למה דווקא כעת התפילה נצרכת יותר מאי פעם בהיסטוריה? מה המשמעות של 'להאריך' בתפילה? איך מתמודדים עם ה'שעמום' שישנו בתפילה? ומה הקשר לגאולה? • מערכת אתר 'לחלוחית גאולתית' מגישה בבלעדיות חלק ראשוני מדבריו המאלפים של הרב חיים דוד וילהלם – משפיע ישיבת 'תומכי תמימים ליובאוויטש' בית שמש, שרואיין על ידי צוות אגף התכנים של ארגון 'לחלוחית גאולתית', שמסביר ומעורר בדרכו הייחודית על חשיבות 'עבודת התפילה' דווקא בדור הטכנולוגיה והקידמה • בהמשך נפרסם את המשא המלא והגדוש • לכתבה המלאה
•••
כאשר מדברים על עבודת השם הפנימית של חסיד, שעיקרה ויסודה היא 'עבודת התפילה', לפעמים זה יכול להתקבל כעניין חשוב ונעלה ביותר, אך בהסתכלות חיצונית נראה שהיא פחות שייכת בזמננו אנו, דור עם כל כך הרבה מורכבויות וקשיים נפשיים, שהרבה מהם אף נובעים מפגעי הטכנולוגיה והתקדמות העולם. האמת היא שלא צריכים לעצום את העיניים ולהתעלם מהמציאות, שאכן התרבו הקשיים וזה בהחלט דבר נכון. אבל אם מסתכלים על כך בפרספקטיבה נכונה, ניתן לראות שהמפגעים הללו רק מוכיחים יותר כמה ההתעסקות ב'עבודת התפילה' כיום, היא חשובה ונחוצה עוד יותר מתמיד.
כי אם בדורות הקודמים היה עוד אפשרי להסתדר בלי העבודה הפנימית של החסידות, היום זה פשוט לא אפשרי. זאת אומרת, פעם היה יכול להיות יהודי שהוא לומד תורה ומקיים מצוות, אפילו מקפיד על ההלכה קלה כבחמורה, והוא 'הסתדר' בלי 'עבודת התפילה'. כמובן שהיה חסר לו המון בעבודת השם, ועבודתו הייתה גם אז עם פניות וישות, בצורה טכנית יבשה ללא חיות (במיוחד יחסית לחסיד שלמד חסידות והתפלל באריכות). אבל בכל אופן במצב בעבר, היה ניתן לגדל יהודי ירא שמיים בצורה המינימלית. אבל כיום העבודה בתפילה היא הכרחית יותר מאי פעם.
נראה כאילו המצב בעולם מכריח את האדם להשקיע בתפילה.. אדם שעובר עליו אפילו יום אחד ללא תפילה ראויה – הוא מרגיש חיוור וחסר חיות. אם פעם האדם היה משקיע בעבודת התפילה פעם אחת בשבוע בשבת קודש, וזה היה נותן לו את ההתרוממות למשך כל ימי השבוע, כיום אפשר לחוש בזה שכאשר אדם במשך תקופה קצרה, אפילו של יום או מספר ימים מועט, לא מתאמץ להתחבר לתפילה ולהגיד תהילים בלבביות, לעשות איזה עבודה פנימית בחייו, האדם מרגיש כיצד הוא מתקרר ומתרוקן מתוכן, ועד כמה המונחות בענייני העולם הזה מקבלים הרבה יותר תוקף וכו'. כמו שאדמו"ר הזקן כותב ב'ליקוטי תורה', שהתפילה זה הנשמה של כל התורה והמצוות, ובלעדיה היהודי מתקיים כ'גוף בלי נשמה'.
בקשר לזה, שמעתי פעם מהמשפיע הנודע הרב יוסף יצחק אופן שליט"א דבר מעניין: פעם היה יהודי והיה חסיד, היום יהודי זה חסיד. מה המשמעות בזה? פעם היה מציאות של יהודי שמקיים תורה ומצוות, ומקפיד על ה'שולחן ערוך' וכדומה, אבל החסיד היה מתנהג בצורה נעלית ומיוחדת, 'לפנים משורת הדין' (כמו שכתוב ש'חסיד שורפן'). אבל בזמננו כדי להיות יהודי בפשטות, כדי לקיים תורה ומצוות ולשמור על ההלכה כמו שהתורה דורשת, אז צריך להיות חסיד. מוכרח ללמוד חסידות ולהשקיע ב'עבודת התפילה'..
[כמו שרואים שאנו חוגגים בי"ט כסלו, על כך שיש לנו את תורת החסידות ועבודת התפילה, ובמילא יש לנו אפשרות לקיים תורה ומצוות עם אהבה ויראה מהבורא, לעומת המתנגדים שקיימו הכל והיה חסר להם החיות ואהבת השם. אך בי"ב תמוז החגיגה היא שבלי חסידות לא ניתן לקיים בכלל תורה ומצוות. כמו שראו בזמן ההוא ברוסיה, שרק חסידי חב"ד מסרו את נפשם על לימוד התורה וקיום המצוות. בזמן זה התגלה שהיהדות הפשוטה יכולה להתקיים ולהתגלם דווקא באמצעות עבודת החסידות. היה ניתן לראות בחוש שבלי חסידות, לא רק שלא יהיה 'אהבה ויראה', אלא פשוט יהיה חסר בדינים פשוטים ב'שולחן ערוך'].
אז אם בדור הקודם בלי להשקיע באריכות התפילה, עבודת השם לא היה מצליחה – אז בטח שהיום זה ככה ויותר מזה. 'אין חכם כבעל הניסיון', כל אחד מרגיש את זה בעצמו. כל בחור, כל בן אדם, מרגיש שביום שהוא לא למד חסידות כמו שצריך ולא התפלל קצת עם כוונה, חסר לו. משהו משמעותי מאוד אותו היום. לא צריך 'לתפוס מלאכים', אלא אפילו בתור התחלה אם האדם פשוט יתפלל במתינות מתוך הסידור, באופן שיוכל לשמוע את עצמו ולכוון את פירוש המילות, אז ארוחת הבוקר שלו תהיה יותר בעדינות, לימוד הנגלה שלו יהיה באופן אחר, וכן הלאה.
מה המשמעות של 'להאריך' בתפילה?
אז אמנם ההתעסקות בענייני העולם מפסיקים מהאש האלוקית של התפילה, כמו הסיפור עם אחד הבחורים בישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש שהתפלל באריכות, אך המשגיח טען בפניו שבזמן שהוא לומד נגלה – לא ניכרת עליו ההשפעה מהתפילה. הגיב על כך הבחור שארוחת הבוקר מפסיקה את ההשפעה מהתפילה, כך שזה לא כל כך ניכר לאחריה. כאשר הרבי הרש"ב שמע את תגובתו, הסכים לכך שבאמת הארוחה גורמת להורדה ניכרת בהשפעה מהתפילה. אבל ברור שכמה שהאדם יתפלל יותר וישקיע יותר בהתבוננות והאריכות בתפילה, גם ההשפעה של התפילה תתארך ותשפיע יותר זמן.
בצעירותי שמעתי בהתוועדות מהמשפיע הרב שניאור זלמן גופין שיחי', על העובדה שהרבי פעם הסביר מהי המשמעות של 'להאריך' בתפילה, שמלבד העובדה הפשוטה שבכדי שהאדם יוכל להשיג את התוצאה של העבודה בתפילה – עליו להשקיע הרבה זמן בתפילה ובמילא התפילה 'מתארכת', אבל בנוסף לכך הכוונה ב'תפילה באריכות' זה עד כמה ההשפעה של התפילה 'ארוכה'.
יכולה אמנם להיות תפילה שהיא ארכה שעות רבות, אבל במשמעות מסויימת היא תפילה 'קצרה', כיוון שלאחר שנגמרה התפילה, לא ניכר כלום על האדם כתוצאה מהעבודה בתפילה. 'ולא נודע כי באו אל קרבנה'.. האדם התפלל ושפך את נפשו לפני הקדוש ברוך הוא, אך זמן קצר לאחר התפילה הוא מסוגל להשקיע היטב בארוחה דשנה, או שהוא יכול להעליב מישהו.. אז גם במצב כזה, כמובן שהאריכות בתפילה משפיעה וחס ושלום לזלזל בזה, גם אם זה לא ניכר, זה משפיע מאוד לטווח הארוך וכו', כפי שמסביר הרבי מלך המשיח.
בדרך כלל זה קשור אחד עם השני, אם אדם מתפלל במהירות, אז הוא גם יאבד במהירות את ההשפעה של התפילה, אבל מה שחשוב לשים לב זה שהרעיון של התפילה, זה לא רק כמו 'מדיטציה' והתעלות רוחנית לכמה שעות ולהסתפק בזה, אלא שזה ישפיע על המשך היום כמה שניתן.
אפשר לתת לזה דוגמא משני חברים או משני בני זוג. אפשר לעשות הרבה דברים טובים האחד לשני, להביא כוס קפה בבוקר, לעזור במשימה קשה וכדומה, אבל אם אין קשר של אהבה בין השניים, אז כל הפעולות הם קרות וטכניות בלבד. במילא בהדרגה גם העזרה ההדדית נפסקת בדרך כלל. לעומת זאת כאשר הקשר בין השניים בנוי על חיבור פנימי ואהבה, אז הפעולות והעזרה של האחד לשני הם ביטוי של רגש האהבה ואינם מכניות ותו לא. ובכללות ניתן לראות שלא רק שהעזרה הפיזית הדו-צדדית לא תפסק, אלא היא רק תתעצם.
אך גם במקרה שהקשר בין השניים מיוסד על חיבור פנימי ורגש של אהבה, פעמים רבות הזמן עושה את שלו, ואחרי תקופה שהאדם עושה את אותם הדברים בכל יום, הוא יכול להרגיש שכל הקשר בינו לשני נעשה כדבר שבשגרה, 'מצוות אנשים מלומדה', וזה שוחק. מה הפיתרון לזה? לאחר תקופת מה, קובעים זמן שבו יושבים ומדברים יחד, ובכך מעוררים מחדש את האהבה והקשר הפנימי שהיו ביניהם.
אותו הדבר זה ברוחניות, שכדי שהאדם ירענן את אהבתו לקדוש ברוך הוא, עליו לקבוע זמן ולשפוך את נפשו לפני קונו. לחשוב עד כמה הבורא אוהב אותו וכמה הוא אוהב את הבורא כבן לאביו, להתבונן בעובדה שיש ליהודי נשמה שהיא חלק עצמי מהבורא וכדומה.
אחד הדברים המאתגרים בעבודת התפילה, זה ה'שעמום' כאילו שישנו בתפילה. בתפילה אין חידושים. כל יום אומרים וחושבים על אותם עניינים, וזה נראה לפעמים קצת דבר מוכר שחוזר על עצמו. התפילה היא לא תוספת הבנה. זה לא שלומדים בתפילה עוד עומק באיזה 'המשך' של חסידות.. המטרה בתפילה היא ההתעצמות עם הדבר שלומדים בחסידות. שהלימוד לא יהיה דבר נפרד מהאדם, אלא חלק בלתי נפרד ממנו. ייתכן שבגלל ההתעמקות הנפשית בתוכן של החסידות, גם יתחדשו עניינים בהבנת החסידות, אך לא זהו עיקר עניין התפילה.
הדוגמה הטובה ביותר, זה אולי מאבא ובן. לאחרונה מתרחבת תופעה בה מתאספים יחדיו אבות ובניהם למשך חצי יום לחיק הטבע, ושם אוספים מכולם את מכשירי הפלפון, והם משחקים ויוצרים יחדיו. לכאורה מה הרעיון בזה? הרי האבא דואג תמיד לבן שלו? הוא קונה לו אוכל, חושב עליו וכו'. אבל הזמן הזה גורם לריענון נפשי. שהאדם מגיע להכרה פנימית 'אני אבא'.
אין פה חידוש מיוחד, אלא פתאום מתעצמת ההכרה הפנימית שלו שהוא הורה. וכך גם ההרגשה והביטחון של הילד ש'יש לי אבא'. זה יוצר פשוט אהבה וחיבור בין השניים. במילא הקשר בין האבא והילד לאחר מכן יהיה עם יותר חמימות, וכך גם הוא יעשה יותר עבור אביו, הוא יחפש יותר לרצות את אבא שלו ולעשות מה שאבא שלו רוצה. וכך גם האבא חש כלפי בנו.
עקב כך שבדורנו יש כל כך הרבה ניסיונות ואתגרים, שהם זמינים באין ערוך ממה שהיה בעבר. אם בדורות הקודמים היו גם כל מיני קשיים שכאלו, אז כאשר הנפש הבהמית הייתה רוצה להפיל את האדם, היה צורך לשכנע את האדם ללכת למשל לתל אביב ולעמוד בתור וכו', ואז לבצע את תאוותו. הניסיונות היו יותר רחוקים מהאדם.
גם פעם היו תאוות גדולות, אבל האדם לא היה פוגש אותם על כל צעד ושעל בקלות וזמינות שכזו כמו היום. לצערנו כמעט בכל בית בזמננו, יש להורים או לאחד האחים מכשיר עם חיבור לרשת האינטרנט וכדומה. אז מה באמת יכול לעצור את האדם? למה שהאדם לא יפול לתאוותיו? הרי יש לו נפש בהמית עם רצונות מגושמים שמחכה בכל רגע לממש את התאוות שלה?.. בסך הכל אנחנו בני אדם ולא מלאכים עליונים..
בדיוק בשביל נוצרה התפילה. התפילה היא זמן שיכול לגרום לאדם להתרומם מתאוות העולם הזה ולהתחבר לאלוקות. זו העת להיות מרוכז במטרה האלוקית. אם בדורות הקודמים היו הרבה דברים בהם האדם יכול היה להיות מונח בהם בקדושה, להחליט להיות מונח בתורה וכדומה, אז היו פחות דברים שהפריע לו. הוא יכל במידה מסויימת להיות מונח בתורה. אבל היום זה פשוט לא אפשרי ללא העבודה בתפילה. ודווקא לכן חשוב יותר להשקיע בזמננו באריכות התפילה.
כמו שמסביר אדמו"ר הזקן במאמר לפרשת 'חוקת' בספר 'ליקוטי תורה', שהעובדה שבדורות הקודמים התפילה הייתה יותר קצרה, וככל שהדורות מתאחרים רואים במוחש שהוסיפו באריכות התפילה, הוסיפו בנוסח התפילה עוד קטעים. בכל כמה דורות הוסיפו עוד קטע וגם אמירת תהילים אחרי התפילה וכו'. עד שאפילו רק בכדי להגיד את המלל, מילה במילה בלי לדלג בכלל, זה לוקח זמן ניכר. בזמן בית המקדש, נוסח התפילה כלל רק את הפסוק 'שמע ישראל' ותו לא.
למה זה באמת כך? מסביר שם רבינו הזקן, שבעקבות ירידת הדורות והתגברות החומריות, יש יותר לכלוך וקליפות, ובמילא צריך לצרף ולנקות אותו יותר, וזה נעשה על ידי העבודה בתפילה. ולכן דווקא בדורנו עלינו להשקיע באריכות התפילה הרבה יותר מדורות עברו! דווקא הניסיונות הרבים והקשיים של תקופתנו – הם אמורים לעודד אותנו להשקיע בהתבוננות בחסידות ועבודת התפילה הרבה יותר מאי פעם.
זה מצד ירידת הדורות, אך גם מצד שני, העובדה שאנו נמצאים ברגעים האחרונים לפני הגאולה, ועלינו להכין את עצמנו להיות ראויים 'לקבל פני משיח צדקנו' – העובדות מכל צד ומכל כיוון רק מחזקים יותר ויותר עד כמה מוכרח להתפלל ב'עבודה' במיוחד כעת. התפילה זה המקום שהאדם יכול באמת לזכך את עצמו. להשתנות. להחליט להיות אחרת.