מה קורה כשחסיד מגיע לחזור חסידות בחג השבועות, ומקבל אולטימטום מביש מגבאי בית הכנסת? הסיפור המטלטל מאחורי חג השבועות תנש"א, שהוביל לתגובה חריפה ופומבית של הרבי שהרעידה את עולם החסידות: 'איך מנצלים את הכוח לעשות ליצנות ממשיח צדקנו'?!.. • לצד הזעקה הנוקבת, הפתיע הרבי בסנגוריה מדהימה על אותו יהודי: 'זה בגלל שהקדוש ברוך הוא מחזיק אותו בגלות', ועד לברכה המפתיעה לבניו ובנותיו • מערכת אתר 'חב"ד לייב' מגישה את הסיפור המלא 'מאחורי הקלעים', ואת השיחה המלאה בפרסום בלעדי עם פתיחת ראשי תיבות • לכתבה המלאה
☚ לזלזל בצדיקים אחרים? היפך מנהג חסידי חב"ד • נקודה חשובה
את ימי חודש סיון של שנת תנש"א, איש מחסידי חב"ד שזכה להיות באותם ימים בחצרות קדשנו לא ישכח. האוויר היה טעון בציפייה דרוכה לגאולה, כשהרבי שוב ושוב מעורר את הציבור לחיות 'זמן הגאולה' ולפתוח את העיניים. אך דווקא בתוך האווירה המרוממת של חג השבועות – חג מתן תורתנו – התחוללה דרמה כאובה מאחורי הקלעים, שהובילה ב'דעת תחתון' לשיחה סוערת באותה תקופה.
הכול החל ביומו הראשון של חג השבועות. כמדי חג, יצאו המוני חסידים ותמימים ל'תהלוכה' המסורתית לעבר השכונות המרוחקות בניו יורק, כדי להביא את שמחת החג ואת דבר הרבי לבתי הכנסת השונים. בין הצועדים היה גם המשפיע והמרצה המפורסם, הגה"ח הרב עמנואל שוחט ע"ה, שעשה את דרכו הארוכה ברגל מ-770 לכיוון שכונת 'בורו פארק', שם תוכנן כי ישא דברים ויחזור על שיחותיו של הרבי בפני המתפללים המקומיים.
האולטימטום המביש: 'תגנה את האמונה – או שלא תדבר'!
כשנכנס הרב שוחט לבית הכנסת המרכזי בשכונת 'בורו פארק', עטוף בטלית ורוחני כולו מאווירת החג, הוא לא ציפה לקבלת הפנים המבישה שחיכתה לו. גבאי בית הכנסת, שהיה נסער ככל הנראה מהפרסום הגובר על אודות זהותו של הרבי כמלך המשיח, ניגש אליו והחל להציק לו בדברי לעג, ליצנות וזלזול בוטה בכל הקשור לאמונתם של חסידי חב"ד.
הגבאי לא הסתפק בדברים אלו, והציב בפני הרב שוחט אולטימטום דורסני ומקומם: אם לא יעמוד בפומבי בפני עדת המתפללים ויגנה את האמונה הזו – לא תינתן לו רשות הדיבור כלל! הרב שוחט, חסיד מקושר בכל רמ"ח איבריו, סירב כמובן לשתף פעולה עם הביזיון. בכאב לב עצום ובתחושת פגיעה עמוקה בכבודו של נשיא הדור, נאלץ לעזוב את בית הכנסת ולעשות את הדרך חזרה לקראון הייטס מבלי שיכול היה לבצע את שליחותו.
הדיווח החשאי שהגיע ישירות לשולחנו של הרבי
מיד עם שובו מהתהלוכה, פנה הרב שוחט המזועזע לרב דוד רסקין ע"ה, וגולל בפניו את השתלשלות העניינים הכאובה. הרב רסקין הבין מיד כי אין מדובר באירוע מקומי גרידא, אלא בפגיעה ישירה בכבודו של הרבי, והעביר דיווח דחוף למזכיר של הרבי, הרב חיים מרדכי אייזיק חודקוב ע"ה.
הסיפור הגיע ישירות לשולחנו של הרבי. ההד התקבל למחרת, במהלך ההתוועדות הקבועה של יומו השני של חג השבועות, כאשר הרבי התייחס למקרה באופן פומבי, בקול רועם ובכאב ניכר שהרעיד את הלבבות ב-770.
'רואים בפועל איך ש'חרפו עקבות משיחך'!', זעק הרבי בכאב, 'שבזמן עקבתא דמשיחא ישנם כאלו, שרחמנא ליצלן, מנצלים את כוחם לעשות ליצנות ממשיח צדקנו! והרי ידוע עד כמה חמור העניין דליצנות, כמובא בגמרא ש'כת ליצנים' היא אחת מארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה!'..
בשיחה נשמע היטב כיצד הרבי הופך את הקערה על פיה: בעוד שאותו גבאי שוטה ניסה לעשות ליצנות מכך שהחסידים אומרים על הרבי שהוא המשיח – הרבי עצמו זעק וביכה את העובדה שישנם יהודים המעיזים לעשות ליצנות ממשיח צדקנו עצמו! הרבי סיים את הדברים החריפים בקריאה לתשובה: 'ויהי רצון, שאלו שנכשלו בשמיעת דברי הליצנות ימצאו הזדמנות מתאימה לעוררו לתשובה, שיתחרט על מעשיו'.
התיקון שהוכנס לשיחה המוגהת: לבטל את ה'מצב הגלותי'
הדברים הנוקבים הללו, שנאמרו בסערת רגשות קדושה במהלך החג, הוכנסו מאוחר יותר בקיצור ובתוספת הגהה קדושה לקראת סיומה של השיחה הרשמית מאותה שבת – שיחת פרשת 'במדבר' תנש"א. בטקסט המוגה, הרבי קושר את אותן שאלות, ספקות וליצנות המגיעים מצד אנשים, לעצם העובדה שאנו נמצאים עדיין תחת עול הגלות, אשר מעוורת את העיניים ומייצרת 'מנטליות גלותית':
'כולל ופשוט – הביטול דכל ההעלמות והסתרים דגלות, וכל השאלות בפרטי הגאולה ומשיח צדקנו, שזה בא מצד הגלות עצמה, מצד זה שנולדנו בגלות וגדלנו בגלות, במילא הרי אנו 'אנשי גלות' רחמנא ליצלן, ונמצאים ב'מצב-גלותי' – שכל זה יתבטל, ויתהפך (על ידי תשובה אמיתית)'..
הסיפור ההיסטורי הזה מזכיר לנו, גם כיום, את החובה המוטלת על כל אחד מאיתנו: לא לתת ל'מצב הגלותי' ולרוחות הליצנות של העולם לקרר את האמונה הטהורה, אלא לדעת שכל השאלות וההסתרים נובעים רק מהחושך של הגלות – חושך שעומד להתבטל כהרף עין בהתגלותו המושלמת של מלכנו משיחנו בגאולה האמיתית והשלימה.
לקריאת השיחה המלאה >>
'ודוגמת זה צריך להיות בעבודת בני ישראל – שלימוד התורה שלו יהיה בכל יום ויום באופן של 'חדשים ממש', ועבודה זו שבסיום זמן הגלות נעשית הכנה קרובה ל'תורה חדשה מאתי תצא', ועד ל'חידוש' – שתיכף ומיד ממש באה הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.
ובמיוחד לאחרי שרואים בפועל איך ש'חרפו עקבות משיחך', שבזמן עקבתא דמשיחא ישנם כאלו, שרחמנא ליצלן, מנצלים את כוחם לעשות ליצנות ממשיח צדקנו! והרי ידוע עד כמה חמור העניין של ליצנות, כמובא בגמרא ש'כת ליצנים' היא אחת מארבע הכתות וכו' [שאינן מקבלות פני שכינה]!
ויהי רצון, שאלו שנכשלו בשמיעת דברי הליצנות ימצאו הזדמנות מתאימה לעוררו לתשובה, שיתחרט על מעשיו, ועד לתשובה שלימה שעוקרת את כל העוון מעיקרא, עד שלא נשאר שום רושם מזה, וכפסק דין הרמב"ם ש'הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין', והרי פסק דין התורה משנה את מציאות העולם, כידוע.
ובאמת אין זה באשמתו, מציון שבני ישראל נמצאים בגלות כבר במשך אלף שנה ויותר, וכבר קרוב לאלפיים שנה – וזוהי הסיבה האמיתית לדיבורים כאלו; איך יכול הקדוש ברוך הוא לבוא אליו בטענה – היתכן שעושה ליצנות ממשיח צדקנו, בשעה שהקדוש ברוך הוא עצמו מחזיקו בגלות משנולד, ונעשה אחר כך בר מצווה בגלות, ואחר כך היה עניין הנישואין עם השבע ברכות וכולי בגלות..
ויהי רצון, שהקדוש ברוך הוא יזכהו בבנים ובנות עוסקים בתורה ומצוותיה, כולל ובמיוחד בפנימיות התורה, או שיש לו כבר בנים ובנות עוסקים בתורה ובפנימיות התורה, והם יעזרוהו ויעמידוהו על האמת; והתורה תשנה את מציאותו עד שיבוא לידי הכרה במעמדו ומצבו – שהוא עני, 'אין עני אלא בדעת' כפשוטו (ולא המעלה של תפילת עני).
ובפרט בעומדנו תיכף לאחרי קריאת ולימוד עשרת הדיברות וכולי בזמן מתן תורתנו, כולל גם הדיבור 'לא תענה ברעך עד שקר', שבנדון דידן הרי הוא אומר שקר על נפשו האלוקית – שהנפש האלוקית שייכת לליצנות, רחמנא ליצלן.
וכל שכן וכל שכן שלא הוא זה שיש לו את עניין ה'דעת' (שאז החיסרון גדול עוד יותר, כשהאדם מתפאר באותו העניין גופא שזהו חסרונו), אלא להיפך, כל עניין הליצנות הוא היפך דעת התורה, היפך משה רבינו – ש'משה קיבל תורה מסיני' – והיפך משה רבינו שבקרבו, שהרי עניינו של משה הוא 'חכמה', וליצנות היא ההיפך דחכמה (אפילו סתם חכמה, ועד אפילו חכמה דלעומת זה, וכל שכן וכל שכן חכמה דקדושה)! אלא שהוא מכסה על בחינת 'משה' שבקרבו, על ידי הליצנות ממשיח צדקנו.
ויהי רצון כאמור, שעל ידי בניו ובנותיו יחזור בתשובה שלימה, להיותו בן אברהם יצחק ויעקב, ובן שרה רבקה רחל ולאה, על דרך מה שלעתיד לבוא יהיה 'והשיב לב אבות על בנים' – על ידי בנים (שזה נעשה על ידי 'אליהו הנביא זכור לטוב', שאינו בא אלא לקרב הרחוקים, ומזכיר לכל ישראל שמשיח צדקנו בא), והיינו על ידי לימוד התורה, פנימיות התורה, כדבעי.
ואין להאריך בדבר הכי מצער – איך שלמרבית הפלא כל זה נעשה בעומדנו בשנת 'אראנו נפלאות', הבאה לאחרי ההקדמה של שנת ניסים, ולפני זה שנת תשמ"ט ידיך, ושנת תשמ"ח ותשמח – שנת הקהל, וב'אראנו נפלאות' גופא נמצאים כבר לאחרי 'זמן חירותנו', ולאחרי כל ארבעים ותשעה ימי ספירת העומר שעניינה הוא 'לטהר את נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו'.
ובמיוחד בקביעות שנה זו שספירת העומר היא באופן של 'תמימות שבתמימות' כמדובר כמה וכמה פעמים, עד לשבת האחרונה שספירתה היא 'מלכות שבמלכות' הבאה לאחרי 'מלכות שבחסד' ו'מלכות שבגבורה' וכולי, עד ל'מלכות שבמלכות' (ביום השבת), ומיד מיום השבת ממשיכים ליום טוב של שבועות, החל מאמירת ה'תיקון' בליל שבועות, שמזה שנקרא בפוסקים בשם 'תיקון' מובן, שעניינה הוא לתקן את כל העניינים הצריכים תיקון וכולי, וכבר עברו שני ימי חג השבועות 'זמן מתן תורתנו' – ולאחרי כל זה שייך עדיין שיהודי יעשה ליצנות ממשיח צדקנו!
ויהי רצון, שכל העניינים יהיו בחסד וברחמים ובטוב הנראה והנגלה, כולל גם שארבע הכתות הבלתי-רצויות הנזכרות לעיל מתהפכות לעניין של טוב וקדושה, בדוגמת ארבעה הדגלים והמחנות (וארבע כיתות) בחלוקת בני ישראל במדבר, שלפי הפירוש הפשוט היו מסעותיהן באופן של מ"ם סתומה מארבע רוחות. ויש לקשר זה עם הסמ"ך הסתומה של 'למרבה המשרה', דקאי [שקאי, שעומד] על הגאולה האמיתית והשלימה'.
שיחת יום ב' דחג השבועות תשנ"א, בלתי מוגה.