ביום חמישי, ב' במנחם אב, בשעה שש בבוקר, הגיעה הרכבת לתחנת הרכבת בלוד. הרבי יצא מהרכבת, ורגליו דרכו לראשונה על אדמת ארץ הקודש, ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה, הארץ אליה כספו וגם כלו רבותינו נשיאנו, אך רק השישי בשושלת האדמו"רים זכה לחון בעפרה.. • אנו מגישים סקירה מאלפת על ביקורו ההיסטורי והמרגש של הרבי הריי"צ בארץ הקודש, בחודש מנחם אב בשנת תרפ"ט • לכתבה המלאה
☚ החודש לפני כמאה שנה: הרבי הריי"צ ביחידות לתלמידי 'תורת אמת' בירושלים
א]
בוקר יום שלישי, כ"ב בתמוז תרפ"ט. בית הנתיבות הריגאי.
הרציף הומה אדם, סואן כמדי יום באלפי אנשים ומלוויהם שנוסעים ובאים, יוצאים ונכנסים בשערי העיר. קול שקשוק גלגלי הרכבת במסילת הברזל, כמו גם קול הצופר ההולך וחזק, מוסיפים להמולה האנושית שמסביב. ובתוך ההמולה הזאת, כשמונים מחסידי חב"ד מתאספים ליד הרכבת העומדת במסילה, מוכנה ליציאה. שעת בוקר היא זו, צינת שחרית כבר נעלמה מזמן, אך אוויר הבוקר עדיין בהתחדשותו.
הרבי – כבוד קדושת אדמו"ר הריי"צ – מגיע לתחנה כשהוא מלווה ברעייתו הרבנית, בנותיו חנה ושיינדל. בצעדי מלכות איטיים פוסע הרבי מן המרכבה ועולה על קרון 12633/4 אליו נקנו הכרטיסים מראש. כעשרה חסידים מתוך הקבוצה הממתינה, עולים אף הם לקרון, מלווים את הרבי עוד פרק זמן. בדיוק בשעה היעודה צופר הקטר צפירה מחרישת אוזניים, נושף נשיפות כבדות, מוציא סילולי עשן שחור וסמיך, והרכבת יוצאת לדרכה.
בהגיע הרכבת לעיר מיסוי, נפרדים החסידים האחרונים מהרבי. הם מתקשים להיפרד מהרבי ומחתנו הרש"ג שנוסעים הלאה.. גם כאשר הרכבת ממשיכה הלאה לדרכה, הם עומדים עדיין בצריף ומביטים עוד באחוריה של הרכבת, בדמותה הקטנה ההולכת ונעלמת כנקודה. רק העשן השחור נראה מיתמר, ועוד רגע קט גם את העשן של הרבי לא יוכלו לראות..
דוקטור דוד זלמנוביץ עומד אף הוא בין מתי מעט החסידים שברציף, ומביט בעיניים נוגות ברכבת המתרחקת. הוא עומד בריחוק מה משאר החסידים, פניו נוגות ומעיניו זולגות נחילי דמעות חמות. בפסיעות קטנות וברגליים רועדות הוא הולך פסיעה קטנה. עין זרה, לא רגישה, כמעט לא תבחין בהתרגשותו ובכאבו יוצא הדופן של איש זה, רק עיניו הבוחנות של החסיד הרב אליהו חיים אלטהויז 'תופסות' אותו.
הרב אלטהויז ביקש לבדוק מקרוב את רגשותיו של חסיד זה, והוא פשט ידיו לעומתו. 'שלום דוקטור! מדוע מצב הרוח שלך כזה?' קרא בעליצות מעושה. זלמנוביץ הביט בחסיד העבדקן הניצב מולו, הביט בו מבט ארוך, מלוחלח בדמעות. 'יודע אתה אלטהויז, יש לי היום חום גבוה, ואין לי רשות לצאת מחדרי; אף על פי כן לא יכולתי להתאפק מללוות את הרבי בנסיעתו!'.
בפיו של חסיד דגול זה כמו הרב חיים אליהו אלטהויז, מקרוב ונאמן 'בית רבי', נאלמו המילים. הוא חש בלבו הערכה עזה לדוקטור זה שלא נמנה ב'שורה הראשונה' של החסידים, ובכל זאת חווה חוויה כה מטלטלת עם נסיעתו של הרבי לארץ הקודש ופרידתו מעמם.
את הדרך חזרה עשו מניין החסידים ברכבת החוזרת, אמרו 'לחיים' וחזרו על מאמר החסידות האחרון ששמעו מפי הרבי קודם צאתו שמילותיו הראשונות הן 'אל יפטר אדם מחברו'. כמו להחזיק מעמד בתקופת ריחוק זה, קיבלו על עצמם להתכנס לפחות פעמיים בשבוע ללימוד חסידות, פעם אחת בבית הרבי והפעם השניה בבית המדרש. 'יודע אני היטב שהרבה הדבר תלוי בי', מסכם הרב אלטהויז.
ב]
'רגיל הייתי בארץ מולדתי, לבקר מזמן לזמן בהיכלי קודש ציוני אבות קדושים, הוד כבוד קדושת אבותינו רבותינו הקדושים זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, לשאת רינה ותפילה בהתעוררות רחמים רבים בעדנו ובעד כל תלמידנו ואנ"ש בתוך כלל אחינו בני ישראל שי'. בזמן הזה הנני מושלל היכולת לנסוע לארץ מולדתי, והחלטתי בעזרתו יתברך לעשות מסעי זה לארץ הקודש תובב"א, לבקר במקומות הקודש' – מילים אלו כתב הרבי הריי"צ בתחילת חודש תמוז תרפ"ט במכתב ששיגר לנאמניו בארץ הקודש.
כשנה ומחצה קודם לכן נאלץ הרבי לעזוב את רוסיה, ארץ מולדתו, ערש ילדותו, ארץ שבה גרו אבותיו ואבות אבותיו רבותינו נשיאנו הקדושים, שניהלו את חצרותיהם לאלפים ולרבבות. אולם לאחר מאסרו וגאולתו נאלץ הרבי לעזוב את רוסיה הלניניסטית האדומה, והשאיר אחריו עדת חסידים כאובים ומתגעגעים. הרבי ידע היטב כי גם עכשיו המלאכה הגדולה של שמירת החיים היהודיים ברוסיה מוטלת על כתפיו, וכי קשה להשאיר מאחור עדת חסידים שלוחמת בחירוף נפש ונמצאת בסכנה יומיומית.
לא ייפלא אפוא רגשותיו הסוערים וההומים של הרבי עת נפרד מחסידיו בתחנת הרכבת של רוסיה: 'ובעוד רגעים אחדים נשמע תקיעת המסע, ואחריו תרועת המלווים בברכת 'יברכך', והכהנים הנמצאים באותו מעמד פורשים כפיהם, והישראלים, האנשים והנשים מנופפים בידיהם ובסודרותיהם הלבנים, וכלם מברכים אותנו בדרך צלחה. וה'אני' לוקח מקל-נודד בידו, ופורש ובוכה.. אוי לבן ונכד שנגרש מכל היקר לו בחיים' – – –
הרבי החליט אפוא, כי אם ציוני אבותיו הקדושים חסומים בפניו, ייסע אפוא לארץ הקודש, שם יחון את מקום מנוחתם של התנאים והאמוראים, פוסקי הלכה, גדולי ומאורי הקבלה והחסידות. זו הייתה אפוא מטרת הנסיעה לארץ הקודש, באותו חודש קייצי לוהט של שנת תרפ"ט.
ג]
מאז שיגר הרבי את מכתביו לחסידים המבשרים על אודות בואו הקרוב, החלה תכונה והתרגשות בקרב החסידים, כמו גם בקרב התושבים היהודיים כולם. לא הייתה זו שמחה והתרגשות של אנשי ה'ישוב הישן' לבדם, אלא גם אנשי ה'ישוב החדש' התרגשו וציפו בדריכות לבואו. שמו של הרבי נישא בפי כל כאיש אשר על העדה, שמנהיג את עדתו בקווים רוויי הדם של מסירות נפש – דבר שלא היה בנמצא במנהיגי אותו הדור. אלו גם אלו ראו ברבי איש מופלא שיכול היה לכוחות האימתניים של הקומוניסטים, ויכול להם.
לא ייפלא אפוא שלקראת בואו של הרבי לארץ הקודש, מלאו רחובות העיר ירושלים מודעות מטעם ארגונים רבים, הקוראות לציבור כולו לקבל את פניו בתחנת הרכבת הירושלמית שבפאתי העיר. 'ארץ ישראל מתכוננת לקבלת פני אורח חשוב. אחד מגדולי היהדות שבזמננו מורם מעם, אשר יצר פעל ועשה גדולות ונצורות בשביל היהדות בגולה, שם פניו גם אל ארץ הקודש', כך דיווחה ידיעה עיתונאית לקראת בואו של הרבי.
ראשי כל החוגים והעדות העריצו את הרבי וקיבלוהו בכבוד רב. הרבנים הראשיים לארץ ישראל כמו ראשי העדה החרדית מחד, וראשי 'אגודת ישראל' מאידך, המתינו לבואו בהדרת כבוד. 'התחילו בהכנות מרובות לקבלת פניו בכל החוגים השונים בארץ', מספר הרב שמעון גליצנשטיין ביומנו שכתב באותם ימים. 'כי כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א עומד מעל כל המפלגות והתנועות השונות וכל עבודתו היא רק לטובת קיום היהדות והרמת קרן התורה והמצוה, במסירות נפש נפלאה. לכן הרגישו בני ארץ ישראל, כי איש גדול ונעלה יוצא מן הכלל עומד להופיע על אדמת הקודש, ועל כולם החובה לקבל את פניו בכל הכבוד הראוי לו'.
באותם ימי הכנה, מלאו העיתונים של אותה התקופה ידיעות ומודעות על אודות בואו של הרבי, והדריכות בקרב הקהילה היהודית בארץ ישראל, גאתה. בימים האחרונים של חודש תמוז, עשה אפוא הרבי את דרכו ברחבי אירופה לעבר עיר הנמל, משם עלה על ספינה לארץ ישראל. מריגא המשיך הרבי עד עיר הגבול מייטאן, משם המשיך לרכבת שיצאה לעבר ברלין, ממנה עבר לרכבת שלישית שלקחה אותו לברלין עצמה, אליה הגיע בבוקר של יום רביעי, כ"ג בתמוז. בעיר זו פגש הרבי את בתו הרבנית חיא מושקא וחתנו הרבי, שבאו לקבל את פניו. הרבי ורעייתו ליוו את הרבי הריי"צ בהמשך מסעו ברכבת בדרך לווינה, ומשם עד לעיר הנמל האיטלקית טריסט.
ביום שישי, כ"ב בתמוז, עלו הרבי וחתניו הרבי נשיא דורנו והרש"ג על ספינה שעתידה לחצות את הים האדריאטי עד לעיר הנמל הקטנה ברינדיזי, הממוקמת כמעט בקצה עקב המגף האיטלקי, על יד נקודת המפגש בין הים התיכון לים האדריאטי. רק בצהרי יום ראשון, כ"ז בתמוז, הגיעה הספינה אל החוף, שם נפרד הרבי הריי"צ מחתנו ובתו, והוא המשיך בלוויית חתנו הראשון, הרש"ג, על ספינת 'הלויד', שיצאה להפלגה בת יומיים, בכיוון נמל אלכסנדריה שבמצרים.
כעשרה ימי נסיעה מתישים חלפו מאז שהרבי יצא מביתו בריגא ועד שהגיע לתחנת הרכבת הסופית בלוד. ההתרגשות בירושלים עיר הקודש, העיר בה התארח הרבי בכל ימי הביקור, הגיעה לשיאה. 'מן הראוי שתושבי ירושלים העברים יצאו עד הרכבת לכל הפחות לקבל כראוי, באלפיהם, את הרב הקדוש הזה' – התרגש א. פרג מבין השורות שכתב בעיתון 'דואר היום' בעריכתו של זאב ז'בוטינסקי.
'על ידי נתינת כבוד לאיש המורם מעם הזה, נביע את רגשותינו, לא רק לו, כי גם לשולחיו המליונים העברים הסובלים מיד העריצים הסובייטים'. אפילו ממשלת המנדט הבריטי ששלטה באותם ימים בארץ ישראל, הכירה בחשיבות המיוחד של האורח החשוב. פלוגות משטרה מיוחדות הוכנו כמשמרות כבוד לרבי, כמו גם לשמור על הסדר.
ד]
כמאה שנה חלפו מאז הביקור ההיסטורי המרגש. ביום חמישי, ב' במנחם אב, בשעה שש בבוקר, הגיעה הרכבת לתחנת הרכבת בלוד. הרבי יצא מהרכבת, ורגליו דרכו לראשונה על אדמת ארץ הקודש, ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה, הארץ אליה כספו וגם כלו רבותינו נשיאנו, אך רק השישי בשושלת האדמו"רים זכה לחון בעפרה – – –
בצעדי הוד איטיים, רבי רושם, פסע הרבי על הרציף בדרכו אל הרכבת העולה ירושלימה. במקום כבר התאספו עשרות רבות של אנשים שלא יכלו להמתין לבואו של הרבי בשערי ירושלים, ובאו ללוד לקבל את פני הדרת קודשו.
'בתחנת לוד שם הגיעו בלי עין הרע כמה מאות יהודים מירושלים, חברון, צפת, יפו, חלק מהם זקנים, כאלו שהיו אצל ההורים", כתב הרבי הריי"צ לבתו הצעירה הרבית שיינא חודשים אחדים לאחר מכן. 'היו מוכרחות לעבור עשר דקות עד שיכלתי לצאת מהקרון. במשך הזמן הזה נעמדו הזקנים והקיפו את דלת הקרון, ואיך שניגשתי לדלת, בעודני עומד בדלת, הם אמרו את ה'שלום עליכם' בהתרגשות. ה'ברוך הבא' היה מוצף בדמעות חמות של שמחה קדושה.
בין רגע הם נעשו יותר צעירים, גאים מלאי חיות. בעוד אני עומד על המדרגות הראשונות, כדי לקבל את ה'שלום עליכם' החם ובעודני רואה איך כל אחד מהם מחפש בי את זכרונות הקודש הישנים שלו, הרצון לראות בי את הצמח-צדק הקדוש, הרצון הוא לראות בי את הסבא הקדוש מליובאוויטש, את הדוד מהרי"ל, את הסבא מהרי"ן, ואת הסבא רבי יוסף יצחק, ואת האבא. העינים בורקות והמצחים החיוורים חסרי השערות, מכוסים בטפות זיעה, שמחים ונרעשים.. הרגע הזה השפיע עלי מאד ורומם אותי לעולם אחר לגמרי'.
אחד החסידים הראשונים שקיבל את פני הרבי, היה החסיד ר' אברהם פאריז, שבמשך כל ימי הביקור ליווה את הרבי לכל מקום בו הלך. ר' אברהם שידע כי המצב הכלכלי בבית הרבי בכי רע, הבין כי ביקור כזה כרוך בלא מעט כספים. הוא מכר אפוא פרדס שהיה בבעלותו בפתח תקווה. הוא אף טרח והשיג כספים ממקומות נוספים, צרר את כל הסכום והגישו לרבי מיד ברדתו מהרכבת.
פניו של הרבי אורו בראותו את חסידו אהובו זה, ושאלו לפשר הצרור. 'מעמד!' השיב החסיד הנאמן במילה אחת. הרבי חייך ושאלו: 'האם גם בני ארץ ישראל אוספים 'מעמד'?!'.. אך ר' אברהם המשיך להפציר ברבי בשתי מילים יוקדות שנבעו מעומק לבו: 'רבי, 'מעמד'!' הרבי ניאות לקבל את צרור הכסף הרב שהגיש לו ר' אברהם. סכום זה אכן סייע לנהוג בהדרת מלכות במשך כל ימי המסע.
מיני אותו רגע הצטרף ר' אברהם אל הרבי לכל מקום בו נסע. כעבד מסור ובטל בתכלית, היה לצדו של הרבי, וכמעט שלא נתן שינה לעיניו בכל ימי הביקור. הוא אף היה מהבודדים שזכו להצטרף לרבי בקרון העולה ירושלימה.
ה]
השעה הייתה תשע ושלושים, כאשר הרכבת נכנסה לתחנתה הסופית בירושלים. 'עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים'.. ירושלים עיר הקודש והמקדש.. והנה דורכות רגליו הקדושות של נשיא הדור, מאורן של ישראל, בירושלים של מטה כנגד ירושלים של מעלה.. 'בשעה תשע וחצי ראינו את ירושלים, וקרענו את בגדינו וברכנו ברכת דין אמת' – כותב הרבי ביומנו בקצרה ובתמציתיות, ומקפל במילים ספורות אלו את גולת ישראל הדוויה והסחופה אותה הוא הותיר מאחור בלב שותת דם.
כחמשת אלפי איש המתינו לרבי בתחנת הרכבת. כל העת הגיעו 'אבטומובילים' שפלטו מתוכם אנשים נוספים שנהרו ובאו לחזות באור הגדול. אפשר היה לראות חסידים ו'ציונים', אנשי 'העדה החרדית' לצד אנשי ה'ישוב החדש', כולם עומדים הכן, נרגשים. מצפים. בו ברגע שנכנסה הרכבת לתחנה, נחפזו האלפים לקרון של הרבי. '"מרגע לרגע אתה שומע קריאה – 'הנה, זהו האדמו"ר! הנה זהו האדמו"ר'! ומיד תנועה ותנודה, זע נחשול של ראשים'.
הרבי קם ממקומו, ודמותו הראשונית נראית מבעד לחלון, עוד רגע נשקף גם מבעד לפתח הקרון.. ההתרגשות מגיעה לשיאה. אט אט, בהדרת מלכות, ירד הרבי מהקרון. ההמון הגדול מקבל את פני הרבי במחיאות כפיים נרגשות. הוד והדר. מלכות שבמלכות. רק בקושי רב הצליחו השוטרים הבריטיים בראשות סגן מפקד המשטרה של ארץ ישראל מר הרינגטון, לפלס דרך בעבור הרבי בתוך ים האנשים הנרגשים שהקיפו סביב.
'הכניסה לירושלים, ה'שלום עליכם' הגדול, הקריאות עם ה'ברוך הבא', התקבלו כמו זרם מים קרים על מי שהיה נתון בתרדמה עמוקה", כתב הרבי לבתו את תחושותיו באותם רגעים. בחדר סמוך כבר המתינו לרבי רבני העדות השונות, הזקנים ונכבדי הקהילות, באי כוח הרבנות הראשית לישראל כמו גם רבני 'העדה החרדית', ראשי ישיבות, פרנסי הקהילות.
לאחר מסכת נאומים וקבלת פנים יקרת-כבוד, נסע הרבי למלון 'אמדורסקי' ברחוב בן יהודה 6, בית המלון המפואר ביותר בירושלים, בבעלותו של ר' ירחמיאל אמדורסקי. מאותה השעה החל הרבי בסדר יום צפוף ביותר שהסתיים רק לאחר עלותו על הספינה שהובילה אותו בחזרה לאירופה, כשבועיים ימים לאחר מכן. בשבועיים אלו הרבי כמעט ולא ראה שינה ומנוחה. זמנו היה קצוב, מחושב ומדוד.
מאות אנשים התאספו בנתיים מתחת למלון 'אמדורסקי', מתוך תקווה ותשוקה לחזות בזיו פניו הטהורים של הרבי. התשוקה הייתה גדולה, והרבי נענה לבקשתם, ויצא אל המרפסת. משנראתה דמותו, התקבל על ידי הציבור בתרועות שמחה. אחד הישישים מבין הנאספים ברך בקול רם 'ברוך שחלק מחכמתו ליראיו'. אחרים ברכו 'שהחיינו' בשם ובמלכות. שעה קלה לאחר מכן, החלו רבני העיר להגיע למלונו של הרבי כדי לקבל את פניו, ובראשם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים.
•••
'נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות השם'. נפשו של הרבי כמהה להגיע לשריד בית המקדש, הבית הגדול והקדוש ששמו נקרא עליו, ממנו נגה האור האלוקי על יושבי תבל. למרות המסע הארוך והתשישות מן הביקורים הרבים, הזדרז הרבי ובשעה חמש אחר הצהריים יצא מבית המלון אל הכותל המערבי. השמועה על בואו הצפוי של הרבי לכותל המערבי, עשתה כנפיים, ומכל העיר נהרו קבוצות-קבוצות לכותל המערבי כדי לראות את הרבי במקום הקודש, להקשיב לשיח תפילתו הקדושה אותה ישפוך אצל שריד המקדש.
בשעה שש נראתה דמותו של הרבי קרבה ובאה. פניו הקדושות להטו כאש, כאשר מבחוץ לא נראו סימנים מיוחדים של התרגשות. רק הפנים הלוהטות הסגירו כי הרבי 'בוער' מבפנים. עם הגיעו קרע הרבי 'קריעה' בבגדו העליון. מבלי לבזבז זמן פתחו הנוכחים בתפילת מנחה. 'אין אליהו נענה אלא בתפילת המנחה', ולפני התיבה ניגש החסיד ר' יוסף שמוטקין. הייתה זו תפילה מיוחדת שהותירה חותם עמוק על כל הנאספים. אף הרבי עצמו כתב ביומנו כי היה בה 'התעוררות גדולה כעין של ערב יום כיפור'.
'בתוך הדומיה וחרדת קודש ששררה בתוך קהל הנאספים, נשמע קול בכיה חרישית היוצאת מעמקי הלב. כל הקהל הזדעזע למשמע תפילתו של הצדיק', כתב הרב גליצינשטיין ביומנו. והרבי – שקוע בשרעפיו. לנגד עיני רוחו עומדים בני משפחתו, כמו עומדים יחד עמו באותה שעה, מרחוק אך מקרוב, ומתפללים יחד עמו, שופכים לבותיהם כל אחד כפי הבנתו ולפי מזגו ואופיו, אלו בשתיקה ואלו במחשבה, כמו אומרים לרבונו של עולם – הבט וראה ועזור לנו בכל מה שאנו מתחננים אליך, א-ל קדוש.
'נפתחו אצלי נחלי דמעות של תחנונים' כותב הרבי בזכרונותיו כאשר הוא נזכר בחסידיו-תלמידיו-אהוביו החסידים, הם נשותיהם וילדיהם, שנותרו מאחורי מסך הברזל, דוויים וסחופים. 'וביודעי שהנה בשעה זו כולם נזכרים במקום הקדוש של בית המקדש, זה עורר אצלי דמעות דם, מילים אילמות, ברקים של אש נשמה וקרני תקווה לקדוש ברוך הוא בעצמו, אתה עצמך, ריבונו של עולם, צריך לקבל את כל הבקשות ולמלא את המשאלות לכל הדברים הטובים'.
בתום התפילה פתח הרבי באמירת מזמורי תהילים במנגינה ערבה ובדבקות נפלאה. הנאספים עמדו מרותקים למקומותיהם בצפייה ממושכת שלא לאבד אף לא תנועה מתוך אותה דבקות נפלאה. משסיים הרבי את תפילתו, הפנה ראשו לנאספים סביב ושאל האם המנהג לנשק את אבני הקודש הללו. לאחר שקיבל תשובה חיובית, 'נשא הרבי את עיניו המלאות דמעות ומביעות תוגה לאין סוף על מרחבי הכותל המערבי, הרכין את ראשו, ונשמע קול נשיקת הקודש על שריד מקדשנו'. 'באותן כמה שעות' – מסכם הרבי – 'חייתי, שכחתי על הכל, הייתי טפח גבוה יותר, טעמתי רגעים מהחיים'..
ו]
בהמשך היום כמו גם ביום שלמחרת, היה הרבי טרוד בקבלת אורחים רמי מעלה שבאו לקבל את פניו, גם להחזיר ביקורים לאותם אורחים, כנהוג. הוא החזיר ביקור לרבי יוסף חיים זוננפלד, וביקר את הרב הראשי לישראל הרב קוק שקיבלו במאור פנים ובהתרגשות גלויה, בספרו על שורשיו החב"דיים. גם הראשון לציון הרב הראשי הרב יעקב מאיר ביקר את הרבי במלונו.
יום שישי. אט אט נטתה השמש מערבה, צלילי שבת נטו, וצלילה הרכים של שבת קודש ירדו על ירושלים. מארבע כנפות הארץ באו זקני חסידי חב"ד לשבות בירושלים. מובן שגם החסידים מירושלים, כמו גם נכבדים מקהילות שונות, באו להתפלל עם הרבי, והאולם הגדול של המלון היה מלא מפה לפה.
בשעת 'רעווא דרעווין' נהרו המונים למלון, קהל מגוון מכל שדרות הציבור, ביניהם רבנים וגדולי תורה, אנשים בעלי צורה, עסקנים, סופרים, בעלי מדע והשכלה, ובראשם חסידי חב"ד. הכול נחפזו לתפוס מקום קרוב ככל האפשר כדי לשמוע מאמר חסידות, דברי אלוקים חיים, מפי הרבי.
על גגו הרחב של המלון התקבצו ההמונים, כמה אלפי איש, והצפיפות הייתה גדולה. כמה מאות אנשים נותרו בחוץ מחוסר מקום. בשעה היעודה הרבי עלה על הבמה המיוחדת, ופתח במאמר חסידות המתחיל במילים 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'. פעמים רבות שהרבי אמר מאמרי חסידות שפתחו במילים אלו, אבל הפעם הייתה לכך משמעות 'חיה' יותר.. מוחשית.. הרבי עצמו נמצא ב'ציוֹן', והתפילה היא תפדה מגלות לגאולה.
כשעתיים אמר הרבי את המאמר 'ובדברי אשר קודש שלהבת י-ה הלהיב את לבות הנוכחים', מציין הרב גליצינשטיין ביומנו. הייתה זו הפעם הראשונה שירושלים, קרתא דשופריא, זכתה לשמוע מאמר חסידות, שיצאו מפי הנשיא בכבודו ובעצמו, דברי אלוקים חיים כנתינתם מסיני ממש.