוסד שהקים. ומדוע אין זה מכבודך לאחוז בדרכו של הגאון האדיר המהר"ם שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין, אשר גמא מרחקים לטובת החזקת ישיבתו. והיום? יושב המנהל במשרד ממוזג רחב ידיים, מוקף במחשבים ובעובדי מזכירות, ומצמיד את ההורים לקיר: או שאתם משלמים כאשר יושת עליכם, או ש..
בוודאי יש למנהלינו הנכבדים שק מלא הסברים, תירוצים וחילוקים בין 'מה שהיה פעם' לבין 'המציאות בימינו'. אפשר למלא קלסרים בניתוחים מעמיקים של כל אותם טענות ותירוצים; אבל עדיף לומר בקיצור ולענין: כל אותם הסברים הינם כטלאים על גבי חורים, שאפילו אם יש בהם ממש הרי עצם נוכחותם המכוערת זועקת 'כאן יש חור'.. אבל מה שיותר גרוע: רבים מאותם 'טלאים' קטנים יותר מהחור אותו הם אמורים להסתיר והם צונחים לתוכו כלתוך בור עמוק.
יידרש זמן רב מדי ומקום ארוך מדי, כדי להסביר אחת לאחת את כל האמור על גבי הנייר. נתעכב איפוא רק על כמה 'קושיות צדדיות', אשר למרבה החרפה אין מנוס מלהציגן. ראשית, מה נענה לאדם שאינו חב"דניק (המסתכל מן הצד ואינו מעוניין לקנתר), על השאלה: היתכן? אתם החב"דניקים מוציאים מליונים כדי לקרב במעט ילד יהודי לתורה ומצוות – כיצד יתכן שעבור הילדים שלכם אין מספיק אמצעים, ועד למצב שגורם ממש היפך מקירוב לתורה?! והרי, המצב הזה אינו סוד כמוס שאיש אינו מודע לו מחוץ לחב"ד.
ואפילו אם יישלפו מהכיס (המחורר) ערמות של תירוצים וחילוקים בין תומכי הישיבה בעבר וכיום, אפשר עדיין לשאול: מה נדבר ומה נצטדק, ובאילו תירוצים נוכל לרחוץ כפינו, עת ייאמר לנו כדלקמן: הנה יהודי מבוכרה, לא מגזע חב"ד, לא מ'בחירי התמימים', והריהו מפזר מליונים על גבי מליונים – מכל הלב והנשמה! – להחזקת עשרות ומאות שלוחים ברוסיה ובנותיה באופן שוטף! הלוא הוא ברוך ה' ר' לוי לביוב יצ"ו. והנה רעו, אשר תמיכתו בשלוחי חב"ד היא לעילא ולעילא מכל תושבחתא, ואף הוא אינו חוטר מגזע חב"ד; אינני יודע את שמו היהודי המלא, אלא את השם הקצר בו הוא מתפרסם בדרך כלל – ג'ורג' רוהר יצ"ו.
נניח, אבל רק נניח, מצב בו יגשו ויבקשו מהם תרומה (בהיקף שלהם) למוסד חינוך חב"די 'רגיל', בו לומדים ילדי השלוחים נתמכיהם – והנה נפערות עיניהם בפליאה: היתכן?! לאן נעלמו כל הגבירים החב"דיים שביכולתם (מבלי להגיע לפשיטת רגל) להחזיק את המוסדות שבריכוזי חב"ד? מדוע אין הם נחלצים לעזרת המוסדות שבמקומם, במטרה להעמידם על בסיס נכון, קרי: ששכר הלימוד לא יזקיק את ההורים ליטול משכנתא. ועיקר הטענה היא: היכן הירושה החסידית של אותם גבירים חב"דיים, אשר אבותיהם נתנו לא רק את כל רכושם עבור תורה וחסידות, אלא גם את גופם ונשמתם?!
וכדי להגדיל את החידוש שבדבר אוסיף ואומר: אני הקטן מכיר היטב חלק מאותם נגידי חב"ד, ויכולני להעיד בפה מלא על טוב-ליבם ונדבנותם שאינה נופלת משל הוריהם, ואולי אף בתוספת מרובה. אם כן, מאין נובעת הנסיגה בביסוסם של מוסדות חינוך וישיבות, ביסוס העשוי למנוע כל כך הרבה עגמת נפש מהורים חסידיים? לגמרי לא מובן מי אכן האשמים האמיתיים במצב הזה..
נגעתי כאן רק בכמה קצוות של הבעיה החמורה, וכאמור, מתוך ידיעה ברורה איזה 'שכר סופרים' צפוי לי בגין כך, ומן הסתם גם מצד כמה הורים שאת זעקתם זעקתי.. (וכעין מעשה שהיה לי פעם בזאל הקטן ב-770, עת נכנס מדרך ארוכה חסיד מבוגר, יהודי בר-אוריין, ומתוך עשרות הילדים שישבו ליד אבותיהם, לא קם אף אחד לפנות לו מקום. כשהתחלתי לרטון על כך בקול, לא ממש פעלתי כי אי-מי יואיל בטובו להורות לילדו לקום מפני שיבה, אבל לאידך, קיבלתי שטיפה הגונה – מאותו יהודי חשוב: מה אתה מבלבל את המוח?! לחינם הנך משתטה! הלוא המה, הילדים, ה'גוורדיה' של הרבי! הם העיקר.. וכדומה באלה הטענות).
ולסיום, עוד כמה מילים המפלחות את הלב מכל עבר: 'לפני ג' תמוז' לא הייתה כזאת בתוכנו.. הגבירים בשעתו לא ירדו מנכסיהם בשל כך, ואנו אף התעשרנו בכמה 'איגרות קודש' של הרבי, בהסברת מעלתם וגודל ברכתם של 'תמכין דאורייתא'.