בקשר ליום ט"ו סיוון – יום תחילת המאסר של הרבי הריי"צ, עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש לקט מעניין מדברי הרבי בו מוסבר כיצד יום המאסר אינו יום של עצב, אלא דווקא נקודת ההתחלה של הגאולה • הרבי מגלה כיצד לאחר חג הגאולה (בי"ב-י"ג בתמוז), נחשפה למפרע הכוונה הפנימית של המאסר, והתברר שהקושי הגדול לא היה אלא 'זריעה' שנועדה להצמיח פריצה רוחנית, אור גדול והפצה חסרת תקדים של מעיינות החסידות • לכתבה המלאה
☚ הרבי הריי"צ מתאר אישית את מאסרו בט"ו סיוון – ומשמעותו הנצחית
אחרי חג הגאולה בי"ב תמוז – נתגלה כוונת המאסר בט"ו סיוון
'ידועה תורת הבעל שם טוב על הפסוק 'עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע', כמובא מבעל המאסר והגאולה, רבינו נשיאנו, בממר על הפסוק, ש"וממנה", מהצרה עצמה – נעשה "יושע", בדוגמא כפי שרואים זאת גם באותיות, כשמהפכים את הצירוף ונעשה מזה ענין של "רצה" – רצון חדש למעלה, שעל ידי זה נעשה גם הצירוף של 'צהר' – ענין של אור.
וכפי שסיפר בנוגע לרבינו הזקן, שבמאמרו ביום הרביעי לאחרי תשעה עשר כסלו, אמר ש"ביום הרביעי נטלו המאורות", בטעות, ואז גם "נתלו המאורות" בתי"ו, כפי שישנו במדרש, והביאור בפשטות הוא, שכמו שלאחרי תשעה עשר כסלו היה ענין הפצת המעיינות, כידוע שיחת כבוד קדושת אדמו"ר הרש"ב נשמתו עדן בזה – על דרך זה גם כל פעם שנעשית צרה בישראל, "צרה" – נעשה לבסוף "וממנה יושע", היפוך החושך לאור והמר למתוק, ומתוך יתרון: כיתרון האור כשנלקח מן החושך, על דרך זה בנוגע מהמר למתוק.
והנה כשהלבנה עומדת בשלמותה, יום חמישה עשר בכל חודש, אזי כיון שישראל "מונין ללבנה", נעשה גם בהם הענין של שלמות, ועל דרך זה גם בנוגע לחמישה עשר סיון, יום התחלת המאסר, והקביעות בימי השבוע היתה כבשנה זו, חמישה עשר סיון ביום הרביעי, כמבואר בהרשימות (אף על פי שזה היה בפרשת שלח, אבל בימי השבוע זה היה גם כן ביום הרביעי) – הרי לבסוף נתגלה הענין בפועל, שעל ידי זה צמח והתפתח יום מיוחד, שנים עשר – שלשה עשר תמוז, חג הגאולה, ובעל המאסר והגאולה מקשר זאת עם הענין דחמשה עשר בסיון, שאז לא ראו את ה"אור" הגנוז בזה, מה שאין כן לאחרי זה נתגלה האור.
ולאחרי הפעם הראשונה שאז היה זה באופן של העלם והסתר כפשוטו – הרי לאחרי זה די ומספיק שלא יהיה אלא ההעלם וההסתר בהבנת הענין [כדוגמת הידוע בנוגע לגלות מצרים, שאז היתה "עבודה קשה" כפשוטו, "בחומר ובלבנים", מה שאין כן בגלויות שלאחרי זה די ומספיק "בחומר ובלבנים" – "בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא" בהבנת התורה, להסיר את ההעלמות וההסתרים שיש בהבנת והשגת התורה, שזהו "תמורת" הענין ההוא של "חומר ולבנים", בכל הפרטים שנמנו בהמשך, כמבואר בתורה אור בדרושים אלו], ומזה מובן ביחס לכל הענינים של העלמות והסתרים.
ולכן גם לגבי חמשה עשר בסיון שאז היה העלם והסתר כפשוטו – די ומספיק בכל שנה שיש רק חסרון בהבנה עמוקה בכללות הענין מדוע היה צריך להיות בכזה אופן וכדומה, והעיקר – ההבנה בנוגע לפועל, שזה צריך לפעול התעוררות בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות, כמבואר בארוכה במכתבי בעל המאסר והגאולה (שכבר נדפסו), שמתחיל גם כן בענין זה בהזכירו כיצד היה ענין המאסר.
וזהו בכללות – כללות ענין ירידת הנשמה בגוף, כי אפילו ירידת נשמה של צדיק גמור אוהב השם באהבה בתענוגים, נקראת גם כן בשם ירידה, כמבואר בתניא שאפילו הוא נחשב גם כן "יש מי שאוהב", ואין כאן מקומו לצאת בזה ידי חובת כללות ענין הירידה, כדי להגיע על ידי זה לעליה, עד למעלה ממקום שירדה – כמבואר לעיל הענין ד"נשמה שנתת בי", שעוד לפני "אתה בראתה".
וזהו גם הענין והקשר עם הענינים המדוברים בזמן האחרון – להוסיף השתדלות ביתר שאת וביתר עוז בכמה ענינים כלליים שבתורה ומצוותיה, שאז הרי נוסף על הפסק דין וההבטחה שכל מצוה "גוררת מצוה", על אחת כמה וכמה מצוה כללית, כמו ענין התורה, כמו ענין התפילין, ש"הוקשה כל התורה כולה לתפילין", ועל דרך זה בנוגע למזוזה, כמובא במאמר שגם מזוזה שקולה כנגד כל המצוות, ועל דרך זה בנוגע למצות צדקה, כמבואר בגמרא ומדרשים, עד באחרונים, שכוללת את כל המצוות כולם, על אחת כמה וכמה לאחר שאפילו במנין המצוות נחשבת מצוה כללית, שאז ההבטחה ד"מצווה גוררת מצוה" היא ביתר שאת וביתר עוז.
ולכן בכל הזמנים צריך להיות ההשתדלות בכל ענינים אלו, על אחת כמה וכמה בזמנים אלו, ברגעים הגלות האחרונים, ובפרט כשישנם ענינים של העלם והסתר, עד באופן של "והפלה", כמדובר בשבת ש"מיניה מתברכין כולי יומיא", כולל יום הרביעי.
וזוהי אחת הסיבות להתוועדות זו, כדי לקבוע שזהו יום שבו "אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו", כמובן גם מהמכתב בנוגע להתעוררות בימי שנים עשר – שלשה עשר תמוז, שבו מזכיר את ענין התחלת המאסר, ונכתב באותו יום וכדומה, כמוזכר לעיל בקצרה – יעורר יום זה את כל אחד ואחת לתוספת כח ביתר שאת וביתר עוז, לפעול בכל ענינים אלו כפי ההתעוררות מבעל המאסר והגאולה, בשמחה..
ועל אחת כמה וכמה בעניני המבצעים של תורה, תפילין, מזוזה, צדקה, "בית מלא ספרים", שכל הענינים שרק נמצאים בבית – כל ענין יהיה "מלא ספרים", דהיינו "ספר התורה הזה", כפי שנכללת בו גם תורה שבעל פה, "אין דבר שאינו רמוז בתורה".
ויהי רצון, שיעשו כל זה באופן של שהלבנה עומדת בשלמותה, שעבודתו של כל יהודי תהיה באופן של שלמות, ומזה יומשך שהלבנה עומדת בשלמותה בעולם, שיהיה נרגש ב"יהי מאורות" שבעולם עובדת היותם "אל מול פני המנורה", ש"יש בעל הבית לבירה זו", והשלוחים שלו הם "בני ישראל עם קרובו", 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'.
וכמו שכתוב שבני ישראל הם "סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ", כפירוש רש"י, שישנם כמה וכמה עמים ואותכם בחר הקדוש ברוך הוא להיות לו סגולה, כנוסח ברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", כמדובר בארוכה בזמן מתן תורתינו, בהתוועדות של חג השבועות, וכאמור – לעשות בכל ענינים אלו ברגעי הגלות האחרונים, ובשמחה ובטוב לבב'.
משיחת ט"ו סיוון תשל"ד – בלתי מוגה.
ההוראה מכל האמור בנוגע לפועל
'בבואנו מזמן מתן תורה, ימי התשלומים, שבת שלאחר חזמן מתן תורה, עד לחמישה עשר סיון שבו עומדת הלבנה בשלמותה – צריך כל אחד ואחת לעשות חשבון צדק בנפשו מכל עניני העבודה דהחודש השלישי, חודש סיון, החל מהעבודה דחמישה עשר סיון, "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד", העבודה דשלשת ימי הגבלה, הקדמת נעשה לנשמע, קבלת התורה, וימי התשלומים – כדי לתקן ולהשלים החסר וכדומה, כולל גם להשלים מלשון שלימות, להוסיף ביתר שאת וביתר עוז, עד לתכלית השלימות.
והוראה מיוחדת מענין שניתוסף בחמישה עשר סיון בדורנו זה – יום התחלת המאסר והגאולה של כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו בשנת תש"ז תתוסף ביתר שאת וביתר עוז בכללות העבודה דהפצת התורה והיהדות, כולל ובמיוחד הפצת המעיינות חוצה, גם בחצי כדור התחתון – שביום זה מודגש הציווי וההוראה, ביחד עם נתינת כח לכל אחד ואחת מישראל, להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל עניני העבודה דהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, ובהדגשה יתירה בשנה זו – שנת הארבעים ש'נתן השם לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע'.
ואף שחמישה עשר סיון בפעם הראשונה היה באופן בלתי רצוי, הרי, בשנים שלאחר מכן (אחרי הגאולה דשנים עשר תמוז שנתגלה בפועל שכוונת המאסר אינה אלא בשביל הגאולה) גם חמישה עשר סיון הוא ענין של גאולה (ראה גם 'קונטרס חמישה עשר סיון' שנה זו הערה 40). ועל דרך שמצינו בשעבוד מצרים, שלאחרי השעבוד "בחומר ובלבנים" כפשוטו בפעם הראשונה, הרי זה נעשה בגלויות שלאחר מכן על ידי התורה, "בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא ליבון הלכתא" (ראה תורה אור ראש פרשת שמות)'.
משיחת ט"ו סיון תשמ"ט – מוגה.
קטע ממאמר דיבור המתחיל "בהעלותך את הנרות"
'דלכאורה אינו מובן, מה נוגע לענין המנורה שישראל הם זרועים בבבל. ויש לומר הביאור בזה, על פי הידוע דזה שהירידה דהגלות נקראת בשם זריעה הוא כי הכוונה בהירידה היא שהיא לצורך עליה, בדוגמת הזריעה בארץ שהיא בשביל הצמיחה (בריבוי, דכלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין). וזוהי השייכות דמנורת זהב עם זרובבל, כי הענין דבהעלותך את הנרות, שהוא הגילוי דעצם הנשמה (כנזכר לעיל סעיף ב), הוא בעיקר על ידי העבודה בזמן הגלות [וכפי שנתבאר לעיל שהגילוי דעצם הנשמה הוא על ידי עבודתה בירידתה למטה, הוא בכללות, ועיקר הגילוי הוא על ידי העבודה דישראל בירידתם בפרט בגלות], ולכן נקרא ישראל כאן בשם זרובבל על שם שהיו זרועים בבבל (גלות הראשון דארבע הגלויות), בכדי לרמז, דלא רק שגם בזמן הגלות ישראל הם מנורה [דגם כאשר אני ישנה בגלותא לבי ער], אלא יתירה מזו, שהירידה בגלות היא זריעה שעל ידה נעשה צמיחה בריבוי גדול יותר, בהעלותך את הנרות'.
- להעיר מלקוטי תורה פרשתנו (לה, ד) "שדווקא על ידי גלות בבל נעשה מנורת זהב". ויש לקשר זה עם יום חמישה עשר בסיון, שבו היה התחלת המאסר של כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר (ראה 'לקוטי דיבורים' כרך ד תריא, א ואילך. ובכמה מקומות) – שלאחרי הגאולה דשנים עשר תמוז נתגלה שהמאסר היה זריעה (זרובבל [ולהעיר מלקוטי תורה ראש פרשתנו 'גם הנשיא נקרא זרובבל']), בכדי שעל ידי זה תהיה צמיחה בריבוי והוספה בהפצת המעיינות, כמדובר כמה פעמים. וראה בארוכה בהשיחות שנאמרו בהתוועדות זו לאחרי המאמר. שיחת ליל שנים עשר סיון תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט חלק ג' עמוד 313. שם סוף עמוד 344 ואילך ובהנסמן שם הערה 101).
מאמר דיבור המתחיל 'בהעלותך את הנרות', קונטרס חמישה עשר סיון תשמ"ט – מוגה.