מילד גוסס שרופאים הרימו לגביו ידיים, למנהיג חסידי ענק שתפילותיו הבעירו לבבות: גלו את סיפורו המופלא של הילד שהבריא בזכות ההחלטה הטובה להאריך בתפילה, וטבע את חותמו בדברי הימים של חסידות חב"ד • מה הייתה ההבטחה הדרמטית ששינתה את מסלול חייו, ואיך נשזר גורלו באופן מצמרר בזה של זקנו הגדול, אדמו"ר הזקן? • אתר 'חב"ד לייב' מגיש סקירה מרתקת ומקיפה על דמותו, תפילתו והנהגתו של רבי חיים שניאור זלמן שניאורסון זצ"ל – אדמו"ר חסידות חב"ד ליאדי ובנו השלישי של הרבי ה'צמח צדק' • לכתבה המלאה
☚ השריפה שכיבתה את ההתנגדות: כך מונה האדמו"ר מקאפוסט לרב במעוז חב"ד ליובאוויטש
בחדר הסגור בליובאוויטש שררה דממה כבדה. הילד – בנו השלישי של הרבי ה'צמח צדק', שנקרא על שם זקנו הגדול אדמו"ר הזקן עם השם שניאור זלמן – שכב במיטתו כשהוא קודח מחום. הרופאים, שעמדו חסרי אונים לצד המיטה, כבר הרימו ידיים ואמרו נואש לחייו. הרבנית חיה מושקא, אמו הדואגת, לא יכלה לשאת עוד את המראה הקשה. היא נכנסה בסערת רוחות אל בעלה, הרבי ה'צמח צדק', וזעקה מקיר ליבה: "בננו ר' זלמן הוא מסוכן, ואתה שותק?!"
הרבי לא השתקע בהסברים. הוא נטל מיד את ספר התהילים שלו, צעד לחדר החולה, ישב לצד מיטתו והחל לשפוך את נפשו בדמעות שליש. כשהשלים כמה פרקי תהילים, פנה אל בנו הגוסס ואמר לו מילים ששינו את מסלול חייו מן הקצה אל הקצה: 'עליך יש קטרוגים למעלה שאינך מאריך בתפילה, ועל כן קבל עליך שתאריך בתפילה – ותתרפא'. הילד קיבל על עצמו את הדברים בו במקום. כחלק ממהלך הרפואה והישועה הוסיפו לו את השם 'חיים', והנס התרחש – הבן החלים כנגד כל הסיכויים.
וכך מובא הסיפור המלא בהקדמה לספר תהילים 'יהל אורי (מאת הרב חיים אליעזר הכהן ביחובסקי והרב חיים מאיר הילמן [שהיו חסידי חב"ד-ליאדי], פלטבה תרע"ח):
'פעם אחת חלה בן השלישי של אדמו"ר [הרבי ה'צמח צדק' (והוא שנקרא אחר כך אדמו"ר חב"ד ליאדי)], ואמרו הרופאים נואש למחלתו. ובאת הרבנית לאדמו"ר ואמרה בנינו ר' זלמן הוא מסוכן ואתה שותק! תיכף לקח התהילים שלו עמדו והלך לחדר החולה וישב אצלו ואמר כמה קפיטליך [פרקי] תהילים והוריד דמעות, ואחר כך חזר פניו הקדושים אל פני בנו החולה ואמר לו: 'עליך יש קטרוגים למעלה שאינך מאריך בתפילה, ועל כן קבל עליך שתאריך בתפילה ותתרפא'. וקיבל על עצמו. ואז הוסיפו לו שם 'חיים' ונתרפא על ידי כל זה.
וזה היה עוד בימי עלומיו שאז היה עיקר קביעתו בש"ס וראשונים חמישה עשר שעות בכל יום, ועל כן היתה תפילתו בינונית. ואחר כך כשקיבל על עצמו להאריך בתפילתו – היו תפילותיו נוראים ומפליאים, ובכל יום היו רבים שבים להי על ידי נועם מתק תפילותיו. ומראה פניו היה כמראה הלפידים. והכל בא לו מן ה'קפיטליך' תהילים של אביו אדמו"ר'.
מהתקדשות בלימוד – לאש להבת של תפילה ועבודת ה' נוראה
עד אותם ימי חולי, עיקר סדר יומו של ר' חיים שניאור זלמן הוקדש כולו לשקוד על התורה. כעילוי מופלג, הוגה היה בש"ס ובראשונים במשך כ-15 שעות מדי יום, ולפיכך היתה תפילתו קצרה וממוקדת. אך ההבטחה שניתנה על ערש דווי שינתה את הכל. מאותו יום ואילך, עינו, לבו וכל ישותו היו נתונים אך ורק לתורת ה' ולעבודתו. עבודת התפילה שלו היתה נפלאה למאוד: בהתפעלות עצומה, ברעש ובשבירת הלב שנגעה בכל השומעים ואף המסה 'לב אבן'.
כמה פעמים ראו אותו באמצע ה'שמונה עשרה' כשהוא הולך אנה ואנה, פניו כלהבות אש, והוא מרקד ומפזז בדביקות עילאית. פניו קדחו ולהטו 'כמראה הלפידים', ונועם מתק תפילתו היה כה עז, עד שבכל יום ויום היו רבים שבים בתשובה שלמה רק למשמע קולו. כל המתנה הזו, העידו חסידים, ננבעה מאותם פרקי תהילים ודמעות של אביו.
'ודור רביעי ישובו הנה': הנהגה, עצות ותושיה בעיר ליאדי
רבי חיים שניאור זלמן נולד בליובאוויטש בשנת תקע"ד, כערך שנה לאחר הסתלקותו של זקנו, מייסד חסידות חב"ד, אדמו"ר הזקן. הוא נשא לאישה את הרבנית חיה, בתו של הרב ישעיה הלוי מהומיל, והמשיך לצמוח ולהתעלות לצד אביו. לאחר פטירת אביו ה'צמח צדק', נעשתה עבודתו בקודש בעילוי רב לאין שיעור.
בשנת תרכ"ו עברה החסידות טלטלה כשהתעוררו חילוקי דעות לגבי מילוי המקום. ר' חיים שניאור זלמן נסע לעיר ליאדי – מקום מושבו של זקנו בעל ה'תניא' – וכשבא בשעריה קרא את הפסוק: 'ודור רביעי ישובו הנה'. הוא, שהיה הדור הרביעי לאדמו"ר הזקן, החזיר את עטרת רבנות ליאדי ליושנה.
לאחר כשלוש שנים שבהן עוד קבע את דירתו בליובאוויטש, העתיק בשנת תרכ"ט את מושבו לליאדי וייסד את חצר חסידות 'חב"ד – ליאדי', בראשה עמד במשך כ-11 שנה. המונים נסעו אליו בצמא לשתוות מדברי קדשו, לדרוש ממנו עצות וברכות בענייני גשמיות ורוחניות. הוא קיבל את כל אדם בסבר פנים יפות ובמסבירות, גילה חכמה נפלאה וטוב מזג יוצא מן הכלל, והיה איש חסד אמיתי. כל אשר יצא מפיו הקדוש היה כדבר אלקים, ורבים נושעו מברכותיו.
הדמיון הפלאי והמצמרר לאדמו"ר הזקן
דמותו היתה בבואה מופלאה של סבו הגדול, כפי שמתואר בספר 'בית רבי'. השניים חלקו מסלול חיים מקביל באופן מעורר השתאות: הוא נקרא 'שניאור זלמן' על שמו בשנה הראשונה לפטירתו; מלא את מקומו בהנהגה מהעיר ליאדי במשך 11 שנה – בדיוק כמו אדמו"ר הזקן; נסתלק כשהוא בן ס"ו (66) שנים – בדיוק כפי שהיה זקנו בפטירתו; ואף נסתלק בד' בטבת תר"מ – בדיוק באותו חודש שבו נפטר אדמו"ר הזקן (כ"ד בטבת).
בספר 'לשמע אוזן' מסופר כי האדמו"ר מליאדי עצמו התייחס לכך קודם הסתלקותו ואמר: 'איך בין צופרידן וואס אין דעם אלטן רבי'נס חודש' [= שבע רצון הנני על כי בחודשו של אדמו"ר הזקן]. ולא רק במסלול החיים בלט הדמיון: בספר 'כתבי הרח"א ביחובסקי' מובאת הקבלה מרתקת נוספת. כפי שחסידים אמרו על אדמו"ר הזקן שלא ראוהו מעולם 'וואחעדיק' [= בלבוש או בהנהגה של ימי חול], כך גם האדמו"ר מליאדי היה לבוש כל ימות השבוע בבגדי לבן כביום שבת קודש, ואת ארוחותיו בימי החול אכל אך ורק משיירי שני הכיכרות שבצע עליהם בסעודות השבת.
הימים האחרונים והסתלקותו לגנזי מרומים
בשנת תר"מ, במוצאי שבת קודש פרשת 'ויצא', חלה האדמו"ר מליאדי במחלה קשה. הדרוש האחרון שאמר מאותה הסדרה היה מעניין המאורע, שהתחיל בפסוק 'ושבתי בשלום אל בית אבי'. המחלה נמשכה כארבעה שבועות, והרבו להשיג עבורו רופאים גדולים מבלי לחסוך מעצור וכסף.
אפילו אל אוהלי אבותיו רבותינו הקדושים שלחו פדיונות נפש, ואחיו הרבי המהר"ש – מנהיג חסידות חב"ד ליובאוויטש, בא במיוחד לבקרו. האח הדגול נשא בעדו רינה ותפילה מעומק הלב, אך כל ההון והרפואות לא הועילו. ביום שישי ערב שבת קודש, ד' בטבת תר"מ, נסתלק לגנזי מרומים ומנוחתו כבוד בעיר ליאדי.
אחרית דבר והמשכיות החצר
לאחר הסתלקותו נחלקו חסידיו: מרביתם קיבלו את הנהגת בנו, רבי יצחק דובער שניאורסון (בעל 'סידור מהרי"ד'), וחלקם פנו אל חתנו, הרב לוי יצחק מסירטשין, שהעביר את המרכז לסירטשין ובהמשך לוורשה. עם פטירתו של המהרי"ד, לא קם ממשיך רשמי לחצר ליאדי, ורובם המכריע של החסידים שבו אל החצר המרכזית בליובאוויטש, תחת הנהגתו של הרבי הרש"ב. אך רושם תפילותיו הזוהרות ועבודתו הלוהטת של הרבי מליאדי – שנולדו מתוך פרקי התהילים והדמעות של אביו – מוסיף להאיר בדפי ההיסטוריה החסידית עד עצם היום הזה.