'מה נורא המקום הזה'. לא פעם אנו פוסעים אל תוך בית הכנסת בחיפזון של יום-יום, שוכחים כי בכל צעד אנו חוצים את סף המקום בו שוכן הבורא עצמו • בטור מיוחד ונוקב, מזמין אותנו הרב לוי זלמנוב לעצור את מרוץ השגרה, להתבונן בהנהגתו של נשיא דורנו, ולשוב ולכונן את יראת השמים שלנו ב'מקדש המעט' הפרטי של כל אחד מאיתנו • דברים שחשוב לקרוא ולהפנים • לטור המלא
☚ המקדש של כולנו: הצצה לדברי נשיאי חב"ד על שמירת קדושת 770 ובית הכנסת
בית הכנסת אינו רק מבנה, וודאי שאינו 'מקום שהייה' גרידא. בהגדרתו המהותית, בית הכנסת הוא 'מקדש מעט', המקום שבו השכינה שורה בפשטות ממש, והוא מהווה חלק בלתי נפרד מבית המקדש השלישי העתיד להתגלות. מתוך הבנה זו, נגזרת מאליה ההתנהגות הנדרשת מכל מי שחוצה את מפתן המקום הקדוש הזה.
כאשר באים אל המלך, אין ניגשים בדרך ארץ רגילה, אלא ביראה וברטט. כך הדבר בבית הכנסת: מדובר בביתו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. ההלכה ב'שולחן ערוך' מורה לנו במפורש על חובת הכבוד והמורא בבית הכנסת, אך מעבר להלכה היבשה, קיימת כאן תביעה חסידית פנימית 'לחיות' את המציאות הזו. אם האדם יתבונן ויקלוט שהוא נמצא בבית השם, ו'זה שער השמיים' – התנהגותו ותחושתו כלפי המקום יהיו לגמרי אחרת.
ההיסטוריה החסידית וההנהגות המפורסמות של גדולי ישראל מלמדות אותנו על דקדוק בקוצו של יוד בכל הנוגע לניקיון ולסדר. די להביט בהנהגתו של נשיא דורנו, בדרכו למקומו ב'770': בצעידה רגועה, בכיפוף רכון ומלא ענווה, היה הרבי מסדר ספר שנשמט או מרים לכלוך מהרצפה. הדריכות של הרבי כלפי ספר התורה שיוצא ממקומו. ההסתכלות המלאה יראת כבוד בה הסתכל הרבי כלפי ארון הקודש. במעשה זה, לימד אותנו הרבי שאין 'קטנות' בבית הכנסת. הרבי בעצמו מראה לנו כיצד מתייחסים למקום בו השכינה שורה.
קדושת המקום תובעת מאיתנו טהרה, לא רק מהלכלוך הגשמי אלא בעיקר מהלכלוך הרוחני. השיח בבית הכנסת – חדשות ו'נייעס' של חולין, דברים בטלים או עיסוק בענייני העולם – מהווים ניגוד מוחלט לקדושת המקום. עלינו לזכור: המקום הזה אמור להיות זך וצלול, מוכן וראוי בכל רגע לגילוי השכינה, וכל דיבור בלתי ראוי הוא כפגיעה בכבוד המקום.
חיים של חסיד שחי את העובדה ש'אין עוד מלבדו', מתבטאים בראש ובראשונה באופן שבו אדם עומד בבית הכנסת. כאשר אדם נכנס למקום, עליו לשוות לנגד עיניו כי הוא נמצא בבית משכנו של הבורא. תחושה זו משנה את צורת עבודת התפילה, את הלימוד, ואת ההתנהגות כולה. בית הכנסת הוא המקום שבו האלוקות מתגלה בפשיטות, ומי שזוכה לחוש זאת, תפילתו הופכת לפגישה מוחשית עם המלך. מי שמתפלל באריכות, ומרגיש טעימה אמיתית של אלוקות בטהרתה, הוא קולט את משמעות הקדושה של בית הכנסת. הוא חש 'מה נורא המקום הזה'.
בימים אלו, בהם אנו ניצבים על סף הגאולה האמיתית והשלימה, האחריות שלנו גדולה שבעתיים. אנו מכינים את 'בית המקדש השלישי' הפרטי והכללי שלנו. אם נשמור על בתי הכנסת שלנו כמרחבים צרופים ומזוקקים, נוכל לעמוד מוכנים לקבלת פניו של המלך בבית המקדש הגדול בירושלים, ואזי נקיים בהידור ובפשיטות את הציווי 'את מקדשי תיראו'.