לפניכם אוסף של עשרים אימרות חסידיות מוסמכות שנשמעו על ידי המשפיע הראשי בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש – ר' שמואל גרונם (רש"ג) אסתרמן ע"ה, שזכה להיות ממושפעיו של גדול ה'עובדים' – ר' הלל מפאריטש • עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש חלק ראשון מתוך קובץ 'רמ"ח אותיות'. בהמשך יפורסמו המשך החלקים • לקריאה
•••
כדאי לציין בתור הקדמה, שבכל מקום שנכתב בקונטרס 'רמ"ח אותיות' את התואר 'אד"ש' [= אדמו"ר שליט"א] – הכוונה היא לרבי הרש"ב.
א. בעת ה'חתונה הגדולה' בין אדמו"ר הזקן ורבי לוי יצחק מבארדיטשוב, בשנת תק"ע, התפעלו מאוד החסידים מהנהגתו של רבי לוי יצחק ושאלו את אדמו"ר הזקן על מהותו. אמר להם אדמו"ר הזקן: 'וואס מלאך מיכאל איז אויבען – איז ער אונטען'! [= מה שמלאך מיכאל למעלה – הוא (ר' לוי יצחק) למטה].
והוסיף אדמו"ר הזקן ואמר לאחד האברכים: 'מיין מחותן זאגסטו א עבירה? – מלאך מיכאל איז עפעס שייך צו א עבירה – אזוי איז ער שייך'! [= למחותני אתה מספר עבירה? כמו שמלאך מיכאל שייך לעבירה – כך גם הוא שייך]. אחר כך היה האברך אצל רבי לוי יצחק, וזה השיב לו במעלתו של אדמו"ר הזקן: 'מיין מחותן קען אלץ טראגן און איך קען ניט טראגן' [= מחותני יכול לשאת (לסבול) הכל, ואני אינני יכול לשאת].
ב. יעקב אבינו אמר: 'קטונתי מכל החסדים וגו' כי במקלי עברתי וגו' לשתי מחנות'. וצריך להבין, במה 'כי במקלי' הוא נתינת טעם ל'קטונתי'? וכן, מדוע קבל יעקב על היותו לשתי מחנות? – הרי הוא בעצמו עשה זאת ואילו רצה היה עושה מחנה אחד או שלושה מחנות. אלא הפירוש הוא, שיעקב התאונן על שנתקטנה חסידותו ('קטונתי מכל החסדים').
כי אמונתו בה' היתה צריכה להיות בתוקפה מבלי לפחד כלל, כיון שמי יעשה לו דבר מבלעדי ה' והרי 'אין לך דבר חוץ ממנו'. ואכן, כשהלך בתחילה לחרן היתה לו אמונה זו, שהרי (כהמשך דבריו) 'במקלי עברתי את הירדן הזה', ללא מורא (וכידוע, שהבעל שם טוב עבר פעם את נהר דניסטער בכוח האמונה בלבד, ללא שימוש בשום שם), ואילו כעת הוא כה ירא מעשיו עד שעשה כמה תחבולות ונחצה לשתי מחנות, שכל זה מורה על ירידה בדרגתו.
ג. יעקב אבינו אמר: 'קטונתי וגו", ופירש רש"י: 'שהיה ירא שמא יגרום החטא'. וצריך להבין, לאיזה 'חטא' התכוון? וכן, מדוע היה יעקב ירא? – הרי הוא בעצמו מזכיר מיד ש'ואתה אמרת היטב היטיב עמך ושמתי את זרעך וגו". אלא הפירוש הוא, שיעקב באמת חשב שאין זו סתירה כלל למה שהבטיחו ה' 'ושמתי את זרעך וגו", כי סתירה שייכת רק בדעת תחתון, בסדר השתלשלות ששם יש מקום לנמנעות;
אולם אצל הקדוש ברוך הוא אין נמנעות, ולא רק למעלה אלא גם בגשמיות למטה, ובמילא יתכן שגם אם עשיו יהרגהו מכל מקום תתקיים ההבטחה. אך בכל זאת היה יעקב ירא 'שמא יגרום החטא' – הוא החטא הידוע בעץ הדעת, שהוא יגרום שלא יושלם הענין בגשמיות ובפועל ממש.
ד. דרשו חכמינו זכרונם לברכה על הפסוק: 'וחי בהם – ולא שימות בהם'. כלומר, שהתוצאה מכל הסיגופים והתיקונים שעושה האדם תהיה – שיחיה בחיות אלוקית, ולא שישאר כפגר, טויט און קאלט [= מת וקר].
ה. מסופר שרבי לוי יצחק מבארדיטשוב שאל את אדמו"ר הזקן, מדוע פסק ב'שולחן ערוך' שבתי התפילין צריכות להיות 'פרודות', אף שהוא ואדמו"ר הזקן שמעו יחד מהמגיד ממעזריטש ששמע מהבעל שם טוב, שהיה בהיכל המשיח וראה שם שהתפילין לא היו כלל פרודות. והוסיף רבי לוי יצחק בטענתו, שהרי ה'ווילנער' [= הוילנאי, הגר"א מוילנא (כך היה לשונו)] גם הוא פוסק שהתפילין צריכות להיות פרודות, ומן הסתם אין הדין כך. והשיב אדמו"ר הזקן לשאלתו הראשונה – 'תורה לא בשמים היא'..
ולשאלתו השניה השיב בלשון הפסוק: 'השליך משמים (אהבה ויראה, אש ומים) ארץ (תורה שבעל פה) תפארת ישראל' (ז"א דאצילות) – פירוש, שלעיתים גם בלי אהבה ויראה וביטול לה' יכולים לכוון להלכה. והביא על זה אדמו"ר הזקן שלושה סיפורים: א] המלאך ה'מגיד' שלמד עם בעל ה'בית יוסף', היה בא אליו רק כשעסק בלימוד המשנה שהיתה כמובן שגורה בפי ה'בית יוסף', ובמילא לא היה יכול אז להיות בביטול ואהבה ויראה, ואילו בזמן לימודו הלכה – שאז היה יכול להיות בביטול ואהבה ויראה – דווקא אז לא בא המגיד.
ב] פעם אחת היו צריכים לשאול שאלה בהלכה את ה'אור החיים' הקדוש אך הוא היה שרוי אז בדביקות. מה עשו? לקחו נער אחד בן טובים שלא ראה קרי מימיו, ונגע בו באצבעו הקטנה וניערו מדביקותו, ואז היה יכול לפסוק את התשובה. ומזה מובן שדוקא בעת דביקותו כשעמד באהבה ויראה וביטול, לא היה אז יכול לכוון להלכה.
ג] ישנה הלכה מסויימת ברמב"ם שאיש לא הצליח לעמוד על בוריה, ואילו יהודי אחד שהתפלל ובכה מאוד שיגלו לו משמים את פירוש ההלכה, אכן זכה וגילו לו. כיון שרצה לזכות גם את הרבים מסר היהודי את הביאור להדפסה. המגיה בבית הדפוס היה יהודי שיכור גדול אך גם למדן, וגם הוא אמר פירוש על ההלכה הזו, מעצמו. ובאמת נמצא שהוא כיון לאמיתות ההלכה כפי שגילו ליהודי הפשוט משמים. ובכל סיפור סיים אדמו"ר הזקן שזהו מפני ש'השליך משמים ארץ תפארת ישראל'.
ו. רבי אהרן מקרלין אמר שכל אחד ואחד צריך להאמין בבעל שם טוב – בשלושה דברים: שאליהו הנביא לא זז מארבע אמותיו. שאליהו עמד לפניו כעבדא קמיה מריה. שאילו היה הבעל שם טוב בימי האבות – גם אז היה נחשב לדבר מסוים. ופירוש הדבר, שהאבות היו בעולם האצילות וגם הוא היה כך. [במקום אחר נכתב, שאילו היה הבעל שם טוב בזמן התנאים היה נחשב לדבר פלא, כי הם היו נשמות דבריאה והוא היה נשמה דאצילות].
ז. הרבי המהר"ש אמר פעם במאמר שאדמו"ר הזקן המשיל משל לתשובה וחרטה אמיתית, 'בכל לבבך', מאדם ההולך לרחוץ בנהר ולפתע הוא עומד לטבוע, שאז ודאי מתחרט מאוד על שירד כלל לרחוץ. ופירש הרבי המהר"ש את הנמשל: כל עניני העולם הזה נקראים 'מים רבים', כידוע בחסידות. וכשהנשמה יורדת להתלבש בגוף, זהו כמו האדם שהולך לרחוץ בנהר להתענג, כיון שעיקר ירידת הנשמה לעולם הזה בתוך ה'מים רבים' הוא בשביל התענוג שיבוא אחר כך. אבל כשעניני העולם נעשים למניעות וטרדות בעבודת ה' אזי הנשמה מתחרטת לגמרי על ירידתה למטה.
ח. בספר 'תורה אור' (פרשת 'בראשית') נתבאר ענין 'מטבע ארוך' ו'מטבע קצר'. ויש לומר, שבזה יובן המסופר שכאשר משה רבינו התפלל על מרים אמר תפלה קצרה: 'א-ל נא רפא נא לה', ופירש רש"י: 'שמא יאמרו אחותו בצער והוא מאריך בתפילה'. ולכאורה היה צריך להיות להיפך, שיתפלל על החולה באריכות. אלא הפירוש הוא (על פי המבואר ב'תורה אור' שם), שבאמת צריך להגיע למדריגת התפילה הקצרה ובפרט כאשר הצער נוגע בעומק האדם. וכן יש לומר, שזהו גם ענין התפילה הקצרה שהיה הכהן הגדול מתפלל ביום הכיפורים.
ט. אביו של ר' סנדר משקלאוו נעשה פעם בעל חוב גדול, וברח ממקומו ובא לאדמו"ר הזקן. בהיותו שם ביאר לו אדמו"ר הזקן מהו ענין בעל חוב ברוחניות, והדברים חדרו לליבו עד שנשכחו ממנו כל חובותיו ובכה מאוד. אחר כך ציוה לו אדמו"ר הזקן לנסוע לביתו, וחזר ונעשה שוב גביר גדול ופרע את כל חובותיו. ואמר על כך אדמו"ר הזקן שזהו ענין הפיכת העצב לשמחה, כמבואר בתניא (פרק ל"א). [להעיר, שבספר 'בית רבי' כתוב שהוא לא היה כל כך מהחסידים. הכותב].
י. ר' נטע ממאלע-טיראסצענע שהה בליובאוויטש בעת שנפטרה בתו, וכשבא לביתו וסיפרו לו מה שאירע, חלץ נעליו וישב על הקרקע כדין. לפתע נתאדמו פניו וחשבו הנוכחים לתומם שזה מפני צערו הגדול. אך הנה, כשנתאדמו פניו יותר ויותר אמר בהתלהבות: 'הנה הבאתי מאמר מליובאוויטש'.. [ומסיפור זה נראה כמה היתה גדולה התקשרותו בחסידות].
יא. הרבי ה'צמח צדק' אמר פעם במאמר, שענין ה'כרת' שבנפש הוא כשאדם אומר 'איך דארף דאס'; 'איך דארף דאס' [= אני צריך את זה, אני צריך את זה]; כי האומר 'איך וויל דאס' [= אני רוצה את זה] – אין זה רע כל כך, כיון שלכל אחד יש נפש המתאוה; אבל האומר 'איך דארף דאס' זהו – מפני שנפשו נכרתה משורשה. וביאר הרש"ג את דבריו על פי דברי הרמב"ם 'שכל הנמצאים צריכים לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם'. והיינו, שכל הנשמות צריכות להרגיש כך שאינן צריכות דבר, שהרי גם הם 'חלק אלוקה'; אבל כשאדם אומר 'איך דארף דאס' – נמצא שנפשו נכרתה, כי האמת היא ש'הוא ברוך הוא אינו צריך להם'.
יב. ידוע, ששני פסוקים נאמרו באשה: 'מצא' ו'מוצא'. ופירוש הדבר הוא, ששואלים את האיש באיזה אופן הוא לוקח אשה: אם כדי שיוכל לעלות למעלה בעבודת ה' בעסק הבירורים ולקיים מצות עשה של 'פרו ורבו', זהו 'מצא אשה מצא טוב'; אך אם האדם מכוון לתאות נפשו – אין תאווה גרועה וירידת הנפש יותר מזה, וזהו 'מוצא.. מר ממות את האשה'.
יג. דרשו חכמינו זכרונם לברכה על הפסוק: 'וירא את הקיני וגו' איתן מושבך – משל לצייד שהיה צד צפרים.. הלכה וישבה לה על איקונין של מלך.. איני יודע מה אומר לך אלא למקום יפה ברחת ונפלטת וכו". ואמר הרשב"ץ שזוהי תורת החסידות, שהבורח והנפלט אליה הוא כיושב על איקונין של מלך.
יד. פעם אחת, נתחבה עצם בגרונו של ר' איצעלע מאולע כשאכל דגים, והגיב כנגדו אדמו"ר הזקן: 'נשמות פון צדיקים דארף מען וויסן ווי צו עסין' [= נשמות של צדיקים (כידוע שנשמות של צדיקים מתגלגלות בדגים) צריך לדעת כיצד לאכול].
טו. אדמו"ר הזקן אמר ששלושה אנשים 'האבן געהאט א חוש אין וועלט' [= היה להם חוש והכרה ב(מעלת ה)עולם]: אדם הראשון, רבי שמעון בר יוחאי והבעל שם טוב. [והראיה לבעל שם טוב היא, שאמר על עצמו שהיה יכול לעלות בסערה השמימה, כאליהו הנביא, אבל 'איך זשאלעווע [= אני מיצר על (אי-קיום)] הפסוק עפר אתה ואל עפר תשוב'. ואת הראיות על רשב"י והבעל שם טוב – שכח הרש"ג]. והמשיך אדמו"ר הזקן, שלשלושה אחרים לא היה חוש בעולם, האחד הוא האר"י ז"ל והשני הוא הקדוש [רבי אברהם, בן המגיד ממעזריטש, ואת שם השלישי והראיות עליהם – שכח הרש"ג].
טז. פעת אחת שהה משולחו של רבי נחום מטשערנאביל במחיצת רבו, ובניו של רבי נחום הפריעו לו במשחקיהם. צעק עליהם המשולח והבריחם ממנו, והלכו הילדים והתלוננו אצל אביהם. אמר לו רבי נחום שלא יפה עשה, כיון שכמו שהאדם מתנהג למטה כך מתנהגים עמו מלמעלה, והרי מידת הקדוש ברוך הוא היא שאף שרואה שמעשי בניו אינם כראוי בכל זאת קורא להם בנים ואומר ’מה אעשה עם בנים' וכו'; אבל באם הדבר להיפך וכו'.
יז. פעם אחת, לא בא ר' זלמן מקורניץ לבית הכנסת בחג השבועות אלא התפלל ביחידות בביתו. כששאלוהו על כך השיב בלשון הפסוק: 'לבונה זכה' – ריינע מוחין [= מוחין (הבנה) זכים] – 'בד בבד יהיה'. עוד סיפר רש"ג, שר' אברהם מז'עמבין לא רצה לספר סיפור זה דלקמן, ורק פעם אחת סיפר לרש"ג שרבי מענדל מהאראדאק אמר: 'ריבונו של עולם, מיט וואס זאל איך פאר דיר קומען? – נאר מיט קריאת שמע שעל המטה' [= עם מה אבוא בפניך? – רק עם 'קריאת שמע שעל המיטה']. [יש לומר הפירוש בדבריו, שצריך לחשוש בכל דבר בעבודת ה' אולי יש בו איזו פניה והנאה].
יח. אדמו"ר הזקן אמר שכתוב ב'זוהר' (פרשת 'בא') שמשה היה ירא מפרעה, ואמר לו הקדוש ברוך הוא 'בא אל פרעה' (וכדיוק לשון הפסוק, שלא נאמר 'לך אל פרעה' אלא 'בא אל פרעה', כלומר שגם אני, הקדוש ברוך הוא, אלך עמך). וביאור הדבר: בחינת פרעה היא, כלשון הכתוב, 'התנים הגדול' – אריך דקליפה (כפירוש הרב חיים ויטאל), 'הרובץ בתוך יאוריו' – ט' ספירות דקליפה.
והיינו, שפרעה הוא הרצון (אריך) דקליפה שלמעלה מטעם ודעת, ומשה – בחינת הדעת דקדושה, היה ירא שפרעה יתגבר עליו. ולכן אמר לו הקדוש ברוך הוא 'בא אל פרעה', שאני אעזור לך שתוכל להתגבר עליו. ובכל שנה כשקוראים בתורה פרשה 'בא', נמשך מלמעלה הכוח להתגבר על כל רצון זר.
יט. איתא במאמר דהר"צ [דר' הלל?]: 'אין אני מבקש – רק מג' הבהמות הנמצאים בבית; ואין אני מבקש ממך הז' מינים הנמצאים בבית בהרים ובשדות'. יש בזה שני פירושים: הבקשה היא על שלושת הלבושים – מחשבה דיבור ומעשה שתובעים מהאדם שיהיה שלם בהם, כמבואר בתניא שצריך להיות בינוני, ואילו את זיכוך והתהפכות המדות לא דורשים.
הבקשה היא על שלושת המוחין – חכמה בינה ודעת, שעיקר שלימות האדם עתה היא במוחין (כביאור אדמו"ר הזקן בענין 'והסירותי את לב האבן') והאדם צריך להיזהר במוחין שלו ובלבושיו, אך בהתהפכות המדות אין צורך לדקדק כל כך (כפי שנאמר בתניא 'אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות'). ואתא אוירא [?].
כ. בחג הסוכות נאמר: 'ולקחתם לכם ביום הראשון וגו", ודרשו חכמינו זכרונם לברכה: 'ראשון הוא לחשבון עונות'. הבעל שם טוב המשיל ענין זה לאיש פשוט ושוטה שחטא בגניבה, וכשדן אותו המלך – התחיל לרוממו ולייחסו במעלות גבוהות וכתוצאה מכך נעשה החטא חמור עוד יותר, ודי למבין. עוד אמר רש"ג, מהנהגות ר' הלל בראש השנה: כשבירך 'המוציא' – טבל הפת בתחילה במלח כבשאר ימות השנה ואכל כזית, ואחר כך טבל גם בדבש ואכל. ואמר רש"ג שכך צריך להיות, כפי שמובא בחסידות שמלח ממתיק דינים.