איפה הלב שלכם בין המצרים? האם אנחנו באמת מתאבלים על חורבן הבית, או שפשוט התרגלנו למנהגים יבשים בלי לב ונשמה? בטור חסידי נוקב, פנימי ומעורר מחשבה, מציב עורך מגזין 'לחלוחית חסידית', הרב לוי זלמנוב, מראה חדה מול עבודת השם הפנימית שלנו בימים אלו. איך הופכים את הלכות 'בית הבחירה' ואריכות התפילה למנוע חי שפורץ את גדרי הגלות, ומדוע חסיד אמיתי לא מסתפק במכניקה הלכתית אלא חי את הגאולה בכל נימי נפשו? • לטור המלא
☚ התרוממות ומשמעות: ראיון סוחף עם הרב ירון נאמן על 'עבודת התפילה' • צפו
ימי 'בין המצרים' הגיעו, והשגרה ההלכתית תובעת את שלה. אנו נמנעים משמיעת מוזיקה, ממעטים בשמחה, ומקפידים על מנהגי האבילות שנפסקו בשולחן ערוך. אך כאן, בנקודה הזו בדיוק, מתחילה העבודה הפנימית של חסיד. האם נסתפק בציות מכני ויבש? אצל חסיד ברור שגישה כזו היא מופרכת מיסודה. התורה היא תורת חיים, ומצוותיה אינן טקסים ריקים; חסיד תמיד מחפש את הנשמה, את הפנימיות ואת החיות האלוקית שפועמת בתוך ההלכה הפסוקה.
לכן, בימים אלו חסיד משקיע את כל כולו בלימוד הלכות בית הבחירה ברמב"ם, כפי שהורה לנו הרבי. אך הוא לא עוצר שם. הוא מוסיף ומעמיק בלימוד מאמרי חסידות, המסבירים בטוב טעם את מהות השכינה שהתגלתה בבית המקדש הראשון והשני, ואת גילוי האלוקות העצום והאינסופי שיתגלה בבניין הבית השלישי בגאולה הקרובה.
הוא יושב שעות, מתבונן ומעמיק דעתו בעניין בעבודת התפילה באריכות, ומקשר את השכל אל הנפש. מתוך ההתבוננות העמוקה הזו, נוצר אצלו ממילא רגש פנימי של געגועים עזים, ומרירות טבעית וכואבת על הגלות הנוראה שבה אנו נמצאים.
ובעיקר – נולדת בו הציפייה המתוחה והביטחון המוחלט בנבואת הרבי ש'הנה זה משיח בא'. מכיוון שאנו נמצאים ממש ברגעים האחרונים של הגלות, אז כמובן שהדגש המרכזי בעבודתנו כיום אינו על רגש האבילות החשוך, אלא בעיקר על השמחה והידיעה ש'הנה משיח בא'. ועם זאת, בוודאי שמישהו שאינו מרגיש שום געגוע ושום זעזוע רגשי ונפשי מקושי הגלות המרה ומחוסר גילוי אלוקות בעולם – הרי זה דבר מופרך לחלוטין. אדם כזה נוהג בחיצוניות גמורה; הוא מקיים את המנהגים כי 'כך כתוב', אך ליבו נותר בלתי שייך לחורבן.
חסיד, לעומת זאת, הוא פנימי. הוא לא רק מקיים הלכות; הוא 'חי' את בית המקדש, חי את הגאולה, ובמילא החיסרון הזה נוגע לו בצורה נפשית עמוקה ביותר. משם, מהמקום החי והכואב הזה, מגיע רגש האבילות האמיתי שלו, שמתבטא ממילא במנהגי האבילות שנפסקו.
זאת אומרת, שמעשי האבילות החיצוניים אינם מטרה בפני עצמה, אלא הם תוצאה ישירה והכרחית מרגש האבילות והמרירות שבנפש. זה לא עניין מכני של חוקים יבשים, אלא זעקה פנימית של בן המתגעגע לשולחן אביו.
כאן מתגלה עומק החיבור: המרירות על החורבן אינה סותרת את ציפיית הגאולה, אלא היא-היא המנוע שלה. ככל שהחסיד מעמיק לדעת מה חסר לנו, כך בוערת בו יותר האמונה שהנה זה עומד להשתנות. הכאב על השכינה שבגלות הופך לזעקה תובענית המשולבת בשמחה ובטחון גמור שהנה המלך פורץ את הגדר.
והעיקר, שמתוך העבודה הפנימית הזו נזכה סוף סוף להתגלות המושלמת, לגאולה השלימה והאמיתית תכף ומיד ממש, ונהפוך את ימי המיצרים לימי ששון ושמחה, ונצעד כולנו לקראת בית המקדש השלישי מתוך ריקוד ושמחה עצומים.