בקיץ תשמ"ב, מול הססנות מדינית וגרירת רגליים שעלו בחיי אדם, הרבי הוריד את הכפפות. בשיחת הקודש של י"ג בתמוז, השמיע הרבי זעקה נבואית ומטלטלת שאינה מרפה עד היום: להפסיק להתחשב בפוליטיקאים, לנפץ את אשליית הסכמי השלום, ולסיים את המלאכה במלחמת לבנון בנחישות – ללא מורא ומתוך תוקף יהודי אמיתי. הרבי הבהיר בנחישות כי כדי למנוע נפילת חיילים חלילה, ישנו הכרח לכבוש את ביירות, בירת לבנון • כיצד קשורים מוגי הלב מהעבר למחדל הנוכחי, ומדוע הכרעה מוחצת היא הדרך היחידה להציל חיי אדם? • אתר 'חב"ד לייב' גאה להגיש את השיחה ההיסטורית, עם פתיחת הראשי תיבות. כנסו עכשיו לקרוא את מפת הדרכים הביטחונית והרוחנית הברורה ביותר לימינו אנו • לכתבה המלאה
☚ בזמן שיהודים במלחמה – למה צריך להתוועד ולשמוח? הרבי מסביר
שיחתו הטעונה של הרבי מי"ג בתמוז תשמ"ב היא מהווה מפת דרכים נצחית ואקטואלית לניהול מערכות ישראל, המושתתת על שילוב מוחלט בין ההלכה הצרופה, השכל הביטחוני והאמונה העמוקה בצדקת הדרך. בניתוח היסטורי וכואב של מלחמות ישראל הקודמות – ממלחמת ששת הימים, דרך מלחמת יום הכיפורים ועד להסכמי קעמפ-דייוויד – מצביע הרבי על כשל מובנה וחוזר בהנהגה הישראלית.
הפחדנות הפוליטית, המתכסה באצטלה של 'דמוקרטיה', 'שיקולים דיפלומטיים' או הצורך הלא-רלוונטי להשיג את דעת הרוב בכנסת, היא זו שמובילה שוב ושוב לגרירת רגליים מסוכנת. הרבי מדמה את עצירת המבצע באמצע לרופא המפסיק ניתוח כירורגי קריטי בעיצומו רק בגלל שהוא נבהל למראה טיפות הדם הראשונות. עצירה זו, שמטרתה המוצהרת היא 'לישא חן' בעיני אומות העולם, היא זו שמזמינה בסופו של דבר את לחצי העולם, מעודדת את האויב, ומביאה חלילה להמשך שפיכות הדמים וליצירת חזיתות חדשות ומסוכנות עוד יותר.
מול הססנות זו, מציב הרבי את חוקי התורה וה'שולחן ערוך' כקול המצפן האמיתי. כאשר מדובר בפיקוח נפש ובסכנת נפשות עבור מיליוני יהודים בארץ הקודש, אין מקום לוועדות, להפגנות, או לדיונים אינסופיים שמטרתם להוכיח לעולם המערבי שהמחבלים אינם אנשים הגונים. העולם כולו יודע את האמת, והדרך היחידה להכריע את המערכה היא לגלות תוקף ועוצמה יהודית. הרבי מסביר כי הכרעה צבאית מהירה, הנעשית בנחישות ומבחוץ מבלי לסכן חיילים בכניסה רגלית לתוך סמטאות העיר, תגרום לאויב להבין שאין מדובר באיומי סרק אלא בכוונה אמיתית, ותוביל לכניעתו המיידית ללא תנאי ובאפס קורבנות.
כדי להוציא לפועל תפנית כזו, קורא הרבי לאותם שניים או שלושה מנהיגים שבידם מופקדת האחריות, לגלות מנהיגות אמיתית ברוחו של פינחס בן אלעזר. עליהם לפעול באופן של 'הלכה ואין מורין כן' – לקחת אחריות אישית נועזת, להתעלם ממוגי הלב והפחדנים הפוליטיים, ולעשות את מה שטוב ונכון לביטחון עם ישראל מבלי להמתין לאישורים מבעלי ברית או מיועצים פנימיים.
הניצחון האמיתי של עם ישראל, כפי שמבהיר הרבי, מעולם אינו גשמי בלבד אלא שזור ברוח באופן מוחלט. הדפסת ספרי ה'תניא' בצור, בצידון ובלב ביירות, והצבתם על שולחן ההתוועדות בחג הגאולה, מסמלות את מהותו האמיתית של הצבא. זהו צבא שבו המעשה הצבאי, שמירת הכשרות, הנחת התפילין והפצת המעיינות פועלים יחד מתוך חיבור לבורא העולם, 'ה' אלוקי הצבאות', המנהל את המערכות כולן בניסים גלויים ומטיל מורא על אומות העולם.
בשורה התחתונה, הרבי מבהיר בצורה החדה ביותר כי שלום אמיתי ובר-קיימא אינו נרכש בוויתורים, בנסיגות או בחנופה, אלא דווקא מתוך עמידה איתנה, גאה ותקיפה בתור עם 'לבדד ישכון'. כאשר נשמעים לקול התורה ומסיימים את המערכות הביטחוניות בזריזות, בנחישות וללא פשרות, מביאים למצב שבו 'המגפה נעצרה' וזוכים לברכת 'הנני נותן לו את בריתי שלום'. מתוך תוקף יהודי פנימי זה, ובזכות מסירות הנפש העילאית של החיילים בחזית, עם ישראל יצעד בבטחה לקראת קיום הייעוד הנבואי הגדול של שלום ושקט אמיתי בארץ הקודש, בהתגלותו הקרובה של משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש.
לשיחה המלאה של הרבי >>
א. פולמוס הדמוקרטיה מול פיקוח נפש
בהמשך להמדובר לעיל אודות הזריזות ברישום החיילים בספר תורה הכללי (שזהו ענין הקשור עם פיקוח נפש רחמנא לצלן) – הרי כאן המקום להזכיר (מענין לענין באותו ענין) אודות העדר הזריזות במבצע "שלום הגליל": לדעת כל המומחים והמבינים והיודעים, יכלו לסיים את מבצע שלום הגליל במשך ימים ספורים בלבד, ובפועל – הולך ונמשך הדבר זמן רב.
במקום לסיים את הפעולה – עוסקים בעריכת אסיפות, שולחים שליחים, מברקים ומכתבים, ומבררים מהי חוות-דעתם של כל ה"יועצים" למיניהם, ועד היום הזה עדיין לא סיימו את הפעולה בשלימותה. וזאת – למרות שמידי יום ביומו (שלא מסיימים את המבצע) ישנם פצועים נוספים, ולפעמים – יותר גרוע מזה, רחמנא ליצלן! טענתם העיקרית היא – היתכן לסיים את המבצע בחפזון, הרי צריכים להשיג את דעת הרוב של 120 האנשים היושבים ב"כנסת", שביניהם – ערבים, קומוניסטים, נוצרים, וכיוצא בזה!
כאשר מדובר אודות סכנה של פיקוח נפש – אין צורך לברר מהי דעת הרוב (כדי שיהי' "אחרי רבים להטות"), ובודאי אסור להתחשב בדעתם של "פחדנים" ו"מוגי לב", אפילו כאשר הם מסבירים שדעתם מבוססת על שיקולים פוליטיים (בהיותם "מדינאים" וכיוצא בזה) – אלא צריכים לעשות הכל כדי להסיר את הסכנה דפיקוח נפש (אפילו כאשר מדובר אודות ספק וספק ספיקא בלבד), מבלי לערב בדבר שיקולים פוליטיים!
ב. שורשי ההססנות: מששת הימים, דרך יום הכיפורים ועד קעמפ-דייוויד
אלו שמתנגדים ומעכבים את סיום מבצע "שלום הגליל" – הם אותם אנשים (או תלמידיהם של אלו) שהפעילו לחצים להחזיר את השטחים שהקדוש ברוך הוא נתן לבני ישראל תוך כדי נסים גלויים במלחמת ששת הימים: במלחמה הנזכרת לעיל ראו נסים גלויים ממש, ועד שאפילו אלו שלא היו שייכים להזכרת שם שמים, הנה לא זו בלבד שהם התחילו להזכיר שם שמים, אלא יתירה מזו: הם הכריזו ואמרו ש"יד ה' עשתה זאת".
ולאחרי כל זה – נסעו הם (או שליחים שלהם – "שלוחו של אדם כמותו") כדי להודיע ב"וושינגטון" שלא חושבים להשאר ולהחזיק בשטחים אלו, אלא רוצים שהערבים יקחו בחזרה שטחים אלו (רובם ככולם של השטחים – על כל פנים)! מובן ש"וושינגטון" היתה מופתעת מהתפתחות זו, ולא האמינו שם שמתכוונים אמנם ברצינות להחזיר את השטחים, בחשבם שיש כאן איזו "ערמומיות".
אבל לאחרי שהפצירו שיאמינו להם שאכן זוהי כוונתם, וסוף כל סוף ניכרים דברי אמת – הנה כאשר באו לתת שטחים אלו לערבים, היה "נס" שהערבים לא הסכימו לקבל, מאחר שרצו לקבל עוד יותר! ולמרות הנהגתם באופן כזה – נשארו לשבת על ה"כסאות"!
ועל דרך זה אירע במלחמת יום הכיפורים: הוזכר בהתוועדות שלפני זה אודות הספר שהודפס בקשר למאורעות דמלחמת יום הכיפורים, ששם הודתה ראש הממשלה של אז כתוצאה מזה שלא הכריזו על גיוס מלא, מפני שיקולים פוליטיים (למרות דעתם הברורה של אנשי הצבא המומחים בעניני בטחון) – שילמו מחיר כבד של מאות הרוגים ואלפי פצועים, רחמנא ליצלן!
כיום אי אפשר עוד להעלים את פרטי הדברים שהעלימו בשעתו – כולם יודעים כבר מה היתה דעתם של אנשי הצבא מטעמים בטחוניים, וכולם יודעים מי אלו שאמרו שצריכים להתנהג באופן שהוא היפך ענין הבטחון, מפני פחדם מ"קול עלה נדף", בהיותם בתוך גלות פנימי ובשפלות כלפי ה"גוי'שקייט" שבתוכם, ורוקדים "מה-יפית" (כפי שהי' בימים עברו) בפני ה"גוי'שקייט" שבתוכם, בחשבם שבזה מתבטא התוקף והאומץ שלהם!
ובעוונותינו הרבים, קיבלו את דעתם של אלו האחרונים, למרות שזהו למטה מכל ענין של שכל והבנה והשגה, וכאמור – שילמו על זה במחיר כבד של מאות הרוגים ואלפי פצועים, שכמה וכמה מהפצועים עדיין לא נתרפאו לחלוטין עד היום הזה, וכאשר הם הולכים ברחוב ופוגשים את פלוני בן פלוני (שאשם בקבלת ההחלטה להתנהג באופן הפכי מענין הבטחון) – אין לו מה לענות להם! וכל זה לא מרתיע את אלו שמעכבים את סיום מבצע שלום הגליל מפני שיקולים פוליטיים – שלא ימשיכו להתנהג באותה שיטה שכבר ראו בעבר את תוצאותי' כמה פעמים!
ולא זו בלבד שזוהי שיטתם בתוך ד' אמות שלהם, אלא הם עושים כל אשר ביכלתם לכפות את דעתם על אנשי הצבא, ולהפריע להם לעשות את מלאכתם באמונה, כאשר לדעתם של אנשי הצבא ברור במאת האחוזים שהדרך היחידה להשכנת בטחון אמיתי (ויתירה מזו: שלום אמיתי) היא – לסיים את מבצע שלום הגליל! וכפי שרואים בפועל שכל הוויתורים והנסיגות בעבר, היו הכנה למלחמה שלאחר מכן!
ג. אשליית חוזה השלום והסכנה הביטחונית שבנסיגות
הטענה שחתימת "חוזה השלום" ב"קעמפ-דייוויד" מנעה עתה חזית נוספת – הרי טענה זו היא שלא במקומה כלל: אילו היו עומדים בתוקף המתאים שלא להחזיר את שדות הנפט ואת השטחים האיסטרטגיים (החיוניים ביותר לענין הבטחון), היו חותמים את "חוזה השלום" גם באופן כזה (כמדובר כמה וכמה פעמים), ואז לא היתה מצרים במעמד ומצב של תוקף וכו' – ובדרך ממילא לא היו מגיעים כלל לחזית ראשונה, כידוע שרוב הכסף והנשק שבידי המחבלים, התקבל ממצרים!
ויתירה מזו: מצרים הודתה כבר שהעבירה לערבים, ועל ידי זה – למחבלים, מידע צבאי שהגיע לידה בעקבות חתימת "חוזה השלום", כאשר ישראל ומצרים נעשו "ידידים נאמנים" שאינם מעלימים "סודות" אחד מרעהו! ואף על פי שידעו זאת לפני כמה וכמה חדשים – אף על פי כן המשיכו להחזיר את שדות הנפט, והמשיכו להחזיר שטחים בטחוניים, שטח לאחרי שטח, עד שהקריבו את הגבול למספר קילומטרים אחדים בלבד לערים הכי גדולות ומאוכלסות בישראל (הלואי שדבר זה לא יזיק לאף אחד, גם לא לאלו שאשמים בזה)!
כעת טוענים כולם שכדי להבטיח את בטחון הישובים בצפון הארץ, בהכרח שתהיה רצועת בטחון של 45 קילומטר, ואם כן, נשאלת השאלה: מדוע אתם בעצמכם הבאתם את המצריים שיהיו בסמיכות ממש לישובים של בני ישראל, על ידי זה שהחזרתם בידים שטחים נרחבים (כתוצאה מחתימת החוזה ב"קעמפ-דייוויד")?!
ד. חלונות הזדמנות משמיים והסכנה שבגרירת הרגליים
נוסף על האמור לעיל שהיו יכולים לסיים את מבצע שלום הגליל במשך ימים ספורים בלבד – היו כמה נסים גלויים שהראו בעליל את מדת האפשרות לסיים את המבצע ללא שום לחצים פוליטיים: מיד עם התחלת מבצע שלום הגליל, נסע נשיא מדינה זו אל מחוץ לגבול המדינה, שזו היתה הוראה ברורה שיכולים לסיים את הפעולה במספר ימים ללא כל לחץ מצדו, מאחר שהוא לא נמצא במקומו. ולאחרי זה נסע ראש הממשלה מארץ הקודש למספר ימים, מתוך תקוה שינצלו את העדרו כדי לסיים את הפעולה בשלימותה.
ואף על פי כן, המשיכו לערך אסיפות עם ה"פוליטיקאים", וכאשר פנו אליהם בטענה הנזכרת לעיל: הרי אתם מודעים לצרות שגרמתם במלחמת יום הכיפורים על ידי התחשבות בשיקולים פוליטיים, ואם כן, מדוע ממשיכים אתם באותה הדרך?! – אזי נשארו חייבים מענה, אבל בנוגע לפועל – כובלים את ידיו של זה שבידיו מופקדת האחריות על ענין הבטחון! מדוע אתה מניח להם לכבול את ידיך?! – הרי בידך הופקדה האחריות על ענין הבטחון, ואם כן, "אין שליח לדבר עבירה" – אפילו בעבירה קלה, וכל שכן וקל וחומר כאשר מדובר אודות פיקוח נפש בפועל ממש!
ונוסף לזה: כאשר ראש הממשלה הי' כאן – אירעו דברים שונים ומשונים: אף אחד לא העלה על דעתו שיבטיחו לו כסף ונשק (ובודאי שלא ילחצו וכו'), כדי שיסיים את הפעולה בשלימותה! ולאחרי כל זה – בשובו לארץ הקודש עורך הוא עוד אסיפה, ומזמין לאסיפה את כל אלו שברשותם להשתתף באסיפה זו! – לשם מה צריך אתה לכנס אסיפה כללית, תזמין לאסיפה את המומחים לעניני בטחון בלבד, וכפי שנקבע לכתחילה שישנה "ועדה" בת אנשים ספורים בלבד שתפקידה לטפל בנושאים בטחוניים!
וכאן מתחילה הטענה הידועה אודות צדק ויושר (שלכן צריכים להתחשב בדעת הרוב וכיוצא בזה) – בה בשעה שהם עצמם אומרים שכאשר מדובר אודות אש"ף הרי הם אינם שייכים כלל למושג של צדק ויושר! וכאמור לעיל – למרות שהיו עשרה ימים שבהם לא היה נשיא ארצות הברית בעיר הבירה, ולמרות שהיו תשעה ימים שבהם לא היה ראש הממשלה בארץ הקודש – לא ניצלו זאת כדי להשלים את מבצע שלום הגליל! ולאחר מכן היה נס נוסף – שהחילופי-גברא במדינה זו נמשכו זמן רב (כמדובר לעיל בארוכה), וגם הזדמנות זו לא נוצלה להשלמת הפעולה!
וברחמיו המרובים נתן הקדוש ברוך הוא הזדמנות נוספת: נשיא ארצות הברית נסע מעיר הבירה כדי לחזות בנחיתת החללית ארצה, וזאת – למרות שהנשיא שלפניו ראה זאת מעל מסך הטלוויזיה, וכיוצא בזה, ופירוש הדבר בפשטות (לא רק עבור "פוליטיקאים" ו"חכמים גדולים") הוא – כדי לתת הזדמנות נוספת להשלים את הפעולה במשך שעות אלו שאינו נמצא בעיר הבירה!
זאת אומרת, שהקדוש ברוך הוא נותן כמה וכמה הזדמנויות כדי להשלים את הפעולה – 24 שעות, 36 שעות, 48 שעות, ועוד יותר: "עד רדתה ואפילו בשבת" – מתוך כוונה שינצלו זמן זה, ובנוגע לפועל – לא מנצלים את הזמן, אלא עורכים עוד אסיפה ועוד ישיבה וכו', מפרסמים בעיתונים, מארגנים הפגנות אחד נגד השני [יודעים מי נותן את הכסף עבור ההפגנות, אין זה סוד כלל!] – רצונכם לחיות בחלומות, אזי תחיו בחלומות; אבל משום זה לשנות תכנית הקשורה עם פיקוח נפש – לא הי' הדבר לעולמים, ואין זה בגדר האנושיות כלל (לא רק מצד שולחן ערוך, אלא מצד אנושיות)!
והעיקר – בינתיים מחזיקים את אנשי הצבא ומעייפים אותם, ולאחרי כל הזהירות כו' ישנם פצועים נוספים, ואף אחד לא יודע על מה מחכים! ומובן שאין מה לחכות שה"פוליטיקאים" ישנו את דעתם – בודאי שמשיח יבוא לפני זה! הם אינם מוכנים כלל לשנות את דעתם, ואין כל סיכוי שיצליחו לפעול עליהם לשנות את דעתם, כי שינוי דעתו של אדם יכולה היות כאשר מראים לו במוחש שהוא טעה בדבר מסויים, ואילו בנדון דידן – הרי הם עצמם יודעים מה היו תוצאות מאופן הנהגתם בעבר (במשך שלוש פעמים), וכאשר מזכירים להם אודות ענין זה אין כל מענה בפיהם, ואף על פי כן, מסיבות שונות ומשונות ממשיכים הם בדרכם!
ה. משל השוט: האיום האמריקאי שלבסוף התהפך לנס
נוסף על האמור לעיל אודות ההזדמנויות שלא נוצלו להשלמת הפעולה – אירע ענין נוסף שהוא בדוגמת "שוט" שמראים לתלמיד כדי שיטיב את דרכו, כדלקמן. ובהקדים: בהיותי תלמיד ב"חדר", היו אומרים שישנו חילוק בין התלמידים בנוגע ליחס שלהם כלפי ה"שוט" של המלמד: ישנו תלמיד שכדי לפעול עליו ענין מסויים, אין ברירה אלא להשכיבו על השולחן ולהצליף עליו עם ה"שוט", כי לולי זאת אינו יודע שהכוונה היא אליו; אבל תלמיד נורמלי – מספיק שמראים לו את ה"שוט" שאוחזים ביד, כדי לפעול עליו שיתנהג כדבעי.
ובנוגע לעניננו – לאחרונה אירע דבר מסויים, שההסבר היחיד בדבר הוא, שזהו בדוגמת ה"שוט" שמראים לתלמיד כדי להזהירו: ישנם "תחנות" בארצות הברית שיש להם אנשים בעלי קשרים הדוקים לפני ולפנים בוושינגטון, שכל ענינם – להודיע ולפרסם שבעוד שעות ספורות יאמר נשיא המדינה כך וכך. ומובן, שכאשר הם מפרסמים דבר מסויים, בודאי שקודם הפירסום ביררו היטב אודות אמיתיות הדברים, כי מאחר שזוהי "מילתא דעבידא לאיגלויי" תוך מספר שעות בלבד, הרי בודאי שלא יפרסמו דברים בלתי נכונים, כי אז יפסידו הם את אימון הציבור.
באותו יום שבו היה נשיא ארצות הברית אמור לתת הכרזה פומבית אודות מדיניות החוץ, נתפרסמה ידיעה בכל התחנות (ושמעו זאת גם בארץ הקודש) שבעוד מספר שעות יודיע נשיא ארצות הברית את חוות-דעתו אודות המצב בלבנון והיחס כלפי ארץ ישראל – בהתאם לרצונם של אש"ף (אינני רוצה לחזור על הדברים שנתפרסמו).
ובפועל ממש – הנה כעבור שעות ספורות בלבד, כאשר נשיא ארצות הברית נשא את דבריו באופן רשמי, בפומבי ובפרסום הכי גדול – נאמרו הדברים הפוכים ממה שפורסם קודם לכן: אין שום טענות נגד ארץ ישראל; לא עברו על שום הבטחה; היתכן להשוות הפעולה בלבנון לפלישה באפגניסטן כאשר אין קשר כלל בין הדברים מאחר שזוהי פעולה של הגנה ולא התקפה, וכיוצא בזה – היפך הדברים שפורסמו קודם לכן!
וכאמור לעיל – לא יתכן שהדברים שפורסם קודם לכן לא נבדקו כדבעי, כי אומן לא מרעי חזקתו, ולכן, בידעו שכל אומנתו היא לפרסם קודם לכן מה שיארע בעוד שעות ספורות, הרי בודאי שלא יאמר שום דבר על דעת עצמו, היפך דעת "מחלקת המדינה", היפך דעת הנשיא, והיפך דעתם של שני מזכירי המדינה – מי שמסוגל לחשוב כן אינו אפילו בגדר "פתי יאמין לכל דבר"! ולכן, הביאור היחיד למאורע זה הוא – כדלקמן: פרסום זה נעשה מתוך כוונה לבחון מה תהיה תגובתם של העסקנים היהודיים לשמע דברים כאלו, תוך כדי השערה שפרסום כזה יגרום בודאי לתגובה רעשנית מצד העסקנים היהודיים.
ובפועל – לא היה כל רעש כתוצאה מפרסום זה; כל אחד ואחד היה עסוק בעניניו הוא – אחד הלך לטייל, אחד הלך לשחק "גולף", אחד המשיך בעסקיו, והדתיים שבין העסקנים – אמרו תהלים, אבל לא עוררו שום תגובה ומחאה מתוך רעש וכו', מלבד ההסתודדות בינם לבין עצם היתכן שנשיא המדינה עומד לשאת דברים ברוח זו, ומה יש לעשות לאחרי שידבר באופן כזה. וכאשר נשיא המדינה דיבר באופן רשמי ובפומבי באופן הפכי ממה שפורסם קודם לכן – היה הדבר הפתעה גמורה, כי בדרך הטבע לא ציפה אף אחד לשמוע דיבורים כאלו, ואין זה אלא נס גלוי מן השמים!
ועל פי זה – הצער והפחד שהיה במשך הזמן מאז הפירסום אודות הדברים שידבר נשיא המדינה עד לדיבורו בפועל ממש – הרי זה כמו שמראים לתלמיד שישנו "שוט" בידי המלמד כדי שיטיב את דרכו! ומובן, שגם כאשר רואים שהדבר הי' באופן של איום בלבד, אין הכוונה שהתבטלה מציאות ה"שוט" – כי ה"שוט" עדיין עומד קיים, אלא שנותנים ארכא אחרי ארכא, יום יומיים וכו', ולכן צריכים להזדרז ולסיים את הפעולה בשלימותה, כי סוף כל סוף יתכן שהאיום יתממש בפועל!
ו. פוליטיקה של הסברה חסרת תועלת מול מעשים בשטח
ולאחרי כל הנזכר לעיל – אין שום תזוזה בנוגע לפועל! וכאמור לעיל – "אין שליח לדבר עבירה", ולכן, האחריות והאשמה בדבר מוטלת על אותם שניים או שלושה אנשים שבהם תלוי הדבר להחליט ולבצע את סיום הפעולה בשלימותה, בהתאם לחוות-דעתם של המומחים לעניני בטחון.
תמורת ההשתדלות לסיים את מבצע שלום הגליל – עוסקים בהשתדלות להסביר ולהוכיח לכולם שאנשי אש"ף אינם "אנשים הגונים"! על זה מבזבזים זמן וכסף ואנרגיה והשתדלות! וכאשר מנצחים בזה, היינו, שפועלים שפלוני בן פלוני יודה שאנשי אש"ף אינם "אנשים הגונים", ויתכן אפילו שיוציאו דבר שקר מפיהם, ויתכן אפילו שהפגיזו פעם לעבר אזרחים חפים מפשע – הרי זו חגיגה גדולה ביותר: הצליחו לפעול שפלוני בן פלוני יודה ויכיר בעובדה זו, למרות שעד עתה לא הכיר בזה!
הכל יודעים ומכירים מי הם אנשי אש"ף, ואף אחד לא זקוק לראיות והוכחות בדבר – אפילו כאשר מדובר אודות "פרא אדם"! – אלא כאשר שני "פוליטיקאים" מדברים זה עם זה, אין נפקא מינה כלל מהי האמת, ולא מתחשבים בזה ששניהם יודעים את האמת לאמיתתה – אלא מדברים בהתאם לכללי ה"פוליטיקה", היינו, כאשר נשאלת שאלה מסויימת צריך להיות המענה כך וכך; אבל בנוגע לפועל – יודעים הכל מי הם אנשי אש"ף, ובפרט שהם עצמם מכריזים על הדבר בכתב ובדפוס, וכיוצא בזה.
[ועל דרך זה בנוגע לקשר עם רוסי' הסובייטית: הכל יודעים אודות ענין זה, ואין זה בגדר סוד כלל, אלא שסוכם שלא לדבר על הדבר, כדי שלא להרגיז אותם וכו'. וכידוע שכאשר מעירים לאדם על חסרון מסוייים, הרי אפילו כאשר חסרון זה אינו אמיתי כועס הוא ומתרגז על הדבר, וכל שכן וקל וחומר כאשר מעירים לו על חסרון אמיתי!].
ולכן, אין לייחס חשיבות להשתדלות להוכיח לעולם כולו שאנשי אש"ף אינם "אנשים הגונים", ואין לחשוב שפעלו משהו בזה שערכו "מסיבת עיתונאים" שבה הכריזו שאנשי אש"ף אינם צדיקים גמורים, ואפילו לא "בינונים" – חידוש נפלא! חבל על הזמן שמבזבזים עבור השתדלות זו, ובפרט שהשתדלות זו גורעת מההשתדלות בדברים חשובים באמת!
ועל דרך זה מובן שאין לייחס חשיבות לשקלא וטריא האם להותיר למחבלים לצאת עם נשק כבד או נשק קל וכיוצא בזה – כי בנוגע לפועל ממש אין כל נפקא מינה בדבר: הכל יודעים שאפילו אם המחבלים יצאו בעירום ובחוסר כל, הנה תיכף ומיד בבואם לאחת המדינות ששם אין בעלות עליהם, אזי יציידו אותם בכל כלי הנשק, הן נשק קל והן נשק כבד, ואם כן, השקלא וטריא בזה היא רק אם יציאתם תהי' באופן של כבוד או באופן של הכנעה. ולכן, אף על פי שמגיע להם לצאת בעירום ובחוסר כל, ללא כלי משחית בידיהם כלל – הרי כל הוויכוח וההשתדלות בדבר אינה כדאית כאשר זוהי סיבה המעכבת את יציאתם בהקדם האפשרי!
ז. המרוץ נגד הזמן: בין חוקי ה'שולחן ערוך' לאילוצים המדיניים
ולכן, בהכרח להשלים ולסיים את הפעולה בזריזות, וכל מה שמעכבים יותר את הדבר – גורמים שהצד השני יעמיד תנאים חדשים מידי יום ביומו, ובדרך ממילא צריכים לערוך אסיפה וישוב הדעת בנוגע לכל תנאי בפני עצמו, ובינתיים – מרוויחים המחבלים זמן!
ונוסף לזה: אי אפשר לדעת מה ילד יום, ויתכן שככל שמתארך הזמן יותר, מעמידים בספק את האפשרות לסיום הפעולה – אמנם לא מצדם הם, אבל בדרך הטבע יתכן שסיום הפעולה לא תתאפשר מצד מדינות אחרות (וביניהן – מדינה זו, שכבר הראתה את ה"שוט", כנזכר לעיל בארוכה). ועדיין – וגם זה עיקר (למרות שלכאורה זה דבר של "בטלנות"): צריכים לנצל את הזמן שנותר עד שלושת השבועות כדי לסיים את הפעולה בשלימותה, מאחר על פי תורה ישנו חילוק בין הזמן שלפני שלושת השבועות לזמן דשלושת השבועות.
בודאי יהיו כאלו שיטענו: מהי השייכות של דין ב'שולחן ערוך' (אודות שלושת השבועות) לפוליטיקה, בטחון וצבא?! – הרי הדבר מובן בפשטות: ה'שולחן ערוך' הוא של הקדוש ברוך הוא, "ה' אלקי הצבאות", בורא העולם ומנהיגו, שהוא קבע שההנהגה בעולם עד שלושת השבועות תהיה באופן כך, ובשלושת השבועות – באופן כך, ולכן, צריכים לנצל את הזמן שנשאר עד שלושת השבועות, שזהו זמן מסוגל יותר לדבר (כפי שראו בפועל שהיו כמה וכמה הזדמנויות לסיים את הפעולה, כנזכר לעיל בארוכה).
חשבתי לעצמי אם להזכיר אודות שלושת השבועות אם לאו, כי יתכן שיתפסו דוקא על נקודה זו, כדי להחליש את שאר הטענות וההסברים דלעיל – אבל מוכרחני להזכיר נקודה זו, מאחר שזהו ענין עיקרי ביותר. הם אינם מחפשים אחר האמת, אלא "תואנה הם מבקשים" – כיצד לבטל את הדברים שאינם לפי רוחם, ולומר "איפכא מסתברא"!
ולכן, ינסו הם בודאי למצוא את הנקודה החלשה (לדעתם) שבדברים – נקודה זו שאצלי היא החזקה ביותר – ולטעון: אין לערב את ה'שולחן ערוך' עם עניני בטחון! היתכן לבוא בטענה כזו – ביטחון אמיתי קשור ונפעל על ידי "ה' אלקי הצבאות", כפי שהם עצמם הודו שבכל המלחמות היו נסים ונפלאות שלמעלה מדרך הטבע לגמרי, שסיבתם היחידה היא – "יד ה' עשתה זאת", ובאופן ד"היא נפלאת בעינינו"!
בכל מאורע שידם היתה מעורבת בדבר – היתה "נסיגה" (אינני רוצה לומר לשון חריפה יותר מזו); ובכל מאורע שידם לא היתה מעורבת – היה נצחון שלמעלה מדרך הטבע לגמרי! וכאמור לעיל – צריכים לנצל את הימים שנותרו עד שלושת השבועות כדי לסיים את הפעולה בשלימותה, ויפה שעה אחת קודם; אם התחילו בזה כבר בי"ג תמוז – תבוא עליהם ברכה, ואם לאו – אזי רגע אחד לאחרי י"ג תמוז מוטב משני רגעים לאחרי י"ג תמוז!
לא איכפת לי אם השייכות די"ג תמוז למבצע "שלום הגליל" מובנת על פי "פוליטיקה" אם לאו; אלא העיקר שהדבר יתבצע בפועל ממש, כי סוף כל סוף אין כל נפקא מינה מהו השכל והחכמה שבדבר, אלא "המעשה הוא העיקר", וכפתגם הידוע: "טאפארו דא פלאחו" (הגרזן של העץ – מעשה בפועל) – להשלים את מבצע שלום הגליל בזריזות, ויפה שעה אחת קודם.
ח. כיבוש ללא קורבנות: הכרעה צבאית מבחוץ
ויהי רצון שיסיימו את המבצע בשלימותו באופן דיפה שעה אחת קודם כי אין כל הסברה לעכב את סיום וגמר הפעולה. ובקשר לטענה שסיום המבצע בשלימותו על ידי הכניסה לתוך העיר יגרום לקרבנות חס ושלום – הרי זו שטות לומר שאין דרך אחרת לכבוש מקום מצומצם כזה מלבד על ידי התקדמות צעד אחר צעד בתוך העיר, אלא בודאי יכולים לסיים את כל הפעולה מבחוץ, מבלי להכנס לתוך העיר!
ובפשטות: מאחר שנמצאים בעיר זו עצמה (לא בריחוק 40 או 20 מייל, ואפילו לא בריחוק מייל אחד בלבד) – שהרי לא כל העיר ביירות נמצאת בידי המחבלים, אלא חלק מסויים בלבד – ומקיפים את המחבלים מכל הצדדים, באופן ד"סוגרת ומסוגרת וגו' אין יוצא ואין בא", והמקום הוא מצומצם – אמנם לא ד' אמות על ד' אמות בלבד, אבל שטח שאינו תופס מקום כלל ביחס לתותחים וכיוצא בזה המוכנים כבר במקום הנזכר לעיל – הרי בודאי שיכולים לעשות "תל" מכל שטח זה, ללא צורך בכניסה בפנים! וכאשר הצד השני יכיר בעובדה שהכוונה היא אכן להשתמש בתותחים אלו – הרי בודאי שיכנעו תיכף ומיד, ללא כל תנאי!
ט. כיבוש רוחני בלבנון: הדפסת ה'תניא' בצור, צידון וביירות
הקהל הרי אוהב איזה דבר של "שטורעם" – הרי ישנה הוכחה פשוטה שנמצאים כבר בתוך העיר ביירות; על השולחן מונח ספר 'תניא' שהודפס בביירות (כפי שנדפס ב"שער") לפני מספר ימים, כך שהיה זמן להביא את ספר ה'תניא' לכאן, באופן שיהיה מונח על השולחן בעת ההתוועדות די"ב וי"ג תמוז! ומה שיכלו להדפיס את ספר ה'תניא' בעיר ביירות – הרי זה משום שאנשי "צבא הגנה לישראל" עשו את ההכנה לדבר וסייעו בהדפסת ספר ה'תניא'!
ובד בבד עם הדפסת ספר ה'תניא' בעיר ביירות, ערכו התוועדות חסידית עם אנשי הצבא, ואמרו "לחיים" – "לחיים" לאנשי הצבא, ו"לחיים" לכל עם ישראל, ולמדו שם בספר התניא, והתפללו ונתנו לצדקה – בבית הכנסת ובית המדרש הנמצא בביירות מאז ומקדם, עוד לפני שהיתה מציאותם של אנשי אש"ף, וימשיך להתקיים גם לאחרי שתתבטל מציאותם!
וכמו כן מונח כאן על השולחן ספר התניא שנדפס בעיר צור (שחורבנה קשור עם בנינה של ירושלים), וכן הדפיסו את ספר ה'תניא' בעיר צידון, וכיוצא בזה, וממשיכים להדפיס את ספר ה'תניא' בעוד כמה מקומות בלבנון. ומובן שפעולה זו של הדפסת ספרי ה'תניא' במקומות אלו ענינה – הפצת המעיינות חוצה בפועל ממש, כולל – לימוד בספר התניא עם אנשי "צבא הגנה לישראל", נוסף על הנחת תפילין, שעל זה נאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".
י. הדרך לפינחס: הנהגה של "הלכה ואין מורין כן"
וכאמור לעיל – מאחר שנמצאים מתוך העיר ביירות, מובן, שיכולים לעשות "תל" מכל השטח שבו נמצאים המחבלים, מבלי לקדם אפילו חייל אחד לתוך שטח זה. מספיק להודיע 5 דקות קודם הפעולה שכל מי שרוצה יכול להתפנות ולעבור לצד השני של ביירות, או לצאת לגמרי מביירות.
ובאופן כזה יכולים לסיים את הפעולה בשלימותה מבלי לאבד אפילו נפש אחת מישראל, ואפילו ללא פצועים, ויתירה מזו: לא יהיה צורך לפגוע אפילו בגויים, ואפילו לא באנשי אש"ף – כאשר הם ישתכנעו שאין זה איום בעלמא, אלא אמנם מתכוונים לעשות "תל" מהשטח שבו הם נמצאים!
ולא להתנהג כפי שהתנהגו במלחמות הקודמות – שלמרות שראו נסים גלויים במלחמה, שבה נחל הצד שכנגד מפלה ניצחת, הרי מבחינה פוליטית עשו מזה נצחון עבורם – כך היה לאחרי כל אחד מהמלחמות! והצד שכנגד מקווה שגם הפעם יקרה כך, רחמנא ליצלן, והסיבה לתקווה זו מצדם היא מפני שאלו שגרמו לצרה זאת בעבר, מתערבים בזה גם עתה, ולצערנו, מתחשבים בדעתם, ולא רק כפי שמתחשבים בדעת המיעוט, אלא חושבים אפילו להתנהג כך בפועל!
וכאמור לעיל – הדבר תלוי בידיהם של שניים או שלושה אנשים, שביכלתם להחליט ולבצע את סיום הפעולה "בשעתא חדא וברגעא חדא", ללא כל קרבנות. ומובן שאין לחכות שה"פוליטיקאי הפחדן" יודה על טעותו במלחמות שעברו, ויודה שהוא אשם בהריגתם ובפציעתם של חיילים רבים – כי אף על פי שסוף כל סוף יהיה מוכרח להודות על זה, אין פנאי להמתין עד שיודה על הדבר, אלא צריכים לסיים את הפעולה בשלימותה.
ולכן, אותם שניים או שלושה אנשים שבידם הדבר תלוי – צריכים לעשות כן באופן של הלכה למעשה, ולא לארגן אסיפות כדי לקבל את הסכמת כולם, אלא לעשות זאת באופן ד"הלכה ואין מורין כן" – בהתאם לזה שנמצאים אנו בשבוע שבו קורין פרשת פינחס, שהוא התנהג באופן של "הלכה ואין מורין כן", כמבואר במדרש רבותינו זכרונם לברכה.
וזוהי הדרך היחידה למנוע קרבנות משני הצדדים, וזוהי הדרך היחידה לקוות ששוב לא יהיה צורך במלחמות, כי מכאן ולהבא יהיה מעמד ומצב של שלום קיים ואמיתי, גם כאשר נמצאים בימי הגלות האחרונים, וזו תהיה הכנה קרובה לביאת משיח צדקנו – שאז יקויים היעוד "שלום ושקט אתן על ישראל בימיו", ו"לא ישא גוי אל גוי חרב" – במהרה בימינו ממש.
יא. משל הניתוח: הסכנה שבכישלון מנהיגותי ועצירת הרופאים באמצע
דובר לעיל אודות הפעולה שצריכה להעשות על ידי היהודים הנמצאים בארץ הקודש, החל מאותם היהודים שבהם תלוי הדבר (על פי השגחה פרטית) להחליט באמת שלא להתפעל מה'פוליטיקאים הפחדנים', ולסיים את מבצע 'שלום הגליל' בשלימות, "בשעתא חדא וברגעא חדא", ללא קרבנות משני הצדדים. וכאמור לעיל – כדי לפעול זאת, צריכים להראות שמתכוונים אמנם לעשות זאת בפועל ממש, ואז מספיקה הכנת הנשק בלבד כדי להטיל אימה ופחד על הצד שכנגד.
ובפרט כאשר הדבר קשור עם הנשק האמיתי – "אנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר", "ובשם אלקינו נדגול", כפי שהדבר מתבטא במבצע תפילין, וכן בשאר כל המבצעים (כולל ענין הכשרות שבצבא). ובכללות – עצם העמידה להגן על ארץ הקודש ועל "גוי קדוש" הדר בה, עד כדי מסירת נפש בפועל ממש – הרי זו זכות גדולה ביותר, כי אין דבר נעלה יותר מאשר מסירת נפש בפועל ממש! ואם כן, עבור פעולה זו עצמה ראויים לנסים גלויים!
ובין הנסים גלויים, נכלל גם ה"נס" שאותם שניים או שלושה אנשים (שבהם הדבר תלוי) ישכחו אודות מציאותם של שאר האנשים, וימלאו את השליחות הקדושה המוטלת עליהם – לסיים את מבצע 'שלום הגליל', לאחרי שכבר התחילו בזה. אפילו אם נאמר שהיה מקום לשקלא וטריא אם להתחיל במבצע זה, הנה לאחרי שכבר התחילו בזה, והכניסו את הצבא למעמד ומצב זה – הרי בודאי שמוכרחים לסיים את הפעולה בשלימותה.
ומשל למה הדבר דומה – ל"איש הירא ורך הלבב" שיכנס לחדר-ניתוחים ויראה שרופאים מתחילים לבצע ניתוח לחולה רחמנא ליצלן, ובראותו את טפות הדם הראשונות, יתחיל להפציר ברופאים שיפסיקו לנתח את החולה, וימתינו עד שהחולה יחזור לאיתנו מהתחלת הניתוח, ואז ינתחוהו שנית, וכן הלאה, כי כיצד אפשר להממשיל בניתוח כאשר רואים שדמו של החולה נשפך?! – והרי מובן בפשטות מה תהיה תגובתם של הרופאים למשמע רעיון כזה!
וכמו כן הוא בנמשל – בנוגע למצב הבטחוני של 3 מליון יהודים (כן ירבו) הנמצאים בארץ הקודש: לאחרי שהתחילו בניתוח אחד, בא "איש הירא ורך הלבב" וצוה להפסיק באמצע הניתוח, באמרו שצריכים לערוך אסיפה, צריכים לברר מהו חוות-דעתו של פלוני ופלוני (דאם לא כן אין זה 'דמוקרטיה'), וצריכים לשאול בחוץ-לארץ וכו'. ועל דרך זה אירע בניתוח השני והשלישי.
ועתה אוחזים בניתוח הרביעי, שכבר נעשה ברובו, תוך כדי הקרבת מאות קרבנות השם יקום דמם, ומאות פצועים, ואף על פי כן ישנם כאלו שעולה בדעתם שכדי להביא למצב של שלום וכיוצא בזה, אזי העצה לזה היא – להפסיק באמצע הניתוח, ולא לרפא את המקום הנגוע כו', וזאת – לאחרי שנפלו מאות קרבנות, ובמשך הזמן שלאחר מכן יערכו אסיפות וכינוסים, ויבקרו בכמה וכמה מדינות, ואז יראו איך יפול דבר!
כיצד מניחים לעשות 'נסיונות' כאלו בנוגע ל-3 מליון יהודים?! – הרי במשך שלוש פעמים ראו שהנהגה זו גרמה לצרות צרורות?! וכאמור – אותו מעמד ומצב חוזר ונשנה זה כמה פעמים, כמעט כמו 'קופי'! ישנם אמנם שינויים מידי פעם, כי לא יתכן שפני הדברים יהיו לעולם באותו מעמד ומצב בדיוק (על דרך לשון חז"ל שבידי אדם "אי אפשר לצמצם"), אבל נקודת ותוכן הענין הוא באופן שוה: תמיד אותם האנשים (או תלמידיהם), ואותן הטענות – שצריכים להשתדל לישא חן בעיני אומות העולם, ולא להתנהג באופן ד"עם לבדד ישכון", וזוהי הדרך לשלום, צדק ויושר!
הכל יודעים שהקדוש ברוך הוא רוצה שההנהגה תהיה בדרך הטבע, ולכן זקוקים לסיוע של אומות העולם בממון ונשק וכיוצא בזה – אבל המציאות היא שאומות העולם נותנים ממון ונשק, ללא כל תנאים והגבלות (ורק כלפי חוץ מכריזים אודות הגבלות מסויימות כו'), אלא שמעלימים זאת מ-3 מליון יהודים, או שמספרים לה חצי אמת בלבד!
ויתירה מזו: לא זו בלבד שאומות העולם נותנים סיוע בממון ובנשק, אלא הם רוצים ומעונינים שיסיימו את הפעולה בשלימותה, "בשעתא חדא וברגעא חדא", אלא באופן רשמי לא רוצים לפרסם זאת, כי הפירסום מעמיד אותם במצב בלתי נוח, שאז צריכים הם להצטדק אם הם ידעו או לא ידעו, אם הם כעסו או לא כעסו, וכיוצא בזה, ולכן, מוטב שלא להתייעץ עמהם באופן גלוי (ומה שעושים בחשאי – הרי עושים זאת בלאו הכי).
וכאמור לעיל – ישנם שניים או שלושה אנשים שבידם תלוי הדבר להחליט אודות סיום הפעולה, ולכן, עליהם מוטלת כל האחריות שבדבר, היינו, היות שהם התחילו בניתוח זה, שעלה במאות הרוגים ופצועים, וניתוח זה בוצע כבר ברובו – אזי מוטלת עליהם האחריות לסיימו בהקדם האפשרי.
ואם לא יעשו כן – יהיה הדבר בדוגמת הכשלון שהיה במלחמת יום הכיפורים, כפי שהודתה ראש הממשלה של אז שבמשך כל ימי חייה לא תוכל לסלוח לעצמה על זה שהעדיפה את שיקולם של ה"מדינאים" לעומת השיקול של אנשי הצבא, ובמשך כל ימי חייה יעמדו לנגד עיניה אותם הרוגים ופצועים שנפלו כתוצאה מכשלון זה!
ובפרט שעתה מדובר אודות מספר גדול יותר של הרוגים ופצועים, ולאידך – בנקל יותר לסיים את הפעולה "בשעתא חדא וברגעא חדא", מבלי להכנס לתוך העיר, אלא מבחוץ בלבד (כנזכר לעיל) ובפרט שישנם גם אלו הנמצאים בפנים, שאין כאן המקום לדבר ולפרסם אודות ענין זה.
יב. סוף דבר: 'המגפה נעצרה' והכנה לשלום האמיתי
ויהי רצון שעל ידי סיום הפעולה באופן ד"הלכה ואין מורין כן" (כנזכר לעיל) יבוא המעמד ומצב ד"המגפה נעצרה" (לאחרי שכבר נפלו ריבוי קרבנות) – על דרך המסופר בסיום הפרשה הקודמת (פרשת בלק). וכפי שפעולת פינחס הביאה למעמד ומצב ד"הנני נותן לו את בריתי שלום" – כמו כן יהיה בנוגע לעניננו, שסיום פעולה זו בשלימותה יביא למעמד ומצב של שלום, באופן האפשרי בזמן הגלות. וזו תהיה הכנה קרובה למעמד ומצב דשלום אמיתי – כאשר יסתיים כללות ענין הגלות, ותהיה אתחלתא דגאולה, ביחד עם הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, "בשעתא חדא וברגעא חדא".