הרב גינזבורג ע"ה מתוועד: בעצרת – הכל מודים שצריכים משיח!

סיפר המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס ע"ה – כפי ששמע את הסיפור מפי הרה"ח ר' משה-חיים דובראווסקי, אשר נכח בשעת מעשה ושמע בעצמו את הדברים: פעם, בשעת התוועדות אצל הרבי הרש"ב, נכחו שם, בין כל שאר החסידים הרבים, גם החסיד המפורסם ר' מנחם מענדל חן והחסיד ר' מיכאל דבורקין.

כמו בכל התוועדות של הרבי, כאשר מפאת הדוחק והלחץ הרב השורר במקום, עושה כל חסיד מאמצים עילאיים לעמוד קרוב לרבי ככל האפשר כדי לראות ולשמוע את הרבי כמה שיותר טוב – קורה לא אחת שחסיד אחד נאלץ להישען במלוא כובד משקלו על חבירו, בכדי להחזיק מעמד ולא ליפול מן המקום בו הצליח להתבצר כדי לראות ולשמוע.

וחסידים אומרים, ש'הלחץ זה הדחק' בשעת ההתוועדות של הרבי, הוא חלק, ואפילו חלק חשוב ועיקרי, מההשפעה שמקבלים מן הרבי. בבחינת 'קרבנו לפני הר סיני' לפני ש'נתן לנו את התורה' וכדי להיות 'כלי' לקבלתה. שכן כאשר הגוף נלחץ ונדחק, מאבד האדם הרבה מן הישות והמציאות שלו בלחץ ודוחק דקדושה. וזה עצמו עושה אותו 'כלי' לקבל את מה שצריך לקבל מהרבי.

מה גם, שכאשר עומדים לפני הרבי אזי, כלשון הפסוק 'ולא ניכר שוע לפני דל' – הרב הגדול, העסקן החשוב, הראש ישיבה המכובד והמשפיע הדגול, זוכים לאותו יחס בדיוק כמו החסיד הצעיר והפשוט. כל זה תורם לביטול הישות והמציאות, ופועל באדם ביטול, שרק זהו ה'כלי' לאלוקות.

אבל, מוסיפים החסידים ומבהירים ומדגישים: כל זה מדובר כאשר לוחצים עליך, דוחקים אותך ומכבידים עליך, כאשר אתה הנדחף ולא הדוחף, הנלחץ ולא הלוחץ, אבל אם אתה הוא ה'זוכה' לפעול את הביטול על גבו של הזולת, אזי מסתבר שהישות שלך לא תתבטל על-ידי זה, ואדרבה..

באותה הזדמנות אירע, שר' מיכאל דבורקין נשען בכל כובד משקלו והכביד על ר' מענדל חן. הרבי הריי"צ, שנכח באותה התוועדות כחסיד וכ'מקבל', הבחין כי ר' מענדל חן נאנק תחת הלחץ והדוחק, אף כי אינו מוציא, כמובן, אף מילה מפיו. פנה, אפוא, הרבי הריי"צ, אל ר' מיכאל בתביעה ובדרישה: 'מיכאל, לייגט אוועק דיין קאפוסטע התפשטות' [= הנח הצידה את ה'התפשטות' שלך שהבאת מקאפוסט].

כידוע, ר' מיכאל היה ממשפחה של חסידי קאפוסט, ולאחר הסתלקותו של ה'מגן אבות', האדמו"ר מקאפוסט. נכדו של הרבי ה'צמח צדק', נשלח לליובאוויטש על ידי משפחתו, שכן כולם שם ידעו שמיכאל לא יכול לחיות בלי רבי.

הדברים הגיעו לאוזני הרבי הרש"ב, והרבי הגיב מיד בחיוך, בפנותו אל בנו, הרבי הריי"צ: 'וואס ווילסטו פון עם, ער איז דאך פארט א חסיד, ער האט דאך גענומען משקה' [= מה הינך רוצה ממנו? הוא (ר' מיכאל) הינו בכל זאת חסיד, הוא הרי 'לקח משקה'. כנראה רצה הרבי לומר בכך שבגלל זה ש'לקח משקה' לא נזהר שלא ללחוץ על ר' מענדל חן].

כששמע הרבי הריי"צ את אביו, הרבי הרש"ב, אומר על ר' מיכאל שהוא חסיד – מיהר והתכופף ושאל את אביו: 'און וואס בין איך?' [= ומה אני]? את תשובתו של הרבי הרש"ב לא הצליח ר' משה-חיים לשמוע. כנראה שלא היה צריך לשמוע..

וכדרכו, למד מסיפור זה ר' מענדל את אחת ההוראות בעבודת ה': כל הבעיות, כל הלחצים והדוחקים מכל המינים והסוגים, נובעות רק מן ה'התפשטות'. אותה 'התפשטות' שבאה מבחוץ, לא מליובאוויטש. בליובאוויטש אין 'התפשטות'. בליובאוויטש יש 'נקודה', יש 'עצם'. וכאשר מקושרים אל העצם – אזי אין בעיות, אין קושיות ואין תירוצים. הדבר ברור ופשוט: יש 'עצם' וממנו לא זזים!

מתן תורה לא חידש את ההבנה והשגה שבתורה, את ה'התפשטות'. זה היה גם לפני מתן תורה. כמאמר חכמינו ז"ל 'מימיהן של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם. אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה'. וכן יצחק ויעקב. גם אמרו חכמינן ז"ל: 'קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עוד קודם שניתנה. ואפילו עירוב תבשילין'.

מה נתחדש, אם כן, במתן תורה? מהו כל הרעש הגדול, הקולות והברקים וכל ה'שטורעם'?! מבואר בחסידות כי החידוש של מתן תורה הוא החיבור והאיחוד בתכלית של העליון ביותר עם התחתון ביותר. 'וירד ה' על הר סיני' – הקדוש ברוך הוא הבלתי-מוגבל, העליון ביותר, ירד למטה, אל תוך תוכו של העולם הזה הגשמי, התחתון ביותר.

'ואל משה אמר עלה אל השם' – ניתן הכוח לנבראים שבעולם הזה הגשמי והמוגבל להתעלות, להתחבר ולהתאחד עם ה'. ההתקשרות וההתאחדות המוחלטת של הגבול הגשמי והתחתון עם הקדוש ברוך הוא שלמעלה מכל גדר וגבול. אמנם לשם כך צריך הגשמי לצאת תחילה מעצמו, להתבטל לגמרי ולהתרומם ממעמדו ומצבו, אך בהמשך לזה ויחד עם זה, עליו להחדיר את האלוקות דווקא בתוך המציאות שלו כמות-שהיא.

לאשהתחתון יפסיק להיות תחתון ויתרומם קצת מתחתוניותו, והעליון יירד ויצטמצם ויוותר קצת על עליונותו – אלא התחתון כמות שהוא בתחתוניותו יקבל בתוכו את כל העליון כמו שהוא בעליונותו, עד למעלה מכל גדר של עליון ותחתון כלל! זהו מתן תורה. החדרת הקדוש ברוך הוא כמות שהוא ממש בתוך הגשמיות כמות שהיא ממש, דירה לו יתברך, לכל עצמותו ממש, בתחתונים דווקא.

לכן, מבאר הרבי, אמרו חז"ל 'הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם': [מכיוון שנצטוינו 'לחיות עם הזמן'. ואצל חסידים, פירושו של דבר הוא קודם כל לחיות עם מה שמגיע מהרבי בזמן זה, הרי כל זמן שלא זכינו לשמוע את ה'תורה חדשה מאתי תצא', אזי אנו לומדים וחוזרים ומשננים שוב ושוב ומנסים לחיות עם הדבר האחרון לעת עתה ששמענו מהרבי שליט"א – שיחות ה'דבר מלכות' מהשנים תנש"א-תשנ"ב. וכמעט כל השיחות ששמענו מהרבי מלך המשיח בחג השבועות תנש"א ובימים הסמוכים אליו, סבבו סביב מאמר זה 'הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם'].

פירושו הפשוט של מאמר חכמינו ז"ל זה, הוא שבשאר החגים ישנם חכמים הסוברים שאפשר לחגוג אותם באופן של 'כולו להשם' בלבד, בתפילה ובלימוד תורה, ללא קשר עם צרכי הגוף של האדם. אבל בחג השבועות מודים כולם שצריך גם 'לכם', וכפי שמפרש רש"י על אתר 'שישמח בו במאכל ובמשתה'.

ולכאורה הדברים תמוהים מאד: בחגים אחרים ישנה גם חגיגה על החירות הגשמית שניתנה לנו בחג זה, כמו בחג הפסח, זמן חירותנו. ובכל זאת ישנם חכמים הסוברים שאפשר לחגוג אותם באופן של 'כולו להשם' בלבד ללא קשר עם צרכי הגוף של האדם. ודווקא בחג השבועות, שלכאורה כל המסר שבו הוא אלקות ורוחניות, חג מתן תורה – דווקא בו מודים כולם שצריך גם 'לכם', 'שישמח בו במאכל ובמשתה'?! אך לפי הביאור דלעיל, שהעיקר של מתן תורה הוא החדרת האלקות בתוך הגשמיות דווקא, מובן הדבר היטב.

גם אם בחגים אחרים יכול מישהו לסבור שאפשר להסתפק בחגיגה רוחנית ועליונה, 'כולו להשם' אבל ב'עצרת', בחג מתן תורה, אין שום ספק לאף אחד שחייבים לחגוג דווקא בגשמיות כפשוטו, לאכול ולשתות ולשמוח בשמחה גשמית, שהחג לא יהיה רק 'כולו להשם' אלא גם ('נמי') 'לכם' – כי עיקר החידוש של מתן תורה הוא החדרת האלוקות בתוך הגשמיות דווקא. זהו המסר של מתן תורה. לא להשאיר את הדברים ברוחניות, למעלה, אלא דווקא להוריד אותם למטה, בפשטות, בגשמיות, בתחתון שאין למטה הימנו.

כדי לעשות זאת זקוקים דווקא לכוח העצמות. כי רק עצמותו ומהותו יתברך, שהוא בלתי-מוגבל לגמרי, לא בהגבלה והגדרה של גבול ולא בהגבלה והגדרה של בלי גבול – רק הוא יכול לאחד ולחבר את הבלי-גבול הנעלה ביותר עם הגבול התחתון ביותר. זהו ה'עצם' שאינו מוגבל בכך שיישאר רק באיזה שהוא מקום ובאיזו שהיא דרגא מסויימת דווקא, אלא הוא חודר את הכל ונמצא בכל.

אם ישנה נקודה בה אין הוא נמצא – סימן שאין זה ה'עצם'. ה'עצם' אינו מוגדר ומוגבל כלל, והוא נמצא בכל מקום ובכל דבר, עליון ותחתון כאחד. ואדרבה – הוא מתבטא במיוחד בזה שהוא נמצא גם ודווקא בתחתון ביותר, במקום שאין בו מצד עצמו שום שייכות גלויה לענין כה נשגב ונעלה. דווקא בזה מתבטא ה'עצם', בכך שאין שום דבר, יהיה מי שיהיה, גם ודווקא התחתון ביותר, שאין לו שייכות אליו.

לכן ה'כלי' לקבל את התורה, הוא לא ה'התפשטות', ההבנה והשגה, אלא דווקא הביטול בתכלית. כי כדי להיות 'כלי' לקבל את ה'עצם' אי אפשר בשום אופן להישאר מציאות יש. אין סתירה גדולה יותר אל ה'עצם' מאשר מציאות היש. ה'כלי' לקבל את ה'עצם' הוא דווקא הביטול בתכלית. אלא שאת הביטול הזה יש להחדיר אל תוך-תוכה של המציאות. כפי שהיה במתן תורה בפעם הראשונה: תחילה, בראש חודש סיוון, היה הביטול של המציאות הפרטית וההתאחדות עם יהודים נוספים ועם כלל ישראל.

כמו שכתוב 'ויחן שם ישראל נגד ההר', 'ויחן' לשון יחיד, 'כאיש אחד בלב אחד'. ואז 'אמר הקדוש ברוך הוא הרי השעה שאתן להם את תורתי'. לאחר מכן הכרזת 'נעשה ונשמע' בערב חג השבועות, הכרזה שמבטאת ביטול מוחלט וקבלת עול לפני שיודעים על מה מדובר, 'עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו' (עם פזיז, שהקדמתם פיכם לאוזניכם). לאחר מכן, בליל חג השבועות, קוראים את 'תיקון ליל שבועות'. ה'תיקון', כאילו מכריז כל כולו שהתורה היא לא הבנה והשגה.

שהרי מדלגים מראש כל פרשה ומראש כל מסכת – לסופן, בלי שום קשר הגיוני בין פסוק לפסוק ובין ענין לענין. נוסף לכך שאין חובה להבין מה שאומרים ב'תיקון', דבר שמדגיש שוב שהחידוש של מתן תורה הוא לא ההבנה והשגה שבתורה. כך ערים כל הלילה, ולקראת שמיעת עשרת הדברות – גם לפי מנהג חב"ד, שמפסיקים בשינה בין ה'תיקון' לתפילה (ואולי זהו כדי להחדיר גם את זה בתוך המציאות) – הגוף עייף וקשה לו לקלוט עניינים עמוקים.

מה גם שבאותה הזדמנות מגיעים לבית הכנסת ישר מן העריסה, כל התינוקות שאין להם שום מושג והבנה על מה מדובר כאן, והם בוכים ומרעישים מבלי להבין כלום. אך דווקא יחד עמם, שווה בשווה, מקבל את התורה גם הלמדן והגאון, הרב, הראש ישיבה והמשפיע.

ואולי, על כל פנים בדרך צחות, זהו גם הטעם לכך שהרבנים מגיעים לחג השבועות לליובאוויטש, ובדורנו ל-770, אל הרבי מלך המשיח. כפי שנהגו חסידים לקרוא לחג השבועות בשם 'חג המצו"ת' – החג של כל ה'מורי-צדק' שבאים אז לליובאוויטש – אולי אחת הסיבות לכך היא גם כדי לספוג עוד 'ביטושים' שיפעלו את ביטול המציאות שלהם, שזהו ה'כלי' לקבל כראוי את התורה..

והעיקר – ה'תהלוכה': לצעוד ולכתת את הרגליים במשך שעות רבות בהם אי אפשר ללמוד תורה כמו בשעה שיושבים בבית, ואפילו להפסיד בגלל זה שעות מהתוועדות של הרבי. וזאת כמעט ללא שום תכלית מובנת ומורגשת. אך ורק כדי לשמח יהודים, ללא שום חשבונות של ריווח והפסד. ביטול לגמרי. רק בגלל שזו השליחות של הרבי. ואכן דווקא זוהי השליחות שהרבי קורא לה 'השליחות שלי'!

ומכאן נובעת הנקודה שמדגיש הרבי באותן שיחות, עניין ה'מנוחה': 'כאשר אדם אינו מרגיש את הכוונה ותכלית בחייו (ש'אני נבראתי לשמש את קוני'), אינו יכול להיות במנוחה והתיישבות אמיתית, כיוון ששינויי הזמן והמקום וכל ריבוי הפרטים ופרטי פרטים שבחייו גורמים אי-שקט תמידי, ש'חוצה' אותו. דווקא כאשר הוא מרגיש את הכוונה והתכלית הטמונה בכל הפרטים, הרי זה מביא לו מנוחה, שהיא למעלה מתנועה ושינוי דפרטי החיים. ובמילא – לשלימות האדם, וכפי שרואים בפשטות שאדם נמצא בשלימות יתירה כאשר יש לו מנוחה, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף..

ועל דרך זה מובן גם, להבדיל, בנוגע למתן תורה: כאשר בני ישראל קיבלו את התורה נתגלתה התכלית דכל הבריאה – בשביל התורה ובשביל ישראל, שבני ישראל יקבלו תורה ומצוות ויקיימו אותם, וישפיעו גם על אומות העולם שיקיימו את ז' מצוות בני נח שלהם, ועל ידי זה יעשו מכל העולם דירה לו יתברך בתחתונים. לכן הביא זה מנוחה ('שקטה') בכל העולם..

שלימות העבודה היא דווקא מתוך מנוחה, עד שאפילו במקום דשינוי ותנועה יהיה ענין המנוחה. וזה נפעל דווקא על ידי זה שנרגש רצון ה' – רצון אחד (הכוונה ותכלית אחת) – בכל פרטי העבודות.. וזה נפעל על ידי ביטול האדם להקדוש ברוך הוא, שהוא מרגיש שכל מציאותו היא רק עבד לה' 'לשמש את קוני'.

והרבי מוסיף ומביא את המשל המפורסם המיוחס לבעל שם טוב, שיום ההילולא שלו חל בחג השבועות, על הפסוק 'תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו': 'עשיר – בגלל השגתו בעשירות – יכול לפעמים לבקש את הגילויים של המלך, כסף וזהב וכיוצא בזה, כפי שהמלך נמצא מחוץ לארמון שלו, לבוש במלבושים ומוקף בשרי המלך, עבדי המלך, צבא המלך וכו', במקום לדבר עם המלך עצמו כפי שהוא נמצא בחדרו. מה שאין כן עני – דווקא משום שאין לו כלל השגה בגילויי המלך, מבקש הוא רק לדבר עם המלך עצמו, ובמילא לבד בחדרו'.

כאשר כל ה'התפשטות' מתבטלת, ומגיעים אל ה'עצם' – לעצם הנשמה, לעצם התורה ולעצמותו יתברך – הרי הכל חדור אך ורק בנקודה אחת, בעצם אחד ויחיד, 'בעינן נמי לכם':מכפי שמביא הרבי מלך המשיח בשיחות אלו את המבואר בספרי פולין, ש'נמי לכם' בגימטריא 'קץ'. והיינו ש'בעצרת שהוא זמן קבלת התורה.. אזי הוא הזמן המוכשר לעת רצון להתפלל לקרב קץ הגאולה. וזהו הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, דבעינן לשון אם תבעיון בעיו.. והוא לשון תפילה ובקשה. נמ"י לכ"ם גימטריא ק"ץ, היינו שהוא זמן המוכשר להתפלל שיתקרב קץ הגאולה'.

והרבי שליט"א מוסיף פירוש נוסף על דרך הרמז: 'הענין דעצרת פועל, ש'הכל – כל ענייני העולם – מודים', שצריכים וזקוקים ('בעינן') לקץ הגלות ('נמי לכם'). כלומר: גם מציאות העולם עצמה באה לידי הכרה בגודל הצורך וההכרח לגאולה האמיתית והשלימה – שאז תהיה השלימות שלה (של העולם)'.

אנו חסרים וזקוקים באופן הדחוף ביותר והחיוני ביותר, ומתפללים ומבקשים וזועקים וקוראים מעומק הלב זעקה אחת ויחידה הכוללת את הכל: רצוננו לראות את מלכנו משיחנו עכשיו ממש, בפשטות ובגשמיות, בעיני בשר שלנו, ובלי שום פירושים או פשעטלא'ך! 

את העשיר אפשר אולי לבלבל – יש לו עוד כמה בקשות 'לפני זה'.. דווקא העני שאין לו מאומה, וגם אם הוא עני שלא למעליותא, אלא בגלל שלא למד מספיק ולא הגיע לשום הישגים בעבודתו שלו – אין לו שום 'התפשטות' כלל, הוא אינו יודע משום דבר. דווקא לו יש את ה'נקודה', ושום דבר לא יזיז אותו ממנה.

הוא זועק ללא הרף, אינו שקט לרגע ואינו מוותר על שום הזדמנות לזעוק ולהכריז, ודווקא מתוך שמחה וטוב לבב, כפי שנצטווינו. וסוף סוף הוא פועל את הנקודה ותכלית הכל, את התגלות ה'נקודה' וה'עצם' לעיני כל בשר, אותה 'נקודה' שחודרת הכל וממלאה את הכל – יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!