אנו מגישים מכתב מעניין של הרבי האמצעי, בו מסביר מדוע כל כך חשוב להתבונן ולהעמיק את הדעת בעת 'עבודת התפילה', דווקא באריכות הזמן כמה שעות, ולא מספיק להתבונן בדרך קצרה • ומה הקשר בין דברי חכמינו זכרונם לברכה 'כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת' לתפילה באריכות כדרך החסידות? • 'ובריבוי ההרגל בזמן כזה, יבוא לו בנקל בשעת התפילה, להאריך באחדות ה'.. ובמקום שאמרו להאריך אסור לקצר.. תפילה באריכות בתמידות כל יום, וכל שעה משעות היום, על ידי זה יערב לנפשו יותר בהוספת טעם' • לכתבה המלאה
☚ הרב גנדל בזעקה נפשית: כדי 'להגיע' לרבי באמת – מוכרחים להתפלל באריכות!
'נצטויתי מכבוד אדוני אבי מורי ורבי [= אדמו"ר הזקן] הרב שיחי' לכתוב בשמו תוכחת מוסר, שיתנו ליבם ויתעוררו תמיד בכל עת וזמן שמגיע זמן התפילה, שלא יבואו בה בדרך קצרה, כי יגיעת המוח והלב בעיון גדול והתקשרות גדולה במושכל, צריך לזה אריכות זמן, להרחיב ההשגה בעניינים פרטים. ועיקר אמיתית ההשגה הוא דווקא בשעת התפילה, שאז כל דיבור ודיבור מדיבור תפילה נחקק ונקשר בנקודת הלב, שהלב שומע ורואה ראיית השכל עד שנחקקה ההשגה ההיא בלב.
כי השכחה שהיא היסח הדעת, באה מצד הריחוק והעדר התקשרות במושכל בתמידית דווקא, מפני שההתבוננות עוברת על המוח רק דרך מעבר בעלמא במעט רגע, על כן חולפת ועוברת כל שעה ואינה מתיישבת כלל במוח ולב. עד שבהמשך הזמן ישתכח ההשגה מעט מעט, עד שיהיו היה כלא היה.
ואין עצה להסיר המחלה הזאת, כי אם בדבר המנגדה, והוא אריכות ההתבוננות בריבוי עניינים בהרחבת מושכלות רבות, ולחזור ולשנות עליהם כמה וכמה פעמים בשעת התפילה, כמו העיון וההגיון בלימוד, עד שכל ליבו יהיה נמשך ונכלל בההשגה אלוקית, כמו הטרוד ליבו ומוחו בעיון עסק גדול, ואזי גם הלב יתחזק מהארת אור אותו השכל, וימצא לבבו נאמן לפני ה', בהתקשרות אמיתית וקירוב יותר, עד שיקנה התפעלות המוח והלב בבחינה עצמית, כמו שכתוב 'כל עצמותי תאמרנה' כו', וממילא ידחה ממנה כל ההתקשרות לרע, בלתי יבוא לכלל נפילה בהיסח הדעת ושכחה.
וזה בא דווקא על ידי ההרגל שירגיל עיון מוחו בהמשך זמן רב, כמו גם בשאר היום יפנה עת וזמן להתבודד ולהעמיק דעתו בטרדת המחשבה זמן כשעה ויותר. ובריבוי ההרגל בזמן כזה, יבוא לו בנקל בשעת התפילה, להאריך באחדות ה', בכל מה שיודע. ובמקום שאמרו להאריך אסור לקצר, וכמו שכתוב בזוהר שלח (קסב,א) מאן דאריך יתארך ומאן דקצר כו'. תפילה באריכות בתמידות כל יום, וכל שעה משעות היום, על ידי זה יערב לנפשו יותר בהוספת טעם.
והוא הנקרא מהלך, כמו שכתוב באברהם 'התהלך לפני' וגו', 'ויתהלך חנוך את האלוקים'. דהיינו, להמשתדלים ביגיעה רבה שנקרא 'מהלך', לא ימנע מלהאיר בו הארת גילוי אלקות שנקרא טוב, כי האור נקרא טוב כמו שכתוב 'וירא אלוקים האור כי טוב', היינו הארת אלוקות בלב, כשהלב רואה בראיית השכל, ונקרא קרבת אלוקים, כמו שכתוב 'קרבת אלוקים לי טוב'.
ובהעדר האריכות נקרא 'רחוק', היפוך המהלך בדרך ארוכה כו' שנקרא 'קרוב'. ועל זה אמרו 'כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת', כי המעשה הוא ענין ההשתדלות והיגיעה להאריך באחד, כמו שעה ושתים, בין בתפילה בין בשאר היום, ואז מתקיימת כל חכמת השגת האלוקות, בלתי יפול לעולם'.
ספר 'אגרות קודש' אדמו"ר האמצעי, חלק א' אגרת ג'.