תשאל את עצמך: נו, איך התפללתי היום? • משא מעורר

העניין של 'עבודת התפילה' זה דבר שהוא היסוד של הכל, ובמילא פשוט שכל אחד ואחד יכול וצריך להשקיע בכוונת התפילה. בטוח שצריך להתפלל באריכות, ובמיוחד בדורנו. התפילה גורמת לאדם לפתח רגש לאלוקות, שהתורה והמצוות יהיו 'נוגעים' לו. זה מחוייב המציאות, לא יכול להיות אחרת! 

אם לא מתפללים באריכות, עושים הכל מן השפה ולחוץ, כ'מצוות אנשים מלומדה'. התפילה נותנת חיות בהכל. כאשר חסיד רוצה להתקשר לרבי, עליו לדעת ש'התקשרות' מחייבת התמסרות מוחלטת של כל הכוחות שלו לרבי. אם הוא רק מבצע את הוראות הרבי, אך הוא לא מחובר רגשית להוראות הרבי – אז חסר לו הרבה מאוד בהתקשרות שלו לרבי. אם האדם לא מוסר את הרגש, אז מה הוא כבר מסר לרבי?.. 

את כל התאוות והרצונות הפנימיים שלו, הוא השאיר אותו הדבר.. נו, אז כמה עניינים מעשיים חיצוניים הוא היה מוכן 'לוותר' עליהם.. אי אפשר לזלזל בזה, אבל זה לא התקשרות אמיתית לרבי מלך המשיח. והדרך שאיתה ניתן לפתח את הרגש לאלוקות (ובמילא גם לרבי) – זה 'עבודת התפילה'. אם הרגש של האדם לא מפותח, באהבת השם ויראת השם, אז אין על מה לדבר איתו. ולכן 'עבודת התפילה' זה היסוד להכל .

כל העניין של ספר ה'תניא' – שהוא היסוד של חסידות חב"ד, זה הדגש הגדול של אדמו"ר הזקן שכל אחד צריך לעורר את ה'אהבה ויראה' שלו להשם. ויש בזה כמה סוגי אהבה; אהבה המסותרת (שצריכים לעורר את האהבה המסותרת שהיא תהיה גלויה) ויש אהבה שהאדם צריך לייצר על ידי ההתבוננות בחסידות. 

וכל אחד צריך לשאול את עצמו: איך התפללתי היום? עם אהבה המסותרת? או עם אהבה גלויה? ועם אי זו מדרגה של אהבה גלויה? האדם צריך לשים לב אם הוא התפלל רק עם רגש ה'מידות' שלו לבד או שהרגש שלו נוצר מהתבוננות ב'מוחין' שלו?.. אבל 'סתם' להגיד מילים, זה לא העניין.. 

העניין הוא שהאדם ירגיש אחד עם מילות התפילה. יש אנשים שכאשר הם שומעים את המילים 'אהבה ויראה' הם חושבים שזה משהו 'בשמיים', ושהוא לא שייך אליהם.. אבל האמת היא ש'אהבה השם' זה מצוות עשה מהתורה – 'ואהבת את השם אלוקיך', ובטוח שאפשר לקיים את כל המצוות של השם.

אם מישהו חושב שיש מצוות מהתורה שהם לא שייכים אלינו – זו אפיקורסות ממש! הקדוש ברוך הוא אומר לנו לאהוב אותו ואתה אומר שזה לא שייך אלינו?! אז מה ההבדל בינך לבין כל אדם שהשם מצווה עליו שישמור שבת והוא לא שומר? אין הבדל. זו אותה כפירה. אם אנו נגיע ל'אהבה ויראה' של החסידים הגדולים, שזה היה עשרים וארבע שעות? לאו דווקא. 

כמו שמסופר שר' יצחק הי"ד הורביץ ('איצ'ה דער מתמיד') שלח 'פדיון נפש' לרבי הרש"ב, בו הוא ביקש ברכה שלא תעבור עליו דקה אחת שהוא לא ירגיש בה אלוקות.. אבל זה כבר דרגה. מה שבטוח זה שכל אחד מאיתנו צריך להרגיש אהבה ויראה בלב הגשמי שלו לקדוש ברוך הוא, וזה נעשה על ידי ההתבוננות ב'עבודת התפילה', ואי אפשר אחרת. ולכן כל כך קריטי להתפלל באריכות, שנתחבר בצורה פנימית עם כל הלב לאלוקות. 

ואיך ניתן לאהוב דבר רוחני? זה שייך רק כשחושבים על 'אחדות השם' בצורה קבועה לפני התפילה ובתפילה עצמה. אפשר להתחיל מכמה דקות כל יום, ולהתקד ם בזה. כמובן שלפני שניגשים לתפילה, צריכים ללמוד חסידות, אך עיקר מטרת הלימוד הוא בכדי להתבונן ולחשוב עליו בשעת התפילה. זאת בנוסף ליסוד, לכוון בפירוש המילות בתפילה. 

אפשר להתחיל לכוון בקטע אחד, וכך להוסיף עוד, עד שלא יוותר על אף מילה. כשאדם מתבונן ומסביר לעצמו במילים שלו את מה שמובא ב'תניא', על גדולתו של הבורא ועל כך שהוא מוכן למסור את נפשו לקדוש ברוך הוא – לאט לאט ובהדרגה הוא מתחיל להרגיש אהבה או יראה גשמית ופיזית ברמה מסויימת. ברור שלא צריך לרמות את עצמו, אבל ברור שהוא צריך לתבוע זאת מעצמו. זה דבר שמוכרחים לפתח אותו שוב ושוב, מידי יום ויום. אך להגיד שזה לא שייך אלינו – זו מחשבה זרה וכפירה ממש.

מה עשו החסידים כשהם התפללו שש שעות? על מה הם חשבו כל כך הרבה זמן? התפילה היא התקשרות. האפשרות להתעלות מה גשמיות ולהתעלות ולהתחבר לדבר רוחני, זה עבודה נפשית פנימית שלוקחת זמן רב. באותו זמן הם הרגישו שהם לא נמצאים במקום שלהם, לא נמצאים בשטויות. העולם הזה לא תופס אצלם מקום. 

כשאדם מתפלל באריכות ומתבונן בחסידות בצורה קבועה, נוצרת לו משיכה בלב לאלוקות. וזה נותן לאדם את החיות והתענוג להתקשר לבורא בקיום המצוות. ואם המניין מפריע לאדם בכוונה, אז אדמו"ר הזקן קובע שעדיף שהאדם יתפלל ביחידות, וכך יוכל לפתח את הרגש שלו לאלוקות. 

צריך לקחת את ה'תניא' ברצינות, להבין שזה לא משחק. זה רציני ויתבעו ממך, למה לא התעמקת בחסידות בתפילה? למה לא הארכת בתפילה??.. יש לקלוט שגלות השכינה זה בגלל שאני לא מרגיש, אני לא מוריד את השכינה למטה בארץ.. וכשהאדם מתפלל באריכות, השכינה נמשכת למטה והאדם מביא גאולה.