הכותרות סוערות, המתח הביטחוני מול איראן בשיאו, והעולם כולו דרוך. אך בשיחה מיוחדת ועכשווית הרבי מעניק לנו בשיחה נדירה ומצמררת את ה'מפה' האמיתית למה שקורה מאחורי הקלעים. הרבי מסיט את המבט מהכותרות החיצוניות אל המקום שבו הכל באמת מוכרע: בתוך עבודת השם האישית שלנו • הרבי חושף בפנינו כיצד האירועים הדרמטיים ב'פרס' [איראן] אינם רק חדשות חוץ, אלא השתקפות של תהליכים רוחניים שנועדו להניע אותנו לפעולה • מה הקשר המפתיע בין ה'גארטל' שאנו חוגרים לתפילה לבין מנהיג איראן? ואיך הופכים את המתח הלאומי הגדול ביותר להזדמנות נדירה להתעלות אישית? • עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש בבלעדיות את השיחה לקריאה בתרגום ללשון הקודש • לכתבה המלאה
☚ איראן? האיום הקיומי האמיתי זה בלי תפילה באריכות! • ראיון עכשווי עם הרב שלמה אזרף
הכותרות סוערות, המתח הביטחוני מול איראן בשיאו, והעולם כולו דרוך. אך בשיחה מיוחדת ועכשווית (מתוך אור לי"א ניסן תשל"ט), הרבי מעניק לנו בשיחה נדירה ומצמררת את ה'מפה' האמיתית למה שקורה מאחורי הקלעים. הרבי מסיט את המבט מהכותרות החיצוניות אל המקום שבו הכל באמת מוכרע: בתוך עבודת השם האישית שלנו.
הרבי חושף בפנינו כיצד האירועים הדרמטיים ב'פרס' [איראן] אינם רק חדשות חוץ, אלא השתקפות של תהליכים רוחניים שנועדו להניע אותנו לפעולה. הרבי לוקח אותנו אל שורשי העולמות העליונים, אל עולם הדינים והגבורות, ומסביר כיצד ההתרחשויות הדרמטיות שאנו רואים בחדשות הן רק 'השתלשלות' של תהליכים רוחניים עמוקים. המסר הוא חד וברור: עבודת השם של יהודי בזמן הזה לא צריכה להתנהל בדרך של 'גבורות' – של תסכול, של מרירות, או של הרגשה שאנו עושים מעל ומעבר ואין מי שמעריך זאת.
העבודה הנדרשת מאיתנו היא אחרת לחלוטין. היא דורשת מאיתנו לעבור לעבודה של 'חסד ורחמים' – ללא מדידה והגבלה. זוהי עבודה שמחייבת אותנו להבחין בין ה'פלגא דלעילא' (הראש והלב, הקשר הפנימי לקדוש ברוך הוא) לבין ה'פלגא דלתתא' (התמודדויות היומיום והגשמיות), ולפעול שהכל, ממש הכל, יהיה תחת ממשלת הקדושה – 'בכל דרכיך דעהו'.
השיחה הזו היא לא רק ניתוח של המציאות, אלא הדרכה פרקטית לכל אחד ואחת: איך להפוך את האתגרים הלאומיים להזדמנות להתעלות אישית, וכיצד מתוך עבודה פנימית של 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', אנו סוללים את הדרך להפיכת הקללה לברכה – בגלוי, כפשוטו, עד לגאולה האמיתית והשלימה.
מה הקשר בין ה'גארטל' שחוגרים בעת 'עבודת התפילה' לבין מנהיג פרס המודרני? כיצד שמו של המנהיג הפרסי 'חמינאי' משתלשל מקדושה? מדוע הניסיון שלנו לשלוט במציאות דרך 'גבורות' הוא רק שלב בדרך, וכיצד ניתן להפוך את הדין הקשה ביותר לברכה גלויה ומאירה?
לפניכם השיחה המלאה – הזמנה לעצירה, התבוננות, ושינוי כיוון בעבודת השם שלכם.
לקריאת השיחה (בתרגום ללשון הקודש) >>
'בנוגע להערה על הזוהר – מה שניתן ללמוד מכך בנוגע לזמן הזה – רואים כאן דבר פלא: מדובר שם אודות מלך פרס, שעניינו קשור עם דינים וגבורות (כפי שהוא מבאר בהערה ב'אותיות' של קבלה), ועל כך היה מעורב 'המיינאי' [חמיינאי] – שאיך מגיע עניין כזה למטה, עד בג' קליפות הטמאות – הוא שהדבר קשור בכך שהעניין הוא כאן בקדושה בדקות על כל פנים, ומצד כך ש'נשתלשלו מהן', לאחר פרסאות, מסכים, הפסקים וצמצומים, יוצא מ'המיינאי' (בלשון התרגום) – השם כפי שהוא נקרא בפי עמי הארץ. ועל כך אומרים שפנימיות עניינו היא – שיהיה העניין של 'והיו מלכים אומניך'.
והביאור בזה: מבואר בהערה [בזוהר], שבשעה שהחגורה נמצאת לכאורה ממקומה, 'למעלה מאצילי ידיו', יוצא מזה העניין של 'דינא קשיא' [דין קשה], שזה קשור בכך ששם הוא ה'מקום זיעה' (ואומרים על כך 'לא יחגרו ביזע'), ש'זיעה הוא מצד תוקף הגבורות והדינים שמהם יוצא זיעה.. וכן מזיעה של חיות יוצא נהר דינור שהוא גבורות תקיפות'.
ואיך שמובא בחסידות, שכאשר אדם נהיה מרוגז על כך שיש כאן עניין שאינו על פי תורה ומצוות, הוא מתחיל להזיע מהתרגשות, שמכך רואים שעניין הזיעה קשור עם גבורות ודינים. ואז היה יוצא מזה בעולם העניין של גבורות ודינים – מה שמצד העניין של גבורה הרי זה באופן של 'בלי ויתור כלל', לגמרי עניין של גבורות.
אך הרי רוצים שיהיה העניין של חסד ורחמים, ולא העניין של גבורה, אפילו לא גבורה דקדושה, או מה שקשור עם פסח (מצרים וגבורים דקדושה), אלא רוצים שיהיה העניין של חסד ורחמים, באופן של מדידה והגבלה – בא 'אמימר' – ש'אמימר הוא בחינת חסד כשמו אמימר שאמירה הוא לשון רכה' – ומבאר, שמה שהלא-יהודי אמר ('דאס וואס הוה מדלי לי המיינאי ותיתי ניהלי') קשור עם העניין של 'והיו מלכים אומניך'.
כמדובר כמה פעמים מה שכתוב בזוהר, שהסיפורים של תורה (מהש"ס) הם עניין של תורה והוראה, ומזה יש כאן לימוד בעבודת ה' – כך על דרך זה גם בנידון דידן: עבודת ה' לא צריכה להיות באופן של גבורות – שהוא מחשב שהוא עושה עד כדי כך, וכלפי חוץ הוא לא מחשיב זאת, מפני שהוא 'זקן ואינו לפי כבודו' וכיוצא בזה, אלא העבודה צריכה להיות באופן של חסד ורחמים.
שמצד העניין של רחמים, החסד הוא באופן שהוא בלי מדידה והגבלה – עד כמדובר כמה פעמים בנוגע למאמר 'מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו', שדווקא מזה גופא היא ההוכחה עד כמה צריך לרחם עליו, דהיינו שהעניין צריך להיות של חסד ורחמים בלי מדידה והגבלה. ואופן העבודה הזה פועל, שמתוך העניין של 'המיינאי' [חמיינאי] כפי שזה בעולם, ייהפך לעניין של 'המיינאי' ['הֲמַיְינֵי לִי' = הוא מועיל לי] בארמית, עד כפי ש'המיינאי' מופיע בתורה, ומכך נהיה לימוד בנגלה דתורה, ובנסתר דתורה – פנימיות התורה.
על כך יש עוד עניין שקשור לעבודת ה': מבואר ב'שולחן ערוך' שצריך ללבוש חגורה לתפילה, מפני שכתוב 'היכון לקראת אלוקיך ישראל', כמו שהגמרא אומרת בשבת, וכפי שזה מובא בספרי חסידות. וזה מובא בספרי מוסר, שעניין החגורה הוא – להבדיל בין ה'פלגא דלעילא' (חצי עליון), שב'פלגא דלעילא' נמצאים האיברים העדינים (החשובים), הלב, איברי הנשמה, והעניינים שבראש, לעומת ה'פלגא דלתתא' (חצי תחתון), ששם נמצאים איברי העיכול, ועד לאיברים שדרכם משתחררים מהפסולת וכיוצא בזה – ולכן צריך שיהיה את החגורה, כדי להבדיל בין ה'פלגא דלעילא' לבין ה'פלגא דלתתא'.
וכידוע הסיפור (על דרך סיפור הגמרא בזבחים) שפעם העירו למישהו שנשא את החגורה גבוה מדי. אמרו לו שיוריד את החגורה נמוך יותר – שההסבר לכך הוא, שבשעה שהחגורה נמוכה יותר, נוסף ל'פלגא דלעילא', ומתמעט ה'פלגא דלתתא'.
והיו אומרים בדרך רמז, בנוגע לבני ישמעאל שנושאים את החגורה על הראש – שאחר שהם לא רצו לקבל את התורה, מפני שהם לא יכולים לקיים את הציווי של 'לא תנאף', ומאחר והם לא יכולים לקבל הגבלה בעניין של "לא תנאף' שקשור ל"פלגא דלתתא', הם נושאים את החגורה על הראש, דהיינו שהם לא 'פלגא דלתתא', אלא הראש שלהם גם נכנס בתוך החלק שהוא 'לתתא' (למטה).
בקדושה יש גם עניין של חגורה על הראש – שזה עניין ה'מצנפת', שהמצנפת לא הייתה כמו כיפה, אלא היא הייתה של שש עשרה אמות, בדוגמת האבנט שהיה שלושים ושתים אמה, שהיה באופן של 'דרך על גבי דרך'. דהיינו שבין בגדי כהונה היו שני לבושים בדוגמת חגורה: האבנט, והמצנפת (של כהן גדול), שזהו חגורה גבוהה יותר.
ומצד העניין ש'נשתלשלו מהן', יש כאן את העניין שחייבים חגורה, מפני שצריך להיות העניין של 'היכון לקראת אלוקיך ישראל' – אבל בנוגע ל'מצנפת', לא כל אחד זוכה לכך, כיוון שזה קשור בכהונה גדולה. ומה שאף על פי שיהודים הם 'ממלכת כהנים', והוא (בעל הטורים) מפרש בבעל הטורים שזה אומר 'כהנים גדולים' – אף על פי כן, בפשטות 'ממלכת כהנים' הוא כהן סתם (לא כהן גדול).
וזהו הסיום של אותו סיפור מהגמרא, שכאשר המלך הוריד לו את החגורה, הוא אמר לו 'ממלכת כהנים וגוי קדוש כתיב בו'. דהיינו שה'המיינאי' [חמיינאי] הופך ללבוש שהוא 'לכבוד ולתפארת', וזה מוכיח שהוא שייך ל'ממלכת כהנים' על ידי זה שהוא 'גוי קדוש';
הוא אכן צריך להחזיק בעניין של 'פלגא דלתתא', כיוון שצריך להיות העניין של אכילה ושתייה, צריך להחזיק באיברים שדרכם משתחררים מהפסולת (מאחר וזה לא כפי שהיה אצל ה'מן'), עד כפי שכתוב בזוהר ש'לא תנאף'.. פסקא טעמא.. לאו דפסקא טעמא אסור אפילו לאולדה [לאו שפסק הטעם אסור אפילו להוליד].. ובמה דפסקא טעמא אסיר ושרי' [ובמה שנפסק הטעם אסור ומותר], צריך להיות העניין של ייחוד איש ואשתו, כדי שיהיה קיום העולם, 'לשבת יצרה'.
אבל עצם זה שהוא יודע שזה 'פלגא דלתתא', פועל אצלו שזה נהיה תחת ממשלה ושליטה של ה'פלגא דלעילא', וממילא נהיה אצלו העניין של 'כל מעשיך יהיו לשם שמים', ו'בכל דרכיך דעהו'. מה שאין כן בנוגע לבני ישמעאל, שאצלם אין עניין החגורה, אלא שאצלם (אצל בני ישמעאל) יש לבוש על הראש (שנקרא 'מצנפת'). בדוגמת האבנט שהיה באופן של 'דרך על גבי דרך' – וזה נמצא על הראש, כיוון שהראש שלהם אינו יכול לקבל את עניין התורה (מפני שהם אינם יכולים לקיים את העניין של 'לא תנאף'), הראש שלהם נמצא ב'פלגא דלתתא'.
ובנוגע לענייננו: זוכים הרי לרמזים בכל עניין, ורמזים לטובה, ובפרט על פי המבואר שכללות עניין הגלות הוא באופן של 'היינו חולמים', ובנוגע לחלום הרי אומרים 'הכל הולך אחר הפיתרון'. 'פותרים את החלום' מיוסד על אותו סיפור הגמרא שמובא בזוהר – ששם מסופר אודות מלך פרס, ואומרים שעניינו היה, לראות שה'המיינאי' של יהודי יהיה באופן שעל ידי זה ייווצר אצל יהודים קשר וחיבור עם 'ממלכת כהנים', עד באופן שרואים זאת בגלו.
על דרך מה שהיה שם, שהוא (המלך) הרים לו את החגורה כדי שתהיה במקומה, שעל ידי זה הגיע אצלו (היהודי) העניין של 'לכבוד ולתפארת' כפשוטו. ולכן (כפי שהעניין כתוב בתורה) זה יורד לכללות העולם, כפי שמבואר ב'ליקוטי תורה' שכללות סדר ההשתלשלות נקרא בשם 'פרס', מלשון 'פרוסה', דהיינו שזהו לא עיקר העניין, אלא מעין אמצעי שדרכו מגיעים לתכלית העניין.
[על דרך שעבודת התורה ומצוות 'על מנת לקבל פרס' אינה התכלית והשלמות בקיום התורה והמצוות, אלא זהו מעין אמצעי שדרכו מגיעים לעבודה של תורה ומצוות באופן של 'שלא על מנת לקבל פרס', וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', שעל ידי העבודה של 'שלא לשמה', 'על מנת לקבל פרס', מגיעים לעבודה של 'לשמה', 'שלא על מנת לקבל פרס'].
ואחר כך זה יורד בסדר ההשתלשלות גופא – בעניין של פרס ומדי, כמבואר ב'תורה אור' איך שהעניינים הם רוחניים. ומה שבשעה שהעניינים הללו עומדים בתורה, הרי זה עניין אחר לגמרי – זהו עניין של אהבה, ועד כפי שמוצאים בהפטרה של 'צו', שיש שם פסוקים שמדלגים ביניהם, מפני ששם כתובים עניינים בלתי רצויים, ואחר כך זה יורד לתוך העולם (אל השומע), ומפרשים זאת לפי הפשט, ואחר כך נהיה ה'נשתלשלו מהן' – אבל כאן, כפי שהעניין עומד בתורה, הרי שם זה אחרת לגמרי.
ובדוגמת הסיפור שכבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו סיפר אודות אדמו"ר האמצעי, שכך היה שאדמו"ר הזקן היה קורא בתורה, אולם היה פעם כשאדמו"ר הזקן לא היה באותו מקום שבו היה אדמו"ר האמצעי, ואדמו"ר האמצעי שמע את התוכחה (מפרשת 'כי תבוא') מאדם אחר, והוא נהיה מכך חולה בבריאות גשמית כפשוטו.
שאלו אותו: היתכן, הוא הרי שומע את הקריאה מדי שנה בשנה? – ענה אדמו"ר האמצעי: הרי כשאבא קורא זאת – זה אחרת לגמרי! שמכך מובן, שבשעה שמעלים את העניינים של העולם למקורם ושרשם כפי שהם עומדים בתורה – הם באופן אחר לגמרי. וכן יהי רצון לנו – שכל העניינים ייהפכו לטוב, עד באופן של 'ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה', שזה מהפסוקים שאומרים ב'הטבת חלום'.
ובלי להביט על כך שיש על כך פירושים ורמזים וכו' – שיהיה העניין של 'והיו מלכים אומניך' כפשוטו של עניין, שהם (המלכים) יתעסקו עם כל יהודי, כיחיד וכפרט, ויראו שהוא ייראה חשוב ולו יהיה יותר טוב; עד שהוא יהיה לתכליתו ולשלימותו כפי שנאמר עליו – 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים', כן יהי רצון לנו, למטה מעשרה טפחים, כפשוטו של עניינים. וזה צריך להיות ההכנה הקרובה ל'אהפך אל עמים שׂפה ברורה לעבדו שכם אחד' בגאולה האמיתית והשלימה'..
שיחת אור לי"א ניסן תשל"ט, בלתי מוגה.