'להניח לרבי להגביה אותנו': לקראת ג' בתמוז, כשמחפשים להתחזק בהתקשרות חיה ופנימית, מערכת אתר 'חב"ד לייב' מגישה התוועדות חסידית מיוחדת מאת המשפיע הרב שלום חריטונוב – משפיע בישיבת 'אהלי תורה' • ההתוועדות משרטטת את האיזון החסידי שנדרש מאיתנו עכשיו: מצד אחד ביטול וקבלת עול שהם היסוד, ומצד שני תוקף ורוממות של 'עבד מלך – מלך' כדי לפעול בעולם ב'ברייטקייט' ובלי להתפעל מהחושך • ר' שלום מחדיר את ההכרה שגם כיום השפע והברכות נשפכים עלינו בלי גבול ('מ'גיסט און מ'גיסט'), ושעצם המבט בתמונת הרבי מעורר קשר חי ואת כוח ה'איתן' שבנפש • לכתבה המלאה
☚ איך אפשר 'לקבור' את היצר הרע? • משא מאלף מאת המשפיע הנודע הרב יוסף יצחק אופן
כאשר ניגשים לדבר על עניין ההתקשרות לרבי, רואים שתי תנועות נפש שהן לכאורה הפכיות לגמרי. מצד אחד, הנקודה הראשונה הנדרשת מן החסיד היא מידת הביטול. עניין זה היה נצרך אמנם במשך כל הדורות, אך בדורנו קיבל עניין זה הדגשה מיוחדת, היות ועניינו של הרבי הוא ספירת המלכות.
כידועות ההתבטאויות מהרבי בקשר לזה, והדרך בה העם מתקשר עם המלך היא על ידי תנועה של ביטול דווקא. אמנם הכלל הוא ש'אין מלך בלא עם', מה שמדגיש לכאורה את מציאותו ואת תפיסת המקום של העם, אבל האמת היא שכל מציאותו של העם היא ביטולו למלך.
הדבר בולט בפרט כאשר מדובר אודות הכתרת המלך, כפי שמבואר במאמרי ראש השנה שעל מנת לעורר אצל המלך את הרצון למלוכה צריך העם להיות בביטול. ולא סתם ביטול, אלא ביטול בדרגה הכי נעלית, ביטול מוחלט המתבטא בפישוט ידיים ורגליים.
ובנקודה זו עצמה יש עניין הפכי לגמרי. אשר היות שרבותינו נשיאינו משפיעים לכל מקושריהם מענייניהם הכי פנימיים ועצמיים, נמצא שהרבי משפיע מעניינו הפנימי, עניין המלכות, שעניינה הוא התנשאות. נקודה זו סותרת לכאורה את עניין הביטול, המוכרח עבור עצם ההתקשרות עם הרבי.
האמת היא שמוצאים כעין זה אף אצל המלך עצמו. מצד אחד כל כולו מבטא רוממות וכולם חייבים בכבודו וכו', אך יחד עם זאת צריך להיות אצלו עניין הביטול עוד יותר מאשר אצל שאר העם, וכפי שנפסק להלכה שכל העם כורעים בתחילת התפילה וכאשר מגיעים לשם ה' זוקפים, ואילו המלך, כיוון שכרע בתחילת התפילה, שוב אינו זוקף עד סיום התפילה כולה. וכן הוא בעניין ההתקשרות, שיחד עם הביטול הנדרש מאתנו, משפיע לנו הרבי את כל תוקף ההתנשאות וההתפשטות.
מהות ההתקשרות על ידי לימוד התורה
צדיקים דומים לבוראם, וכאשר רוצים לדעת את עניין אופן ההתקשרות עם רבותינו נשיאינו, אפשר להביט במבואר בחסידות בנוגע להתקשרות להקדוש ברוך הוא, ומזה להשליך גם על דרכי ההתקשרות בין רבי וחסיד. בנוגע להתקשרות להקדוש ברוך הוא כותב אדמו"ר הזקן בספר התניא, ש'האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת', הרי זה נעשה דווקא על ידי לימוד התורה וקיום המצוות. שהרי הבורא והנברא הם בבחינת באין ערוך.
ואם הוא חפץ לדבקה בו, ובאם חפץ ורצון זה הוא אמיתי, הרי הדרך היחידה להתקשר היא על ידי תורה ומצוות. כי המידות שלו והרצון שלו הם חלק מהמציאות המוגבלת שלו, והוא אינו יכול באמצעותם להתקשר למציאות שבאין ערוך אליו, הקדוש ברוך הוא.
הרבי הריי"צ ממחיש זאת על ידי משל נפלא, מחכם גדול באמת שכל מציאותו היא חכמה, עד כדי כך שאדם פשוט אינו נחשב אצלו כלל למציאות. כאשר אותו חכם גדול מבקש מאדם פשוט בקשה כל שהיא, אפילו בקשה פעוטה כמו להביא לו כוס מים, הרי בעצם קיום הבקשה על ידי האיש הפשוט נפעל ונתחדש קשר ביניהם.
על אף שקודם לכן היה המרחק ביניהם באין ערוך. ובזה גופא יש שני שלבים: א) עצם הבקשה כבר יצר ביניהם קשר, ועל ידי עצם הציווי התחבר האיש הפשוט עם החכם. ב) כאשר האדם הפשוט מקיים בפועל את בקשתו של החכם, נעשה האיש הפשוט למציאות חשובה בעיני החכם.
דרכי ההתקשרות האמיתית בין חסיד לרבי
כל זה הוא במשל גשמי, וכמובן שבנמשל הוא הרבה יותר מזה, שהרי האין ערוך בין בורא ונברא הוא שלא בערך גדול יותר מהאין ערוך שבין חכם גדול לאדם פשוט, שהרי סוף סוף הן החכם והן האדם הפשוט הם אנשים מוגבלים, אשר על כן מובן שקשר עם הקדוש ברוך הוא יכול להיווצר רק באמצעות קיום התורה ומצוות שנצטווינו בהם על ידי הקדוש ברוך הוא.
וככל הדברים והאמת האלה הוא גם בנוגע לצדיקים הדומים לבוראם, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר אודות התקשרות בין נשיא, אשר כלשון הפסוק 'משכמו ומעלה גבוה מכל העם', ואנשים כערכנו השפלים ורחוקים מרבותינו נשיאינו באין ערוך.
הקשר בין החסידים לרבי הוא כמענה הידוע שנדפס בלוח 'היום יום': 'השואל במה היא ההתקשרות.. היא על ידי לימוד תורתו', ובמקום אחר כותב 'כי בראיית פני הרב בלבד לא סגי', ונמצא שהתקשרות האמיתית בין חסיד ורבי היא דווקא על ידי לימוד תורתו של הרבי וקיום הוראותיו.
וכאן נכנסת לתמונה הנקודה הראשונה שהזכרנו לעיל. למרות שההתקשרות בפועל היא על ידי קיום מעשי של הוראות הרבי ולימוד תורתו בפועל, אך בזה עצמו יש חילוקי מדרגות מן הקצה אל הקצה ממש. ישנו חסיד שעושה את המינימום, כדי לצאת ידי חובת היותו חסיד, קובע פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ולומד השיעורים ומקיים ההוראות כמה שמחויב, ולא מוסיף על זה מאומה, ולעומתו ישנו חסיד בקצה ההפכי לגמרי, המסור ונתון בכל מאודו לענייני הרבי וזהו כל עסקו וכל מעיינו.
תנועת הביטול כאמצעי יחיד להתקשרות
וגם בזה עצמו ישנם חילוקים שאחד מתמסר יותר ללימוד תורתו, ואחד לקיום הוראותיו וכו'. אך מכל מקום, כל זה הוא רק בנוגע לרובד המעשי שבהתקשרות. ועיקר ההתקשרות היא ההתמסרות הפנימית. להתבטל לגמרי בכוחות הפנימיים של האדם. שהמוח והלב שלו מסורים לרצון העליון. זהו חסיד שמקושר באמת. ובאמת מה שנוגע בעיקר הוא, מהי התנועה בנפשו של החסיד, שבכל הדרגות כולן מן הקצה הכי תחתון עד הקצה הכי עליון נדרשת תנועה של 'ביטול'.
ונקודת העניין: כשם שהוא בהתקשרות של יהודי עם הקדוש ברוך הוא, שכאשר באים להתקשר למציאות שהיא נעלית באין ערוך ממנו, אזי כל זמן שהוא נשאר במציאותו הוא, אין זה שייך כלל כנזכר לעיל. אשר על כן התנועה הראשונה הנדרשת להתקשר באלוקות היא תנועה של יציאה ממציאותו, עניין הביטול.
ומטעם זה קבעו לומר 'מודה אני' מיד כשניעור משנתו, וכן התחלת התפילה היא 'הודו לה", מציון אשר התנועה הראשונה הנדרשת בשביל להתקשר עם משהו שהוא באין ערוך נעלה ממנו היא ביטול. וכהלשון שיראה היא 'תרעא לאעלאה' שפירושו השער לעלות.
וכמו שכתוב בספר ה'תניא' תחילת פרק מ"א, אשר 'ראשית העבודה ועיקרה ושרשה' הינה היראה וקבלת עול. כן הוא בהתקשרות חסידים עם רבם, אשר מכיון שהרבי הוא באין ערוך נעלה יותר מהחסידים, הרי כל זמן שהחסיד יישאר במציאותו העצמית, לא יוכל להתקשר באמת עם הרבי.
וכל מה שיעשה, הכל יהיה קשור וכבול במציאותו המוגבלת. כיצד יוכל להתקשר עם מה שלמעלה ממנו? דווקא על ידי הקדמת תנועת הביטול. ובמילים פשוטות, כל זמן שחסיד נשאר במציאותו, הרי מה שלא יעשה וכמה שלא ילמד ויקיים את ההוראות, הוא לא שייך להתקשרות אמיתית. לעומת זאת אפילו תנועה קטנה של ביטול ויציאה ממציאותו, אפילו צעד קטן ביותר, בזה תלויה ההתקשרות.
הגדרת הביטול הנכון והסכנה שבטעות
כאשר מדברים על 'ביטול', ישנם הטועים וחושבים שהכוונה היא להיות כ'אסקופה הנדרסת', אחד שאינו מחזיק מעצמו למאומה, אינו מכיר ויודע את מעלותיו וכישרונותיו והכל דורסים ודורכים עליו, אך האמת אינה כן. אף שאנו אומרים כל יום בתפילה 'ונפשי כעפר לכל תהיה', צריך לשים לב גם להמשך, שהעניין של 'ונפשי כעפר' הוא רק בנוגע ל'פתח ליבי בתורתך', היינו שהוא בטל כלפי מה שלמעלה ממנו, ומכיר בשפלותו כלפי הקדוש ברוך הוא ומשתדל להתקשר ולהידבק בו.
וכמבואר ב'תניא' שהקדושה שורה דווקא במי שבטל. אך מי שעושה עצמו כאסקופה הנדרסת בלי שום כוונה ותכלית, ומרגיש מעצמו אין ואפס גם בגשמיות וגם ברוחניות, הרי לא רק שאין זו הכוונה הנרצית, אלא עוד זאת שהוא שורש ומקור לכל מיני רע.
שהרי ברגע שאין אצלו שום חשיבות למעשיו, הוא מרשה לעצמו לזלזל בכל עבודת ה' שלו, ונקל לשער את גודל הנזק הנגרם מזה. לכן, כאשר דורשים ביטול וקבלת עול צריכים להדגיש שלא מדובר על אסקופה הנדרסת, אלא שנדרש מהאדם להתבטל לעניין אמיתי ולהתקשר עם אלוקות.
על מנת לקרב אל השכל את הביאור על ביטול שלא במקומו נביא דוגמה מצמיחת אילנות ופירות על ידי זריעת הגרעין וריקבונו באדמה. מבואר בחסידות, שכל עניין של צמיחה מגיע דווקא על ידי קדימת הריקבון, ואשר ניתן לראות זאת במוחש בצמיחת אילן.
משל הגרעין בארץ והביטול למטרת צמיחה
כדי שמזריעת הגרעין יצמח אילן מלא בפירות, זהו על ידי זה שטומנים את הגרעין בארץ והוא נרקב שם, ועל ידי זה דווקא מתעורר כח הצומח שבאדמה. ולענייננו, מובן לכל בר דעת, שלמרות שהגרעין צריך להתבטל ולהירקב, הרי אם יניחו אותו על השולחן והוא יירקב שם, הוא ילך לאיבוד ולא תצמח מכך שום תועלת.
כי אף שהיה כאן ריקבון וביטול, זה לא היה קשר עם כח הצומח, ולריקבון בפני עצמו אין שום משמעות. דווקא כאשר הריקבון מתבצע באדמה, והגרעין מתבטל כלפי כח הצומח, הוא יכול להצמיח ובאין ערוך למציאותו המוגבלת.
על דרך זה הוא גם בנוגע לביטול הנדרש כדי להתקשר ולהידבק באלוקות. כאשר הביטול מגיע כדבר נפרד בפני עצמו, ומתבטא בכך שהאדם מרגיש את עצמו כאסקופה הנדרסת, זהו ביטול ללא תכלית, ולא צומח מכך מאומה, ולא עוד אלא שמאבד גם את מה שכבר היה בידיו.
דווקא כאשר הביטול הוא במטרה להידבק באלוקות, ביכולתו להביא לצמיחה והוספה בעבודתו, באין ערוך ליכולותיו המוגבלות. בביטול גופא יש אמנם כמה וכמה מדרגות, אבל הצד השווה שבכולם הוא שמדובר בביטול לאלוקות ולא סתם ביטול.
בעומק יותר, גם את הביטול בכח הצומח אפשר לחלק לשני אופנים: א) הגרעין נרקב מעצמו, ומכיוון שהוא נמצא במקום של כח הצומח, פועל בו הריקבון צמיחה ועליה. ב) זה הרבה יותר עמוק מזה, הריקבון אינו מגיע מצד עצמו, אלא כח הצומח הוא הפועל בו את הביטול והריקבון, ועל ידי זה נכללת מציאותו בכח הצומח, ולא נשאר ממנו אף מציאות ממשית.
דרגות הביטול והשילוב עם שמחה וחיות
וכן הוא גם בעבודת ה' ובהתקשרות לרבי, שישנם בזה שני אופנים: א) האדם מבטל את עצמו מכיון שהוא יודע שללא זה אינו יכול להידבק באלוקות, שהרי 'אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה'. ב) ויש אופן נעלה יותר, והוא שהתורה והאלוקות עצמם פועלים בו את הביטול, ועל דרך מה שכתוב לגבי משה 'ויפול על פניו', ואמרו חכמינו זכרונם לברכה 'מה ראה מידת אמת ראה'. ובהתקשרות, שכתוצאה מההשפעה שהרבי נותן לנו, אנו מתבטלים ויוצאים מהמציאות שלנו.
על כל פנים, באיזו דרגה שהאדם יהיה, צריך להיזהר לא להיות כאסקופה הנדרסת, להתעסק בביטול לשמה ללא כל מטרה. צריכים להיות בביטול לאלוקות. יחד עם תנועת הביטול הנדרשת עבור התקשרות, כמדובר לעיל, נדרש מאיתנו להתקשר לרבי מתוך 'שמחה וטוב לבב', שהרי נצטווינו ש'עבדו את ה' בשמחה', וזה כולל כמובן את עניין ההתקשרות.
בהשקפה ראשונה, שתי תנועות אלו סותרות, כי תנועת הביטול, אף שאינו כאסקופה הנדרסת כאמור, מכל מקום תנועה זו קשורה עם כיווץ וצמצום, ואילו עניין השמחה קשור עם התפשטות הנפש והנהגה באופן של רחבות. אך האמת היא שהדברים לא סותרים כלל, וכאשר הביטול הוא באופן הנרצה ובאופן אמיתי, כפי שדובר לעיל, אין שום מניעה שעבודת ה' ועבודת ההתקשרות יהיו חדורים בשמחה ובחיות, וכדלקמן.
מהות המלאכים לעומת מהות נשמות ישראל
בחסידות מבואר, שישנו הבדל בין נשמות ומלאכים: המלאכים, עם כל גדולתם ומעלתם, הם נבראים, והמציאות שלהם היא מציאות מוגבלת ומדודה, ואילו הנשמות, כל מציאותן היא אלוקות כפי שירדה למטה ונעשתה נברא. בפרטיות יותר, במלאכים יש כמה דרגות וסוגים, אופנים, שרפים וכו'. המלאך נקרא שליח והוא בטל בתכלית לשליחות שהוטלה עליו, וכמו שנאמר 'ותקרא שם ה' הדובר אליה', שאף שהיה מלאך, הנה מצד גודל ועוצם ביטולו לא הורגשה מציאותו כלל והיה זה כאילו ה' עצמו דיבר עמה.
במקום אחר, חסידות מפליאה את גודל הביטול של המלאכים הנקראים שרפים, שכאשר אומרים 'קדוש' הם מתבטלים בתכלית ממציאותם. אך יחד עם זה לא מצינו בשום מקום במלאכים עניין של אלוקות, והסיבה לכך היא פשוטה, משום שהם נבראים.
וכמו שכתוב ב'תניא' שמקור המלאכים משם 'אלוקים', ובשעה ש'הושיט הקדוש ברוך הוא אצבעו הקטנה ביניהם שרפם', שהיות והאיר עליהם יותר מהחוק הקצוב להם והשפיע עליהם מספירת מלכות דאצילות שנקראת 'אצבעו הקטנה', לא יכלו לסבול גילוי זה, היות ואלוקות מהווה סתירה למציאותו של נברא. מה שאין כן בנשמות ישראל ששורשם משם הוי', כמו שכתוב 'כי חלק ה' עמו', ואינם נבראים כמו כל שאר הברואים שבעולם, אלא אלוקות שנעשה נברא, כמובא בחסידות.
קבלת עול כטבעה האמיתי של הנשמה
וכפי שאנו מתחילים את היום באמירת 'אלוקי נשמה שנתת בי', שאנו מודים לה' על שהחזיר לנו את הנשמה, ומוסיפים ואומרים 'טהורה היא', שמקורה של הנשמה הוא בעולם האצילות, וזוהי מהותה. ואף שאחר כך ירדה ונשתלשלה בעולמות בי"ע [בריאה יצירה ועשייה] עד שירדה לגוף גשמי ('אתה בראתה' כו'), ועד שזקוקים ל'ואתה משמרה בקרבי' שזקוקה לשמירה, מכל מקום, עיקר מהותה של הנשמה היא מקורה באצילות, ובלשון הזוהר ש'ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד'.
מובן אם כן שעניין הביטול לאלוקות שישנו אצל יהודי, אינו כמו אצל המלאכים שהביטול לאלוקות פועל היפך וביטול מציאותם, כי אם אדרבה, כאשר יהודי עובד עבודתו בקבלת עול, ועושה מה שנצטווה, הרי זוהי מציאותו האמיתית.
וכלשון הידוע 'א איד איז א קבלת עול'ניק, א קבלת עול'ניק איז א איד'[ = יהודי הוא בעל קבלת עול, ואדם בעל קבלת עול הוא יהודי], שהפירוש בזה הוא, שהקבלת עול הוא חלק בלתי נפרד מטבעו של יהודי שהקדוש ברוך הוא הטביע בו, ולכן לא צריך לזה עבודה יתירה אלא זהו טבעו ('א איד איז א קבלת עול'ניק').
אשר לכן, הביטול והקבלת עול אצל יהודי אינה יציאה ממציאותו וטבעו, אלא הוא הוא מציאותו וענינו, ('א קבלת עול'ניק איז א איד'), ולכן אין שום סתירה בין עבודה מתוך ביטול וקבלת עול לעבודה מתוך חיות ושמחה. ואדרבה, כאשר יהודי עושה עבודתו כדבעי מתוך קבלת עול, על ידי זה דווקא נעשית פתיחת הנפש והוא יכול להגיע לרחבות ושמחה אמיתית.
אופן ההשפעה העצמית של נשיאי חב"ד
לא זו בלבד שההתקשרות צריכה להיות מתוך שמחה גדולה, יתירה מזו: ההתקשרות לרבותינו נשיאינו צריכה להביא יחד עמה הרגשה של תרוממות על הזכות הנפלאה שנפלה בחלקנו, להתקשר באילנא דחיי, ושהרגשה זו תתבטא במעשה בפועל בחיי היום יום. אמת, ישנם צדיקים נוספים, כולם קדושים, כולם טהורים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם, אך ההתקשרות לרבותינו נשיאינו היא באין ערוך.
ואפרש שיחתי: אצל אדמו"רי פולין למשל ישנו נוהג של 'חלוקת שיריים'. תוכן עניין השיריים הוא כפשוטו, שהעיקר נותר אצל הצדיק, והוא משפיע ממה שנשאר אל המקושרים אליו. נכון שהמעט שנשאר הוא טפל ביחס לעיקר, אך בכל זאת, כיון שאלו שיריים של צדיק, גם השיריים הם מציאות חשובה.
זהו על דרך מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה ש'שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד', שהגם שהיא שיחת חולין ולא תורה, מכל מקום, כיון שהיא שיחה של תלמידי חכמים, גם היא צריכה לימוד, היות ויש לה חשיבות. וכמו כן בענייננו, גם השיריים של תלמידי חכמים יש בהם קדושה וחשיבות בפני עצמם.
אצל רבותינו נשיאינו, נשיאי חב"ד, לא מצאנו עניין של שיריים. אדרבה, הם הקפידו לא לתת ממה שנשאר בצלחת שלהם וכיוצא בזה. הם נתנו ונותנים לנו את הכל! אותם בעצמם, את כל הכוחות הפנימיים והעצמיים, וכמו שכתוב 'טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל'.
נצחיות ההשפעה וההתקשרות בכל הזמנים
הרבי משפיע לנו שפע עצום של גילויים, אם זה על ידי המאמרים והשיחות, חלוקת דולרים, חלוקת לעקאח, קונטרסים, תניא'ס או בכל עניין אחר. ובסגנון של מאמרי י' שבט: הרבי נותן לנו את אוצרותיו הכמוסים ביותר והנעלמים מעין כל רואה. כל עניינים אלו שאצרו הוא ואבותיו המלכים, הרבי מחלק לנו, לחיילים, לצורך ניצוח המלחמה. לא מדובר על עניינים צדדיים וחיצוניים, אלא על העניינים הכי פנימיים ועצמיים.
ישנם השואלים, הרי כל העניינים המדוברים אודות זה שהרבי אומר מאמרים ושיחות, וכן מחלק דולרים וקונטרסים וכו', הרי זה הכל היה לפני ג' תמוז תשנ"ד, אבל אנחנו, הנמצאים בתקופה אשר 'אותותינו לא ראינו', לכאורה אין לנו שייכות לזה? לפני שאמשיך, הנני מוסר מודעה שאינני 'מליץ יושר' של הקדוש ברוך הוא, ואינני מצדיק את המצב חס ושלוםמבאשר הוא שם. אנסה רק לתרץ את השאלה הספציפית הזו, בכל הנוגע אלינו.
ובהקדם: שאלה זו אינה רק בנוגע לאלה שנולדו אחרי ג' תמוז, וניתן לשאול אותה גם בנוגע לאלה שנולדו לפני זה. אמירת המאמרים והשיחות, חלוקת דולרים והקונטרסים וכו' לא היו הרי מקרה חד פעמי, והיו ריבוי עצום של התוועדויות וחלוקות. אם כן, גם מי ששמע וקיבל פעם אחת ופספס בפעמים אחרות, חסרה לו 'השפעה' זו לכאורה.
המשכיות ההשפעה הרוחנית ומושג ההתנשאות
ומה בנוגע לאלה שהיו בזמן ההתוועדויות והחלוקות בשליחות בערי השדה, גם הם לא קיבלו, ולמה יגרע חלקם בגלל השליחות? בשלמא אלו שמרצונם לא נמצאו בזמן החלוקה מצד שבחרו לגור בריחוק מקום מ־770, הרי לא חייבים להם מאומה ('מ'איז זיי נישט שולדיג'). אבל השלוחים, שקיימו בעצמם 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך' ולא הגיעו לרבי אלא מזמן לזמן ופספסו בינתיים התוועדויות רבות וכן 'חלוקות' רבות של דולרים, לעקאח, קונטרסים וכו', למה יגרע חלקם?!
וקרוב הדבר לומר, ועוד יותר מקרוב, שכל אלו שלא היו בעת שהרבי אמר את המאמרים או קיבלו את הדולר וכו', היתה אצלם ההשפעה על ידי דבר אחר. כמובן שהרבי אינו מוגבל באופן השפעה כזה או אחר. הרבי אמר כמה פעמים בנוגע ל'חלוקת דולרים', שאלו הנמצאים כאן ומקבלים יפדו ויתנו את הדולר לצדקה, וגם אלו ששומעים דרך ה'הוק-אפ' [שידור חי] יעשו כן. היינו, שאלו שקיבלו את הדולר מידו הקדושה, ההמשכה והשפעה היתה על ידי זה שקיבלו, ואלו שלא קיבלו ההשפעה אצלם היתה על ידי דבר אחר.
ממילא, הוא הדין והוא הדבר בנוגע לזמננו עתה, שברור הדבר, נעלה מכל ספק, שכל ההמשכות וההשפעות ישנן גם כעת, וזה שאין לנו אחיזה גשמית בזה, זה 'עסק' של הרבי ויכול הוא לפעול שהרוחניות יימשך בגשמיות אף על פי שאין לזה 'אחיזה'.
התנשאות של קדושה כעניין אחד עם הביטול
נעלה מעל כל ספק שישנם כל העניינים של המאמרים וההתוועדויות והחלוקות וכו', וזה שאין לנו אחיזה גשמית בזה, ואין לנו דולרים, קונטרסים וכיוצא בזה – אינו מהווה סתירה לכך, כי ההשפעה ישנה, וכלשונו הקדושה במאמר באתי לגני תש"ל 'מ'גיסט און מ'גיסט און מ'גיסט', שפירושו שופכים ושופכים ושופכים. רק שזה לא מתבטא באותה הצורה בגשמיות, אלא בדרכים אחרות.
מובן שבתוך שאר העניינים הפנימיים שהרבי משפיע לנו ישנו גם את עניין הרוממות וההתנשאות. כיון שהוא עצמו בבחינת מלך ויש אצלו את עניין ההגבהה וההתנשאות, משפיע הוא לנו גם את עניין זה, בתוך שאר ענייניו הפנימיים והעצמיים, כמדובר לעיל.
מובן מאליו שעניין ההתנשאות של הרבי אינו התנשאות כפשוטו חס ושלום, אלא התנשאות של קדושה, וכלשון הרבי הרש"בשנדפסה בספר השיחות 'תורת שלום' – 'בא מיר איז פאראן עצמי, תיתי לי אז עס איז אזוי, איך בין ניט שייך צו קיין הגבהה והתנשאות נאר די מעשה איז אזוי, דער וואס איז מיר חושד זאל ליגען אין שאול תחתית'. שפירושו: 'אצלי נמצא 'עצמי'. תיתי לי שככה זה. אינני שייך לשום הגבהה והתנשאות, רק שאלו העובדות. מי שחושד בי, שיהא מונח בשאול תחתית'.
וכפי שמדייק הרבי בלשון הרמב"ם בנוגע למלך, ש'כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל', שמהלשון 'כדרך.. כך' מוכח שאין זה שני עניינים שונים, שמצד אחד חלק לו הקדוש ברוך הוא כבוד, ומצד שני ציווה עליו להיות בטל בתכלית.
תוקף עבודת החסיד מתוך הרגשת 'עבד מלך'
אלא שהוא עניין אחד, שמצד תכלית הביטול שלו הרי הוא בתוקף המציאות, והיינו מפני שכנזכר קודם, אין זה התנשאות משלו חס ושלום, אלא התנשאות של קדושה. ואפס קצהו ושמץ מנהו משפיע הרבי לכל אחד ואחד מהחסידים, שיחד עם תכלית הביטול יהיה לו תוקף והתנשאות של 'ויגבה לבו בדרכי השם'.
תוקף זה שמשפיע לנו הרבי, נוגע לעבודת ה' למעשה בפועל הן בעבודתנו עם עצמנו, והן בעבודתנו עם ה'חוץ', לתקן עולם במלכות ש-ד-י. כאשר ניגשים לפעול עם יהודי שני, צריך לעשות זאת באופן של תוקף והתנשאות, מבלי להתפעל מהמלעיגים ומבלי להתפעל מהמניעות ועיכובים. צריכים לדעת שאנחנו למעלה מכל זה וכו'. כאשר בחור הולך להשפיע על חברו בעבודת השם או שהוא יוצא ל'מבצעים' – הוא צריך לגשת ליהודי שני בתוקף של מלך.
ושלא יגיע חס ושלום עם תחושה שהוא, הבחור, 'בטלן' שיושב כל היום ולומד, והוא מגיע לבקש 'טובה' מאותו איש עסקים המעביד תחתיו אלפי אנשים ו'מנהל את העולם' שיסכים להניח תפילין. צריך לגשת ולדבר איתו בכל התוקף, ובהרגשת 'עבד מלך – מלך'.
אף שבכמובן צריכים לגשת בדרך ארץ המתאימה, אבל יחד עם זה בכל הביטחון וה'ברייטקייט', שזו הרחבות. רואים במוחש שכאשר שליח או תמים ניגש לדבר באופן שכזה, הוא נוחל הצלחה מעל ומעבר לכוחותיו ויכולותיו מצד עצמו.
גילוי מציאותו האמיתית של החסיד מול הניסיונות
כמו שכתוב אצל משה רבינו ש'מידת אמת ראה', וזה גרם ש'ונפל על פניו', כך הוא אצל כל אחד ואחד, שכאשר הוא מדבר עם יהודי שני באמת, בתוקף ובשטורעם, היהודי השני מתפעל ומתבטל, ואם זה לא קורה בפעם הראשונה, הרי בפעם השנייה או בפעם השלישית זה יפעל וימיס את כל המחיצות.
נקודה זו נוגעת ושייכת מאוד גם בעבודה עם עצמו. מכיון שהרבי משפיע לו הרגשה של רוממות והתנשאות, אינו נכנע לפיתויי היצר. וכידוע הפתגם אודות ר' מרדכי ליעפּליער שאמר על עצמו שלא נכשל מעולם מצד שהיה בעל גאווה, שבכל פעם שעלה ברצונו לעשות דבר מה שלא כפי הכוונה, אמר לעצמו 'הרי אני חסיד של הרבי, ואיך אפול בכזה עניין?'.
או בסגנון אחר, כאשר תמים עומד ועושה חשבון נפש ממעמדו ומצבו ועלול להיות שיגיע למסקנה חס ושלום ש'תראוני שאני שחרחורת', ועלול לבוא על ידי זה לידי עצבות ונמיכות הרוח, עליו לדעת שהוא קשור לרבי, והרבי משפיע לו את כל תוקף ההתנשאות של 'ויגבה לבו'.
ובמילא עליו לדעת שגם אם נפל ומעד, הרי זה רק כהמשך הפסוק 'ששזפתני השמש', היינו שהוא מצד עצמו 'חלק אלוקה ממעל ממש', והוא חסיד של רבותינו נשיאינו וכו' וכו', ומה שהגיע לכזה מעמד ומצב, זה רק מצד אומות העולם שסביבו, שהם ש'מונים לחמה', 'שזפתני השמש'.
תיקון השטות דלעומת זה על ידי מעיין הנשמה
אבל מציאותו האמיתית ורצונו האמיתי הוא להיות תמים בתכלית השלימות. כאשר חסיד מגלה בעצמו את מציאותו האמיתית, והרגשה זו ממלאת את כל מציאותו, הרי כל הניסיונות וכל העניינים החיצוניים מתבטלים בפניו כהמס דונג מפני אש.
ועם התוקף של האיתן שבנשמה, יכול הוא ללכת לבטח דרכו באופן של הולך ומוסיף הולך ואור. בקונטרס 'ומעין', מבאר הרבי הרש"ב באריכות נפלאה את עניין השטות דלעומת זה והשטות דנפש הבהמית, ומדייק בזה בפרטי פרטים. ישנה שטות השייכת לבעל עסק ושטות השייכת ליושב אוהל, ומאריך לבאר את השטות בהימשכות אחר תאוות עולם הזה וכו' וכו'. ומהי המסקנה של הקונטרס? בפשטות היה אפשר לחשוב שהמסקנה תהיה אודות הצורך 'לא להיות שוטה'.
אך הסיום של הקונטרס הוא שונה לגמרי ממה שהיה ניתן לצפות, אלא שמחמת כל אריכות הדברים, לא כולם מגיעים לסיומו. הרבי הרש"ב מסיים שם, שכל מה שהתבאר לעיל הוא רק בנוגע למי שלא נכשל עדיין באף שטות, וצריך לדעת להיזהר 'לא להיות שוטה' ולהישמר מכל המכשולים שניצבים לפניו.
אך מי שכבר נפל בשטות, לא יועיל לומר לו 'אל תהיה שוטה', אלא העצה עבורו היא הסיום של הפסוק בפתיחת הקונטרס: 'ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השיטים', כי עבור מי שנפל לא יעזור לנסות ולהתחכם, אלא הפתרון למצבו הוא לגלות את המעיין שבנשמה, שהוא חלק ה'איתן' שבנשמה.
תפקידו של הנשיא להגביה ולרומם את החסיד
וכאשר מעיין זה יצא ויתגלה, או אז 'והשקה את נחל השיטים' מלשון שטות, זה יתקן את כל הפגמים שנכשל בהם ויוציא אותו ממעמדו ומצבו ויעמידו בקרן אורה. כאשר חסיד מנצל את כוחות הרוממות וההתנשאות שהרבי משפיע לו, ומגלה את תוקף ה'איתן' שבנשמה שהוא היחידה שבנפש, 'יחידה ליחדך'.
אותו עצם אלוקי שאינו משתנה בשום מעמד ומצב, אותו חלק בנשמה עליו נאמר 'עם קשה עורף' למעליותא, ומגלה את עצם נשמתו בתוקף הכי גדול באופן של רוממות והתנשאות ולא נכנס כלל לשקלא וטריא עם הצד שכנגד שמנסה לשכנע אותו שכבר נפל, זה בלבד יכול כבר לרומם אותו מכל העניינים בהם הוא שקוע, ולהוציא אותו מאפילה לאורה.
למעשה אפשר לחלק את הדברים האמורים לעיל לשני קווים כלליים: מצד החסיד, נדרש עבור ההתקשרות לימוד תורתו וקיום הוראותיו מתוך ביטול וקבלת עול כמדובר לעיל, ומצד הנשיא, הרבי פועל בחסידים והמקושרים נשיאות ראש, שיהיה לכל אחד מהחסידים את התוקף של 'עבד מלך מלך', כדי שיוכל לעבוד את עבודתו באופן של 'ויגבה לבו בדרכי השם'.
עלינו להתבונן בזה, להחדיר הכרה זו במוחנו ולחקוק אותה על לוח ליבנו. עניינו של הרבי הוא להגביה ולרומם כל אחד ואחד מאיתנו, ולגלות בנו את הכוחות הטמונים בנו, ואנחנו צריכים רק לא להפריע. כבר התפרסם שהשד"ר הנודע הרה"ח ר' יוסף (יוס'ל) ויינברג ע"ה היה צריך פעם להכניס לרבי עניין חשוב ודחוף באמצע הלילה, ותחב את הפתק מתחת לדלת חדרו של הרבי, מתוך תקווה שכאשר הרב חודקוב יצא מהקודש, הוא ישים לב לפתק המונח שם ויעביר אותו לרבי.
סיפור המענה של הרבי על עניין ההגבהה
בפועל הרב חודקוב לא הבחין בפתק המונח, והרבי הרים את הפתק בעצמו. כשנודע על כך לרב ויינברג, הרגיש אי נעימות גדולה מאוד מכך שגרם טרחה לרבי להתכופף ולהגביה את הפתק, והוא הכניס פתק בו התנצל על מה שאירע. כעבור זמן הוציא הרבי מענה: 'הלא זה כל עניני צו אויפהויבען ובפרט דאס וואס אנדערע פארזעהן', שפירושו: והרי כל ענייני להגביה, ובפרט מה שאחרים לא שמים על לב. הרבי מגביה ומרים, 'ער שטעלט אוועק העכער', שפירושו הוא הוא מעמיד אותנו במקום גבוה יותר.
כשיהודי מתקשר לרבי, הרי הרבי 'שטעלט אים העכער'. וכפי שהרבי דיבר, במיוחד בזמן האחרון, בנוגע למשיח שכתוב שהוא יעמוד על גג בית המקדש, והרבי התבטא באחת השיחות 'משיח שטעלט אוועק יעדער אידן על גג בית המקדש', שפירושו משיח מעמיד כל יהודי על גג בית המקדש.
יש את בית המקדש עם כל המעלות שיש בו וכו', ומשיח שטעלט אוועק א אידן 'על גג בית המקדש', למעלה מהכל! כשיהודי עושה את עבודתו מלמטה למעלה, והוא מתמסר בתנועה זו של ביטול וקבלת עול, אזי הרבי 'שטעלט אים העכער'! ומגלה אצלו את ה'איתן' והתוקף שבנשמתו. ובפשטות, הרי רואים בהתוועדויות של הרבי, וגם היום אפשר לראות זאת ולהרגיש זאת על ידי הווידאו, איך הרבי מגביה, בגשמיות ממש וכל שכן ברוחניות, את כל הקהל בתנועת יד אחת.
השתקפות תנועת ההגבהה בהתוועדויות ובמבט של הרבי
והתנועה הכללית של ההתוועדות היא שהרבי מרים ומגביה את החסידים, וכמו שכתוב אצל משה רבינו ש'כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל', הרבי הוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם וכשהרבי מדבר הרי הוא מרים ומגביה. זוהי המציאות, הוא מרים, אנחנו צריכים רק להניח לו לעשות זאת. כאשר חסיד רוצה להישאר עם ישותו העצמית, עם המרה שחורה, ולחשב מי אני ומה אני, בזה עצמו הוא לא נותן לרבי להרים ולהגביה אותו.
אבל כאשר מתקשר לרבי, הרי על משיח נאמר 'הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד', וכשיהודי מתקשר עם הרבי, הרבי מרים אותו ביחד עמו. ועם התוקף הזה שמקבלים מהרבי, הוא יכול לעבוד את עבודתו כדבעי עם כל השטורעם. אם ברצוננו או שלא ברצוננו, זוהי המציאות, הרבי מרים, עלינו רק להתקשר לרבי כפי הנדרש מאיתנו. בשנים כתיקונן, ראינו בעיני בשר שכאשר נכנסו ריבוי יהודים לרבי, הרבי העניק לכל אחד בפרט את מלוא היחס ואת מלוא תשומת הלב.
וכשהרבי העניק ליהודי דולר או ברכה ביחידות, היה זה כאילו אין עוד אף אחד בעולם מבלעדיו, וכאילו אין לו בעולמו שום דבר חוץ מיהודי זה שעובר כעת לפניו. כמו כן ראינו איך הרבי עומד שעות על גבי שעות, אם זה בחלוקת דולרים, בקריאת פ"נים על ה'אוהל', במיוחד בשנים האחרונות, ומקדיש שעות אין ספור מזמנו על מנת לברך יהודים ולהתפלל עליהם.
נצחיות הדאגה והברכה של הרבי לכל יהודי
וגם אם היום אנחנו לא רואים את זה בעיני בשר, הרי ידוע שחסידות פסקה וגילתה ש'צמצום לא כפשוטו', ולכל חסיד ברור ופשוט שגם עתה הרבי מעתיר בעד כל המקושרים אליו. כאז כן היום דואג הרבי בגשמיות ממש עבור כל אחד מאיתנו ומגביה ומרומם ומנשא אותנו. וכאשר חסיד מסתכל ומתבונן בתמונה של הרבי, הרי כדברי הרבי במענה לאישה שחשה חלישות באיזשהו עניין 'תסתכל בתמונתו של כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר בעת שמרגישה חלישות.. ותזכור אשר גם הוא, בהיותו רועה נאמן אמיתי של ישראל – מסתכל בה בשעה זו'.
ואין זה רק כעין הרגש חסידי של התתוועדות או איזו מציאות מדומה, אלא כן הוא בגשמיות, ודברים כפשוטם. החידוש בזה הוא, שלא רק כאשר רואים את הרבי בגשמיות, אלא אפילו בזמן שלא רואים את הרבי בגשמיות, והחסיד רק מסתכל על תמונה של הרבי, הנה הרבי מסתכל ומביט בו באותה שעה.
וההסתכלות של הרבי הרי היא באופן של 'טוב עין', כלשון הפסוק 'טוב עין הוא יבורך', וכהביאור באחד המאמרים של הרבי הריי"צ, שה'טוב עין' גופא היא הנותנת ופועלת את הברכה. הרבי מסתכל על כל יהודי בעין טובה, ומעורר ומגלה בכל יהודי את הטוב שבו.
בו' תשרי תש"נ, חילק הרבי קונטרס 'ושאבתם מים בששון' של הרבי ה'צמח צדק', ביחד עם 'לעקאח' ומכתב כללי מתאריך ו' תשרי. מספר ימים לאחר מכן, בשבת פרשת 'האזינו' אמר הרבי שבשעת החלוקה 'היתה ההשתדלות לראות את כל אחד ואחת, כדי לראות את הכוחות שיש לכל לכל אחד ואחד מישראל'.
סיום: פריצת הגדרים וגילוי היחידה שבנפש
זה היה דבר יוצא דופן ומאוד מיוחד שהרבי יאמר מילים כאלו, אבל כלשון הידוע 'כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא', באמת כך זה בכל חלוקה וכיוצא בזה, הרבי מביט במקבל ומעורר בו כוחות פנימיים ועצמיים. עלינו להוסיף ולהתחזק בכל דרכי ההתקשרות, ולהקדיש זמן לחשוב ולהתבונן בנקודה זו, שעצם הקשר שלנו עם הרבי מגביה ומנשא אותנו מעלה מעלה.
ועצם הידיעה שכן הוא בוודאות, נותנת את הכוח להתנשא באופן של 'מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון'. ולהביא לידי גילוי את תוקף ה'איתן שבנשמה', ולפרוץ את כל הגדרים וההגבלות מבפנים ומבחוץ. ועד לגילוי היחידה הכללית, בהתגלות מלכנו משיחנו בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.