בשעת מעשה, ג' בתמוז היה נראה כמו גלות חשוכה ומר ממות. היציאה מהכלא לא הייתה אל החופש, אלא לעיר מקלט נידחת. אז איך דווקא היום הזה הפך לראשית הגאולה? בסדרת שיחות מופלאות, הרבי הופך לחלוטין את נקודת המבט שלנו ומגלה סוד חסידי עצום: ג' בתמוז הוא לא רק 'ירידה לצורך עליה' – עצם הירידה והגלות היו כבר התחלת האור הגדול ביותר, שמתוכו קיבלנו את הכוחות לפרוץ את כל הגבולות • אתר 'חב"ד לייב' מגיש לקט שיחות שמאירים את הדרך להביט על ג' תמוז • לכתבה המלאה
☚ העומק של ג' תמוז: נאום סוחף ומעורר של ה'חוזר' הרב נחמן שפירא • צפו
איך מביטים על יום שנראה, על פניו, כחושך כפול ומכופל? איך מתמודדים עם רגעים שבהם הערפל מכסה על הכל, והעתיד נראה לוט בערפל? בשעת מעשה, בג' בתמוז של שנת תרפ"ז, שררו ספקות עצומים. היציאה מבין חומות הכלא לא היתה אל החופש, אלא אל גלות מרה בעיר נידחת, כמעט ללא יהודים, למשך שלוש שנים רצופות. אפילו אצל בעל הגאולה עצמו המצב היה חמור 'מר ממות', עד כדי תפילה וזעקה 'אל יעזבנו ואל יטשנו'. מי יכול היה לנחש באותם רגעים שמדובר ב'אתחלתא דגאולה'?
אך תורתו של הרבי מלמדת אותנו להפוך את המבט. י"ב בתמוז הגיע, ופתאום 'איגלאי מילתא למפרע' – הכול התהפך רטרואקטיבית. התברר שלא מדובר בטעות, ושלא מדובר רק ב'ירידה לצורך עליה' רגילה שבה סובלים עכשיו כדי להרוויח אחר כך. הרבי מגלה לנו סוד עמוק בהרבה: עצם ההליכה לגלות בג' בתמוז היתה כבר התחלת הגאולה ממש. החושך עצמו הפך לכלי שיוצר את 'יתרון האור מן החושך', והוא זה שפתח את השער לסדר חדש לחלוטין של הפצת המעיינות חוצה, עד לחצי כדור התחתון.
התביעה מאיתנו כחסידים היא ברורה: לא להמתין. לא לחכות שהחושך ייעלם כדי להתחיל לחגוג, אלא לפעול מתוך תודעה של גאולה כבר בג' בתמוז, מתוך ביטחון מוחלט בהבטחה שניתנו לנו כל הכוחות הדרושים. אתר 'חב"ד לייב' מגיש לקט שיחות קודש מאירות, בהן הרבי מעניק לנו את המפתחות לפענח את פנימיות הזמן, לגלות את האור שבתוך החושך, ולקבל כוח לצעוד אל הגאולה האמיתית והשלימה.
לפניכם לקט השיחות לקריאה.
יתרון האור דווקא מתוך החושך
'מה שקודם לכן לא ידעו שזהו עניין של גאולה (אלא חשבו שזהו עניין של גלות), לא הייתה זו טעות כלל. שהרי, חס ושלום לומר שהיה עניין של טעות אצל נשיא הדור, ובפרט לפי מה שאמר שאם לא יכול להיות העניין של הפצת היהדות, אין צריכים כלל את כללות עניינו חס ושלום. אלא שהיה צריך להיות עניין הגלות – על מנת להגיע להוספה בעניין הגאולה, 'כיתרון האור מן החושך' ו'כיתרון החכמה מן הסכלות'..
שלכאורה אין מובן, לשם מה זקוקים לעניין הירידה, והרי יכול להיות רק עניין העלייה? אמנם, הביאור בזה – שכדי שעניין העלייה יהיה בתכלית העילוי, מוכרח להיות קודם לכן עניין הירידה (על דרך העניין של 'יתרון האור מן החושך'). וזהו גם הביאור על כל עניין של גלות.
ועל דרך זה בנוגע לעניינו של ג' בתמוז: מה שהיה עונש הגלות בקאסטראמא [שעניין הגלות הוא הרי מר ממוות, כמובא לעיל מהחינוך; ועונש הגלות היה לשלוש שנים – אשר 'בתלת זימני הוי חזקה' (בשלוש פעמים הרי זו חזקה)], הכוונה בזה היתה כדי שהגאולה תהיה באופן של 'כיתרון האור מן החושך', ו'כיתרון החכמה מן הסכלות' – שלאחר מכן יתחיל העניין של הפצת היהדות ביתר שאת ממה שהיה עד אז..
וכיון שעניין זה הוא 'כיתרון החכמה מן הסכלות', הרי זה על דרך העניין של 'חכם עוקר את הנדר מעיקרו'; שהרי, כיון שזה קשור לעניין החכמה (לא לעניין הבינה) – לכן, הרי זה באופן של 'עוקר מעיקרו'. זאת אומרת – שאף על פי שהיה זה נדר מדאורייתא (עם כל הגדרים שבזה), אף על פי כן, על ידי העניין של חכמה – מבטלים זאת 'מעיקרו'. ועל דרך זה בנוגע לי"ב בתמוז – שכיון שזה קשור עם 'יתרון החכמה מן הסכלות', הרי איגלאי מילתא למפרע (נתגלה הדבר למפרע) – שבג' בתמוז החל עניין הגאולה'.
משיחת פרשת 'חוקת' תשל"ז [מתורגם].
בשעת מעשה היו ספקות; לאחר מכן התברר – התחלת הגאולה
'וכמדובר פעם בארוכה, שבשנה ההיא (בשעת מעשה) לא ידעו בבירור מהו העניין של ג' בתמוז – שהרי אף על פי שלגבי המאסר בבית האסורים ממש שהיה לפני זה, הרי זה בוודאי עניין של הטבה; אמנם, ביחד עם זה היתה גם הגרסה – של אלו שאסרוהו – שיהיה עניין של גלות בפינה נידחת (מכיוון שהיו שם מעט מאוד יהודים) במשך שלוש שני חזקה – ובמילא, אזי הצטמצמה שלא בערך האפשרות לפעול בעניינים שבהם היה בעל הגאולה שקוע ו'חי', וזו היתה עבודתו אשר עבד בה במשך ימי חייו, ועד שזהו חייו ממש.
שמזה מובן, שאף על פי שלגבי המצב שלפני זה היה זה עניין של הטבה – אמנם במעמד ומצב ההוא היה חסר עדיין בנוגע לעבודתו בקודש [אשר, אצלו לא היתה זו רק עבודתו בקודש, כי אם כל עבודתו, אפילו ב'דרכיך' ו'מעשיך', עניינים של חול – עד כמה ששייך לומר אודות נשיא בישראל 'עניינים של חול' (על כל פנים בערך לענייני הקודש שלו)].
ויתירה מזו: באותו הזמן היו ספקות האם כוונתם היא אכן הטבה, או שכוונתם היא להחליש את הלחץ לפי שעה, כדי שלאחר מכן יוכלו למצוא עלילה גדולה יותר. ולאחר מכן נתברר, שזו היתה ההתחלה הטובה על הגאולה די"ב־י"ג בתמוז – שאז היתה ההכרזה באופן גלוי ומפורסם לעיני כל שיתאפשר המשך העבודה של הרבצת התורה, כמו שכתב בעל הגאולה במכתבו לחגיגת י"ב־י"ג בתמוז הראשונה'.
והנה, מכיון שהתחלת הגאולה היתה בג' בתמוז – הרי מובן, שאין להמתין עד י"ב־י"ג בתמוז, אלא יש להתחיל לעסוק בכל ענייני העבודה דימי הגאולה כבר בג' בתמוז. אמנם, לכאורה יכול לבוא מישהו ולשאול: מדוע דורשים ממנו להתחיל בענייני הגאולה בג' בתמוז – בה בשעה שבג' בתמוז בפעם הראשונה לא היה ברור עדיין (אפילו אצל בעל הגאולה עצמו) שזהו עניין של אתחלתא דגאולה (התחלת הגאולה)?! כיצד תובעים ממנו עניין שלא היה עדיין בפעם הראשונה אצל בעל הגאולה עצמו – מספיק עבורו להתנהג כפי שהיה בפעם הראשונה!..
והמענה לזה – כאמור – שלאחר שנתברר שג' בתמוז הוא 'אתחלתא דגאולה', הרי זה באופן שפועל גם מלמפרע, בנוגע לג' בתמוז של השנה ההיא. ולכן, גם העבודה דג' בתמוז מידי שנה בשנה צריכה להיות באופן המתאים ל'אתחלתא דגאולה', ולא עוד, אלא שיש להוסיף בכל עניינים אלו ביתר שאת וביתר עוז, שהרי 'מעלין בקודש'.
משיחת ג' בתמוז תשמ"ה.
ג' בתמוז – התחלת הגאולה
'בי"ב בתמוז נתברר, שהעניין של ג' בתמוז – הוא כבר עניין של גאולה. שהרי קודם לכן לא ידעו מהו עניינו של ג' בתמוז; כיון שאף על פי שיצא ממאסר, הרי היה את עונש הגלות בקאסטראמא – וכמבואר בחינוך (בנוגע לעונש הגלות בערי מקלט), שעונש הגלות הוא חמור יותר מהעונש הקודם שנגזר עליו.
ולכן הרי רואים, שהעניין של ברכת הגומל היה רק לאחר י"ב בתמוז – ולא לאחר ג' בתמוז, ועל דרך זה המאמרים דיבור המתחיל 'ברוך הגומל' כמו שכתוב וכדומה – נאמרו גם כן רק לאחר י"ב בתמוז, כיון שבג' בתמוז לא ידעו עדיין שזהו עניין של גאולה – רק לאחר מכן, בי"ב בתמוז, נתברר שבג' בתמוז כבר היתה התחלת הגאולה.
על פי זה יש לבאר גם הקשר והשייכות לג' בתמוז – שבו מודגש (לא רק שהירידה היא צורך עלייה, אלא יתירה מזה) שהירידה עצמה היא התחלת העלייה: בעת היציאה מבית האסורים בג' בתמוז של השנה ההיא, לא ידעו עדיין שזוהי התחלת הגאולה, מכיון שהיציאה מבית האסורים היתה (לא לחופשי, אלא) לגלות, ובלשונו של בעל המאסר והגאולה: בו ביום (ג' בתמוז) הוכרחתי לצאת בגולה אל עיר מקלטי כמו שכתוב וכדומה.
וכמודגש גם בשיחתו הידועה לפני נסיעתו לעיר מקלטו: נושאים אנו תפלה להשם יתברך, יהי השם אלוקינו עמנו.. לא מרצוננו גלינו וכו', היינו, שיש צורך בתפילה ובבקשה נוספת מצד חומרת המצב וכדומה. אמנם, לאחרי הגאולה בי"ב־י"ג בתמוז איגלאי מילתא למפרע שהיציאה מבית האסורים בג' בתמוז היא התחלת הגאולה. ומזה מובן העילוי המיוחד של ג' בתמוז בזה גם לגבי י"ב־י"ג בתמוז – שרואים בגלוי שעניין של גלות ('הוכרחתי לצאת בגולה') הוא באמת התחלה של גאולה.
כלומר: בימי הגאולה י"ב־י"ג בתמוז נתגלה שהמאסר (והגלות) הוא באופן של ירידה צורך עלייה (ככל המועדים הקשורים עם הצלה וגאולה), היינו, שנתברר שכוונת ירידת המאסר, היא, שעל ידי זה יתווסף (לאחר מכן) עילוי גדול יותר (כבנדון דידן [כבענייננו שלנו], שכתוצאה מהמאסר והגאולה ניתווסף בהרבצת התורה והיהדות בכל קצווי תבל וביתר שאת וביתר עוז), אבל, ירידת הגלות כשלעצמה היא בוודאי מצב בלתי־רצוי; מה שאין כן בג' בתמוז – הרי, ההליכה לגלות היא (לא רק לצורך גאולה, אלא היא עצמה) התחלה של גאולה..
והדגשה יתירה בנתינת כוח – בדברי בעל המאסר והגאולה בג' בתמוז (הנזכר לעיל סימן ט') 'נושאים אנו תפילה להשם יתברך – יהי השם אלוקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו אל יעזבנו ואל יטשנו, שיש בזה גם בקשה וגם הבטחה, אשר השם יתברך יהיה עמנו כאשר היה עם אבותינו, הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו וכדומה'.
כלומר, כשמתעוררת שאלה או ספק וכדומה האם יש לו הכוחות הדרושים למילוי השליחות של הפצת התורה והיהדות – אומרים לו, שג' בתמוז פועל גאולה מכל השאלות והספקות וכדומה, מכיון שנשיא דורנו הכריז 'יהי השם אלקינו עמנו כאשר היה עם אבותינו', ש'הגם שאין אנו יכולים להידמות לאבותינו', מכל מקום, ישנה הבטחה ברורה ש'יהי השם אלקינו עמנו', ולא עוד, אלא, 'כאשר היה עם אבותינו', ולכן בוודאי שניתנו הכוחות הדרושים למילוי השליחות בהצלחה ובשלמות, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו של כל אחד ואחת'.
משיחת ג' בתמוז תשמ"ח – מוגה.
גאולה ממצב של היפך החיים ממש
'שלישי בתמוז הוא – התחלת ופתיחת הגאולה של כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו, גאולה ממצב של היפך החיים ממש – כפי שהיה הקא סלקא דעתך הראשון, ואחר כך היו כמה שינויים בזה, עד להגאולה דיציאה מבית־האסורים שהיתה בשלישי בתמוז (כידוע ומפורסם פרשת ופרטי הדברים).
וכמו שנתבאר במקום אחר שאף על פי שבשעת מעשה (בג’ תמוז בפעם הראשונה) לא ידעו פירוש הדברים, כיון שהיציאה מבית האסורים היתה כדי לנסוע לעיר מקלטו וכדומה – הרי, לאחרי כמה ימים נתברר שהיתה זו התחלה ופתיחה לגאולה לגמרי (גם מעיר מקלטו), ועד ליציאה ממדינה ההיא.
עוד ועיקר – שהיתה זו התחלה ופתיחה לסדר חדש בהפצת המעיינות חוצה לאחרי בוא כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו לחצי כדור התחתון: השלימות של הפצת המעיינות חוצה, היא – על ידי זה שפועלים (לא רק באיזו פינה נידחת בעולם, ואפילו בכל כדור הארץ כולו, אלא העיקר הוא שפועלים) למטה למטה ביותר – חצי כדור התחתון, כידוע פתגם כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו שבחצי כדור התחתון לא היה מתן תורה. כי אם, בחצי כדור העליון.
וכיון שהאפשרות לבואו של נשיא דורנו לחצי כדור התחתון, כפי שנתלבשה בדרך הטבע, היתה בעקבות המאסר והיציאה מבית האסורים, שאז התחילה ההשתדלות מכל ארבע כנפות הארץ לפעול ליציאתו ממדינה ההיא, וכך נתגלגלו הדברים עד שהגיע לחצי כדור התחתון – נמצא, שג' בתמוז הוא התחלת ופתיחת השלב החדש של הפצת המעיינות חוצה בחצי כדור התחתון'.
משיחת ג' בתמוז תשמ"ט.