הטבח המזעזע בכפר חב"ד של חמשת הקדושים • היסטורי

הייתה זו שעת ערב מאוחרת למדי. בצריף הקטן של בית ספר למלאכה בכפר חב"ד עמדו כחמישים תלמידים בתפילת ערבית. דומם מול קונם בתפילת הלחש. נערים צעירים מגלויות ארצות אפריקה שהגיעו לחון את עפר ארץ הקודש, ללמוד בה תורה ולקדש את חיי היום והמעשה באווירה של תורה וחסידות. נערים רכים בסך הכול, עם נשמה זכה וטהורה המשתפכת לפני בוראה. כשליח ציבור עמד ר' מאיר פרידמן מכפר חב"ד, אז מדריך הילדים.

פתע כבה האור. אף לא אחד מהם הספיק להרים את ראשו, כשהדלת נפרצה, וצרור יריות נשלח פנימה מבעד לדלת. כל מי שעמד מול הדלת – נפגע. החושך שלט. הלם. תדהמה. איש עוד לא קלט מה קורה. גוף נופל לאחור. עוד שניה קצרה, וקול רעש של בהלה, מנוסה נשמע. באינסטנקטיביות התכופפו הנערים הרכים על הרצפה, מצאו מחבוא מאחורי השולחנות והכסאות – אבל עבור חלק מהם היה זה מאוחר מדי.

הרגשתי גוף גדול נופל עלי בחשכה – נזכר ר' אשר קדוש, אז תלמיד בית ספר החקלאי וכיום תושב כפר חב"ד. הוא עוצם את עיניו ויושב דקות ארוכות, מתופף באצבעותיו על השולחן, בדיוק באותו מקום בו עמד השבוע לפני חמישים שנה. נראה שהזכרונות מטלטלים אותו טלטלה הגונה. 

היה זה המדריך התמים שמחה זילברשטרום הי"ד, שקיבל כדור ונפצע במקום. לפי אחת הגירסאות, הגיעו למקום שלושה מחבלים. אחד המתין ברכב, השני הוציא את הפקקים מארון חשמל, והשלישי עמד בפתח בית הכנסת ירה צרור ואז השניים נכנסו במהירות לרכב וברחו. את הפרטים האלו ידענו רק מאוחר יותר'.

'פחד. אימה', לואט ר' אשר, 'רגע דממות מוות, ומיד לאחר מכן פרצו הפצועים בזעקות שבר. החלה אנדרלמוסיה גדולה. היסטריה'.

על הטבח הנורא דיווח הרב אפרים וולף ע"ה מנהל ישיבות 'תומכי תמימים' ובתי ספר למלאכה, במכתב מיוחד אל הרב בנימין גורודצקי ע"ה: 'באור לב' דראש חודש אייר, בשעה 8 בערך בערב, הותקף חדר הלימוד והתפילה של בית הספר החקלאי בכפר חב"ד, על ידי מסתננים 'פידאיון' שבאו מרצועת עזה.

בחדר נכחו אז כחמישים תלמידים – רובם תלמידי בית ספר חקלאי ואחדים מבית ספר למלאכה – עם מדריכיהם – שמחה זילברשטרום הי"ד ויבדלו לחיים ארוכים ר' ישעיה שי' הופין [ע"ה] ור' מאיר שי' פרידמן – ועמדו בתפילת שמונה עשרה של תפילת ערבית.

ברגע מסוים דפקו על הדלת – הנמצאת בכותל המזרחי – ופתחוהו ושני בני בליעל נראו עומדים ליד פתח הדלת – הם לא נכנסו לפנים החדר – וכלי משחית בידיהם והמטירו אש תופת לפנים החדר והסתלקו. היה נס גדול, מה שהרוצחים ימ"ש לא סובבו את כלי המשחית לכל צדדי החדר ולמעשה ירו רק על השטח שממול הדלת. בין העומדים באותה שורה שמהדלת לקיר נפגעו רבים, אחדים מאלה שעמדו באותה שורה השתטחו מיד על הארץ וכך ניצלו.

באותו רגע שהתחילו לירות, נכבה החשמל וכאן ישנן סברות שונות. אחדים משערים שהרוצחים בעצמם הוציאו את הקאנטאקט [פקקים] של החשמל הנמצא במסדרון, ויש משערים שמעוצם הדפיקות נפל הקאנטאקט מעצמו, על כל פנים הדבר מנע אסון כבד יותר כי לו חס ושלום היה אור בחדר והרוצחים ימ"ש היו רואים בדיוק איך עומדים הנוכחים היו התוצאות יכולות להיות חס ושלום איומות יותר.

על המקום נפצעו קשות וכמעט בכל חלקי גופם המדריך שמחה זילברשטרום והחניכים ניסים עסיס – מבית ספר למלאכה, פרץ משה, שלמה מזרחי – הגיע למוסד באותו יום ממוסד דיסקין בירושלים, אלברט אדרעי, עמוס אוזן, בנימין מנשה – הגיע למוסד באותו יום ממוסד דיסקין בירושלים, יוסף אדרעי וניסים ועקנין. האחרון נפצע קל ואחרי הטיפול נשלח חזרה למוסד".

גם הרה"ח ר' מאיר קדוש מירושלים זוכר את זעקות הכאב והפחד שנשמעו כאילו היו אמש: 'קשה לי לתאר את הזוועה. מכל עבר נשמעו צעקות. הפצועים בכו וצעקו מכאב; אחרים ניסו לברוח ונתקלו זה בזה. האנדרלמוסיה היתה גדולה. בתוך כל הרעש וההמולה, אני שומע את אחי אשר קורא לי בשמי, אני עונה לו אך הוא ממשיך לצעוק, אני שוב עונה והוא ממשיך בשלו. לא הבנתי מה קרה לו'..

ר' אשר מביט באהבה בעיניו של אחיו הצעיר. השתיקות שלו ארוכות, שתיקות של זכרונות עמוסים, גועשים ומסיעירים: 'ניסיתי לחפש אותך', הוא אומר לאחיו, ומוסיף רקע: 'מספר חודשים קודם לכן יצאנו ממרוקו במסגרת עליית הנוער בעוד ההורים נותרו מאחור. רגע לפני שיצאנו את הבית, אמא ביקשה שאשמור על אחי שהיה צעיר ממני בשנתיים. ילד כבן 11 בלבד. הגענו למרכז קליטה ומשם לקח אותנו המדריך שמחה זילברשטרום לכפר חב"ד.

'בשלב זה נפלה עלי האחריות הכבדה לדאוג לשלומך', אומר ר' אשר לאחיו, 'הרגשתי חובה למצוא אותך באופן מיידי. צעקתי בשמך בקול רם אבל לא שמעתי תשובה. בתוך החושך, המהומה והבלגן הגדול פילסתי דרך, משתדל שלא לפגוע בפצועים ולדלג מעל הכסאות והשולחנות ההפוכים. קשה לי לתאר את הדאגה העצומה שאחזה בי.

ראיתי את המדריך ר' מאיר פרידמן מדליק גפרור, ולאורו העמום צעד עם כמה ילדים החוצה. הסתכלתי, ולא ראיתי אותך ביניהם. המשכתי לצעוק בקול גדול: 'מאיר, מאיר, אבל לא שמעתי כל תשובה. כבר לא ידעתי מה לחשוב. זכרתי איפה עמדת בזמן התפילה; התקדמתי לכיוון המקום צעד אחר צעד, עד שהגעתי למקום שלך, קראתי שוב בשמך, ורק אז שמעתי אותך עונה.. הכעס, הדאגה וההלם כנראה שהשפיעו עלי, והחטפתי לך סטירה מצלצלת: אמרתי לך, 'מאיר, תתבייש לך, אני כל כך חרד לך, אני קורא לך והגרון שלי כבר כואב, ואתה לא יכול לענות לי שהכל בסדר איתך?'.

ר' מאיר: 'אבל אני עניתי. החברים שעמד סביבי אישרו את זה. עניתי לך שוב ושוב, אבל אתה המשכת לצעוק. לא הבנתי למה אינך שומע אותי'.

ר' אשר: 'אכן כן. רק אז קלטתי כי הכדורים ששרקו ליד אוזניי פגעו בשמיעה שלי'.

רגעים ספורים לאחר מכן, פנה ר' שייע גופין, ממנהלי בית הספר, לאשר קדוש בן ה-‏13, ולחש לו: 'אשר, קח את כל מי שנשאר פה, צאו מהחלון ותסתגרו בחדר שלך עד שאגיע אליכם'.

ר' אשר קדוש: 'הייתי בסך הכל ילד בן 13 ועמי עוד כמה מבני גילי. יחד לקחנו קבוצת תלמידים צעירים, בהם שני פצועים אנוש, ויצאנו בזריזות מבעד לחלון, ומשם רצנו לחדר בו ישנתי'.

ר' מאיר פרידמן: 'אני התחלתי מיד בפעולות להוציא את הילדים מהמקום. כאן בדיוק – הוא מראה את המקום בו עמדו המחבלים – הם עמדו וירו בכל מי שעמד בקו ישר, נכוחה. הנה, מראה ר' מאיר, עד היום יש חריץ בחלון מאחד הכדורים שנתקע במקום'.

ר' מאיר קדוש: 'קשה לי לזכור את כל הפרטים מאותם רגעים מחרידים. זכור לי שר' מאיר פרידמן שבר את זגוגית החלון בכדי שנוכל לצאת, ואת הפצועים העביר דרך החלון לידי התלמידים המבוגרים. היינו בין עשרה לשנים עשר תלמידים. יחד רצנו אל החדר שלנו. את הדלת חסמנו באמצעות שולחן וכסאות. את הפצוע שעמנו השכבנו על מזרון וכולנו ישבנו על הרצפה.

הפצועים זעקו מכאבים, ואנחנו ילדים צעירים התחננו בפניהם שיפסיקו לבכות בקול רם, חששנו שהמחבלים מסתובבים בשטח בית הספר החקלאי, וזעקות הבכי יגלו את מקום המצאנו. זמן רב ישבנו בחדר בשקט מוחלט, כאשר הדלת חסומה על ידי שולחן וכסאות, כולנו רועדים מפחד, ונדים על סבלם של חברינו הפצועים, צווחים בייסוריהם. לאחר שעה ארוכה, ראינו אורות צבעוניים מרצדים באופק. אחד התלמידים העז והרים את ראשו מבעד החלון, וסיפר כי הוא רואה ניידות משטרה רבות. עדיין חששנו לצאת ונותרנו ישובים על הרצפה, מצפים במתח שמישהו יבוא ויקח אותנו'.

ר' אשר: 'ר' מאיר שמחה חן, אז תלמיד בית ספר לנגרות, הוא שהגיע אלינו לאחר המתנה ארוכה. הוא לא ידע באיזה חדר אנו מסתתרים, והוא צעק אלינו. אני הכרתי את קולו, שכן היה קשר טוב בין תלמידי בית הספר החקלאי לתלמידי בית ספר לנגרות. השבנו לו בצעקות, ותוך כמה רגעים הוא איתר את החדר בו שהינו.

פתחנו לו את הדלת, ובפתח ניצבו שוטרים חיילים ורופאים. אלה פינו מיד את שני הפצועים אנוש, והחלו בתחקור בטחוני ורפואי של כל התלמידים. הם ביקשו לדעת פרטים על שאירע בעת הירי, ומצד שני רצו לוודא מי מהתלמידים נפגע. אני התלוננתי על שמיעה לקויה, שכבר השתפרה מאז הירי, ולאחר בדיקה, הרופאים בישרו לי כי תוך שעות ספורות, אני ישמע ככל האדם'.

ר' מאיר פרידמן: 'בשלב ראשון הוצאתי ילדים רבים ממתחם בית הספר החקלאי, והעברתי אותם לביתו של הרה"ח ר' שלמה חיים פלדמן ע"ה, הבית ששכן מול בית הספר. לאחר מכן, יחד עם ר' שייע גופין ואחרים, פתחנו במאמצים עילאיים, לפנות את הפצועים מהמקום, ובמיוחד את ידידי התמים שמחה זילברשטרום, שספג כמה כדורים והיה במצב קריטי. הלכתי רגיל למרכז הכפר, שם כבר נקהלו רבים מתושבי הכפר ששמעו את היריות, אולם הם חששו להתקדם לעבר בית הספר מחשש שהמחבלים עוד מסתובבים בשטח.

בינתיים, שמחה זילברשטרום המשיך לדמם. לקח זמן, עד שהשגנו את הנשקים שהיו בכפר והצלחנו לפנות את הפצועים. הרגעים הקשים שלי בלילה ההוא, היו כאשר לבדי סחבתי את שמחה, וזרמי דם מילאו את בגדיי. לא יכולתי לעזור לו. בסופו של דבר הרב ריבקין הגיע עם הרכב שלו, הרכב היחיד שהיה בכפר חב"ד, ויחד נסענו לבית הרפואה 'צריפין', שם שהיתי עמו במשך כמה שעות. נפרדתי ממנו רק כאשר הוכנס לחדר ניתוח. שמחה לא שרד את הניתוח, והוא השיב את נשמתו בשעת לילה מאוחרת'.

באותו לילה נורא נפטרו עוד שלושה מהפצועים: ניסים עסיס, פרץ משה, ושלמה מזרחי הי"ד. בלילה הבא נפטר גם התלמיד אלברט אדרעי. תלמיד נוסף, עמוס אוזן, נפטר כעבור זמן. חמישה תלמידים ומדריך, אלו היו קציר הדמים בלילה הנורא ההוא.

ר' מאיר קדוש: 'הייתי כבן 11 בלבד, ופעם ראשונה בחיי ששמעתי יריות; ראיתי פצועים קשה וחוויתי פחד נורא. הצוות החינוכי בבית הספר, החליט כי התלמידים לא יהיו מסוגלים להישאר בלילה במקום ופיזרו אותנו בבתי הכפר.

אני, אחי עם שני תלמידים נוספים, התארחנו בביתה של מרת גיטה'לה פרידמן, אמו של המדריך ר' מאיר שי'. מרת גיטה'לה דאגה להרגיע אותנו, ואירחה אותנו בלבביות ובחמימות האופייניים לה. היא הציעה לנו להשאיר בחדרנו את האור דלוק בכדי למנוע פחדים, אבל הפחד היה עצום. המראות הזוועתיים שבו אלינו שוב ושוב. רק בשעת לפנות בוקר העייפות גברה ואט אט נרדמנו'.

ר' אשר: 'בימים הבאים, היו תלמידים שהביעו את רצונם לעזוב את בית הספר. גם אני חשבתי לעזוב ולעבור לגור אצל דודי שהתגורר בארץ. אולם הוא הסביר לי כי עזיבת בית הספר תהווה ניצחון מוחץ של המחבלים, שכן זו הייתה מטרתם. דבריו שכנעו אותי והחלטתי להמשיך וללמוד בבית ספר החקלאי.

רק לאחר יומיים-שלושה העזנו לשוב למקום בפעם הראשונה. היה זה כאשר הרבנים הראשיים לארץ ישראל, הרב יצחק אייזיק הרצוג והרב ניסים, באו – כל אחד בנפרד – לבקר ולעודד. בתמונות שהתפרסמו לאחר ביקורו של הרב הרצוג, רואים כיצד אני מספר לרב על הטבח. לאט לאט התחלנו לחזור למסלול. עוד ימים ארוכים חלפו בהם העזנו לשהות במתחם בית הספר אלא בשעות היום, וגם אז לא היינו מסוגלים ללמוד. הסתובבנו במקום כהלומי רעם'.

ר' מאיר קדוש: 'בתקופה שלאחר הפיגוע, השתתפנו בהלוויות וביקרנו את הפצועים. במיוחד זכור לי שהלכנו לבקר את התלמיד עמוס אוזן, ששכב ללא הכרה במשך זמן רב. הוריו שהיו בתוניס, הועלו לארץ בסיוע הסוכנות וחב"ד. זמן קצר לאחר בואם, השיב את נשמתו למרומים'.

התקופה שלאחר הטבח היתה קשה ביותר. רבים מתלמידי בית הספר ביקשו לעזוב. היו גם תלמידים בישיבת 'תומכי תמימים' בלוד ששהו בחופשת בין הזמנים והוריהם הודיעו כי לא ישלחו את בניהם לישיבה מחשש לחייהם. הישיבה בלוד כמו בכפר חב"ד שכנה אף היא בין פרדסים, משם נקל היה למחבלים לחדור. למחרת הטבח הועלתה הצעה להעביר את הישיבה מלוד לתל אביב או בני ברק.

לא היתה זו הפעם הראשונה שמחבלים פגעו בחסידי חב"ד. שנה וחצי קודם לכן, יצא מהישיבה בלוד התמים ישראל אריה דוברוסקין הי"ד, שעשה דרכו בין הפרדסים לעבר כפר חב"ד, שם שימש כמשפיע בבית הספר למלאכה. הוא לא הגיע באותו ערב ליעדו. כעבור ימים אחדים נמצאה גופתו מושלכת בפרדס. אף הוא נפל קורבן לכדורי המרצחים ששרצו אז בפרדסים הללו.

הרב אפרים וולף במכתבו המוזכר לעיל, מביע את חששו מעזיבת תלמידים המונית בכפר חב"ד ובלוד: 'אין אנו יודעים איך יסודרו העניינים בבית ספר למלאכה, כי עדיין לא חזרו רק מעט תלמידים. אותו דבר בישיבה בלוד. רבים מהתלמידים עדיין לא חזרו כנראה מפאת המקרה. בבית הספר החקלאי נראה עזיבה גדולה בין התלמידים.

שבעה עשר הורים וקרובים של תלמידים באו למוסד ולקחו אותם חזרה לביתם מהמוסד. למעשה אמרו שאין הם מוציאים את הילדים מהמוסד ורק לוקחים אותם הביתה לכמה שבועות עד שירגעו. למעשה נשארו היום במוסד תשעה עשר תלמידים. מה נאמר ומה נדבר, אין אנו יודעים מה לעשות. מחכים אנו להוראות מכ"ק אדמו"ר שליט"א', סיים הרב וולף את דיווחו.

באותם ימים הועלתה הצעה להכריז על תענית שעות ביום חמישי, בו תסתיים ה'שבעה' של ראשוני הנפטרים מהרצח הנתעב. ביום ראשון ד' באייר שיגר הרבי מברק אל הרב שניאור זלמן גרליק רבו של כפר חב"ד ובו הוראות בנוגע לתענית שעות: 'התענית ביום החמישי עד לאחר חצות היום לגדולים בריאים. ומהנכון שכן יעשו גם הגדולים בריאים אשר בכל מוסדות חנוך וישיבות חב"ד שבארץ הקודש תובב"א'.

בהמשך המברק, באים דברי עידוד: 'והשם יתברך ישמרם כל אחד ואחת כדברי רבנו הזקן במידת הרחמים שהיא גדולה ממידת החסד נחלה בלי מצרים'. (ספר 'אגרות קודש' חלק י"ג עמוד י'). כעבור שלושה ימים שיגר הרבי שני מברקים נוספים. הראשון מוען אל: 'כל אחד ואחת מאנ"ש, תושבי כפר חב"ד, המוסדות אשר שם, וביחוד בתי ספר למלאכה וחקלאות, התלמידים, המורים, המנהלים, העסקנים וההורים'. (ספר 'אגרות קודש' חלק י"ג עמוד ל'). במברק זה מעודד הרבי להרחיב את המוסדות, ולהתגבר על המניעות.

המברק השני מוען אל 'ישיבה, לוד', ובו מורה הרבי להתחיל לבנות במרץ בבניין החדש של הישיבה, ומאידך לסדר שהתלמידים בישיבה בלוד, ימשיכו ללון ב'פרדס', אבל עם שמירה. (ספר 'אגרות קודש' חלק י"ג עמוד לא).

בעניין העתקת הישיבה מלוד, שיגר הרבי מכתבים אל ראשי אגודת חסידי חב"ד בארץ הקודש, ובהם הרב אליעזר קרסיק. באחד מהם כתב: 'אם בכל מקום ומקום, הנה לא ינום ולא יישן שומר כל אחד ואחת מישראל, על אחת כמה וכמה בכפר חב"ד שנתייסד על ידי כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא ישראל ומנהלו גם עתה. והוא הדין לישיבת תומכי תמימים בלוד.. והנה אין מענייני להפחיד חס ושלום. אבל המקום המשומר עתה ביותר בארץ הקודש ת"ו, הוא כפר חב"ד. והרשות בידו לפרסם דעתי זו ברורה, לכל שימצא לנכון. וגם אנ"ש בכלל'. (ספר 'אגרות קודש' חלק י"ג עמודים לא-לד).

בתגובה לטבח, ביקש הרבי מראשי כפר חב"ד ומעסקני ציבור להרחיב את כפר חב"ד, ולהמשיך בפיתוחו ובבניינו. ואכן, במלאת שלושים לרצח התקיימה עצרת אזכרה בשילוב הנחת אבן פינה לבניין בו אמור היה להפתח אגף הדפוס שנקרא 'יד החמישה' לזכר חמשת התלמידים והמדריך שנרצחו. בכדי לגייס מימון לבנייה, התארגן ועד ציבורי שהורכב מרבנים חשובים, ואישי ציבור ידועי שם. ר' אשר ור' מאיר קדוש, מציינים כי דברי הרבי נסכו עידוד רב בתלמידים ובהורים, כאשר רוב מוחלט של התלמידים בחרו בסופו של דבר, להישאר ללמוד בכפר חב"ד.

ביום ב' של חג השבועות דיבר הרבי לראשונה בהתוועדות פומבית על אלו המסבירים מדוע אירע הרצח: 'לא צריכים להתפעל משום נסיונות, גדולים או קטנים, ובפרט מהניסיון היותר אחרון. ישנם כאלה שרוצים לבאר זאת על פי הענין של 'בקרובי אקדש', אבל באמת אין זה ביאור, וכפי שכתוב שם גופא 'וידום אהרון'.

ההבנה ד'בקרובי אקדש' – גם זה אין יודעים, ולהסביר אנין אחד הבלתי מובן על ידי עוד ענין הבלתי מובן – הרי זה תנחומין של הבל. וידום אהרון. בודאי שאסור להרהר אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, אבל אין פירוש הדבר שהענין עצמו מובן בשכל. לעת עתה לא מצאתי ביאור על זה, אבל ודאי הדבר, שמזה יהיה כפליים לתושייה'.

בהתוועדות ביקש הרבי שכל אחד מהחסידים הנמצאים בחוץ לארץ, צריך להשתתף בהחזקת כפר חב"ד בנשמתו, בגופו ובממונו, על ידי הוספה בלימוד החסידות והנהגה בדרכי החסידות, ולהשתתף בממונו כפשוטו. זמן קצר לאחר מכן, שלח הרבי קבוצת שלוחים מיוחדים לארץ ישראל, שתפקידם היה לחזק את כפר חב"ד ואת ישיבת 'תומכי תמימים' בלוד, ובכלל – להרים את רוחם השפופה של חסידי חב"ד בארץ הקודש.

ר' מאיר פרידמן: 'מאז עברתי אירועים קשים יותר, כאשר לחמתי בחזית במלחמת ששת הימים וביום הכיפורים. בכל אופן, המראות הקשים ההם חקוקים בי תמיד, ופעמים רבות שאני נזכר בטבח הקשה הזה'.

ר' מאיר קדוש: 'לאחר טרגדיות קשות שאירעו בזמן מלחמות ישראל, ובפיגועים הרצחניים, מבקשים ממני כמחנך לספר לתלמידים על הטראומה הקשה אותה חוויתי בילדותי. בדבריי אני מדגיש את דברי הרבי במכתביו לאחר הפיגוע, בהם עודד אותנו, וביקש שלא לנטוש את בית הספר.

אני מספר את ששמעתי מפי השמועה – שבזמן הטבח, הרבי ששהה בחדרו מירר בבכי. לדברים אלו אני מוסיף את דברי העידוד של הרב יצחק ניסים כאשר ביקר אצלנו לאחר הטבח: 'כדי לנצח את הרשעים, צריך להמשיך ללמוד ולעסוק בתורה ובמצוות'.