המילה 'חופש' מעוררת בנו אסוציאציה של שחרור ומנוחה, אך מה קורה כשהיא הופכת בשקט לכלא השקוף ביותר של הנפש? בימים שבהם הלחץ החיצוני שוקט והבחירה עוברת כולה לידינו, צפה השאלה הנוקבת: מי אנחנו כשאף אחד לא מחייב אותנו? במאמר מרתק ומלא עומק חסידי, צולל המשפיע הרב לוי זלמנוב אל פרדוקס החופש, ומגלה כיצד דווקא ימי 'בין הזמנים' יכולים להפוך לזמן של גאולה פרטית וחירות אמיתית • לטור המלא
☚ מכתב נדיר נחשף: ההשקעה באריכות התפילה סותרת ללימוד התורה?
המילה 'חופש' מצטיירת אצל רבים מאיתנו כעניין של פריקת עול. מין הרגשה כזו שברגע שהמסגרת נסגרת, אפשר לבסוף לנשום לרווחה ולעשות מה שעולה על רוחנו, בלי חשבון ובלי מחויבות. זו בדיוק הסיבה שהרבי דיבר בכאב כה רב כנגד סגירת המסגרות בימי 'בין הזמנים'; כי אצל יהודי, באמת אף פעם אין 'חופש' מתוכן, ותמיד מוטלת עליו השליחות לעבוד את השם. התורה אינה עבודה חלקית שיוצאים ממנה לחופשה, אלא מהות החיים עצמם.
אבל אם נסכים לצלול לרגע לעומק הדברים, נגלה שדווקא בימים אלו אנחנו יכולים לגלות מהו 'חופש' אמיתי. כי כשמתבוננים באמת, מבינים שחופש איננו הפקרות. אדם שמסתובב בעולם בלי שום הגבלות, מתוך תחושה ש'הכל מותר', מוצא את עצמו מהר מאוד מרגיש ריקנות, אובדן דרך וחוסר משמעות. היעדר גבולות אינו מעניק חירות – הוא מביא לשעבוד נורא ליצרים, לתאוות ולהרגלים מגונים שהופכים את האדם לעבד ממש של תאוותיו ושל הנוחות שלו.. במעמקי נשמתו, האדם מבין שה'חופש' המדומה הזה הוא בעצם כלא שקוף, והוא משתוקק לזעוק ולצאת מהגלות הנפשית הזו שאליה נפל.
חופש אמיתי, לעומת זאת, נבנה דווקא מתוך בחירה במסגרת פנימית. דווקא היסוד הפנימי של קבלת עול ויראת שמיים – ובפרט כשהוא נפגש עם האדם במקום שבו אף אחד אחר לא מכריח אותו, ללא משמעת חיצונית או לחץ סביבתי – הוא זה שמעניק לאדם תוכן נפשי עמוק וחירות אמיתית. כשהעשייה נובעת מבפנים, פתאום האדם מרגיש מאושר באמת, והוא חווה תנועה נפשית של יציאה מעבדות לחירות.
לכן, דווקא כשנמצאים בימי 'בין הזמנים', זוהי שעת המבחן האמיתית והזדמנות הזיכוך של 'עובד השם'. כל עוד האדם נמצא במסגרת, קשה לדעת כמה מפעולותיו נובעות מחיבור פנימי וכמה מהרגל, מלחץ חברתי או מיראה מהצוות. דווקא בימים אלו, זה ה-זמן של האדם ללמוד חסידות בצורה כנה ועמוקה, ולשאול את עצמו: כיצד התורה והחסידות נוגעות אליי באמת, לתוך החיים האישיים שלי?
כשהאדם נמצא בגלות ועבדות אישית ליצריו, האלוקות שבו מוכסה ומוסתרת תחת שאון החולין והנפש הבהמית. הנשמה, שמבטאת בצורה החזקה ביותר את החופש והאינסופיות בהיותה 'חלק אלוקה ממעל ממש' (שהוא ה'אין סוף' האמיתי), נכלאת כביכול במיצר. מתוך כך האדם מרגיש גלות, והנשמה כמהה לרוחניות. אך בעת 'עבודת התפילה' – בהתבוננות כנה בקשר הישיר בינו לבוראו, בהסרת הלחצים ובפתיחת הלב באריכות ללא הגבלת זמן – האדם מציף את האמת הפנימית שלו, מתקשר לבוראו ופודה את הנשמה שלו ממיצר הגוף.
כמובן שבשביל זה יש לגשת לתפילה לא מכורח חיצוני וכפייה, אלא בעיקר מתוך רצון אמיתי להתחבר לפנימיות שלו. בעבודת התפילה באריכות, בהתבוננות ובפתיחת הלב, האדם ממלא את עולמו הפנימי בבחירה זכה וטהורה בחיים של אלוקות. התפילה היא הרגע שבו האדם יוצא מהמצר אל המרחב, ומגיע להסכמה ולחוויה אישית עמוקה בעבודת השם. לא מפני שהמסגרת מחייבת, ואף לא בגלל 'מה יגידו', אלא מפני שהוא חווה את הגאולה האינסופית של נפשו.
חסידים היו מספרים בשם הרבי הריי"צ, שהתבטא פעם ואמר שהוא לא מוכן לשים 'קופיקא' (פרוטה) על בחור, עד לחמש שנים לאחר החתונה.. כי כל עוד האדם עטוף בחממה, קל להתנהג כחסיד. אך בסופו של דבר, דווקא בזמן שבו האדם יוצא מאזור הנוחות והחממה המוכרת שלו, כשהוא עומד ברשות עצמו במבחני החיים הממשיים – שם נמדדת אמונתו האמיתית והבחירה האיכותית העצמית שלו.
גם אם במסגרת השגרתית האדם מרגיש שלפעמים הוא פועל מתוך הרגל ולא מצליח להשקיע בעבודת השם פנימית, עכשיו זה הזמן לזעוק לגאולה פרטית ולנוע אל עבר חיים של משמעות. כשהאחריות נמצאת כולה בידיים שלך, הנשמה מוכנה להתגלות בכל עוזה ולבחור מחדש באלוקות. כל מה שנדרש מאיתנו הוא לכוון את הכל מתוך יסוד הקבלת עול והביטול החסידי, ולגלות שהחופש הכי גדול בעולם – הוא אינו החופש מאלוקות, אלא החופש להיות קשור לאלוקות מתוך בחירה, דביקות וגאולה פנימית.