מה מיוחד בהודאת הניסים של חסיד שעוסק בעבודה פנימית? לרגל הניסים המופלאים והאדירים שמתחוללים בימים היסטוריים אלו, אנו מגישים טור אישי מיוחד מאת הרב לוי זלמנוב – עורך מגזין 'לחלוחית חסידית' • 'לכאורה, כל יהודי, גם מי שנמצא במצב רוחני נמוך, מתעורר מאליו בשעה שהוא רואה גילוי אלוקות כזה, למעלה מן הטבע. כל אחד מרגיש את קרבת השם, ש'הנה משיח בא' – אך האמת היא, שחסיד חב"ד העוסק בעבודה פנימית – ההודאה והשמחה שלו שונות לגמרי'.. • לטור המלא
☚ מביא גאולה: להודות להשם על הניסים הגלויים
כאשר חסיד רואה ניסים מופלאים וגלויים, כמו אלו שמתרחשים בימים אלו, ליבו מתמלא שבח והודיה לבורא העולם. בכל נס הוא חש כיצד הקדוש ברוך הוא מתגלה יותר בתוך המציאות, ומתוך כך הוא פורץ בריקוד מרוב שמחה אמיתית. ולכאורה, כל יהודי, גם מי שנמצא במצב רוחני נמוך, מתעורר מאליו בשעה שהוא רואה גילוי אלוקות כזה, למעלה מן הטבע. כל אחד מרגיש את קרבת השם, ש'הנה משיח בא', ואז אלוקות תהיה מוחשית ממש ככה.
אך האמת היא, שחסיד חב"ד העוסק בעבודה פנימית – ההודאה והשמחה שלו שונות לגמרי. כדי להבין זאת, יש להקדים: אחד ההבדלים בין חסידות חב"ד לחסידויות פולין הוא, שבחב"ד לא עשו 'עניין' מהניסים. כמו הפתגם הידוע: 'בליובאוויטש התגלגלו ניסים מתחת לשולחן – ואף אחד לא טרח להרים אותם'. ההסבר לכך הוא שחב"ד מחנכת לפנימיות, לעבודה עם עצמו (מלמטה למעלה). מופתים הם התעוררות מלמעלה, ואילו חסיד חב"ד מתמקד בתכלית – לגלות אלוקות במוחו על ידי התבוננות בחסידות, ובליבו על ידי 'עבודת התפילה'.
כאשר מגיע גילוי אלוקות מלמעלה, בדוגמת נס, הוא מעניק לאדם מדריגה שאינה מושגת בעבודה טבעית. האדם יכול להגיע בעבודתו רק למה ששייך למציאותו ('ממלא' ו'סובב'), אך 'עצמות' – שלמעלה מהעולם – מתגלה רק מלמעלה. אבל מי שהתייגע בכל כוחו בעבודה ששייכת למציאותו, הוא נעשה כלי לכך שהגילוי האין סופי, ייכנס בפנימיות לכלים והמציאות של האדם.
מסופר על המשפיע ר' שילם קוראטין שהתבטא פעם, שמונח אצלו אחדות השם. אחד החסידים תמה, שהרי כתוב שכל בעל עסק רואה אלוקות בהשגחה פרטית. הרבי הרש"ב השיב: הם רואים, אבל שאחדות השם תהיה מונחת ומורגשת – זה רק אצל מי ש'עובד' ומאריך בתפילה.
לכן, גם כשרואים ניסים עצומים, החוויה הפנימית תלויה ב'עבודה'. לא לחינם הניסים האדירים החלו בשבת פרשת 'תצווה', בה קיבלנו את המאמר המפורסם 'ואתה תצווה' (שהוגה בתשנ"ב). שהרי במאמר הרבי דורש לגלות את עצם הנשמה ('מקיף') בכוחות הגלויים ('פנימי'), ורק אז אלוקות חודרת באמת לעולם בצורה נצחית. הניסים הם 'מקיף', אך העבודה מכניסה אותם לפנימיות.
מי שעושה 'כלי' ומשקיע בעבודה עם עצמו בכוחות הגלויים שלו (מוח ולב), אז הוא מצליח להחדיר את עצם הנשמה במציאות שלו. אבל מי שרק 'רואה' את הניסים, בלי עבודה פנימית, אז יש לו 'עצם' – אבל זה לא חודר בעולם, ובמילא זה לא נשאר לאחר זמן. והרבי דורש להכניס את המקיף בפנימי. ה'עובד' שמתפלל באריכות קולט את הסוד שמאחורי הניסים. הוא מרגיש את 'וימינו תחבקני' בתוך נפשו, וזה משנה את כל מציאותו. לכן שמחתו אחרת, הההודאה שלו לה' שונה, וכך ה'עובד' הופך את העולם סביבו להיות כלי – לגילוי ה'עצמות' בגאולה האמיתית והשלימה.