פעם שאלת את עצמך: זה באמת הכי רחוק שאני יכול להגיע? בטור עכשווי ומלא נשמה, מביא הרב לוי זלמנוב את סיפורו הבלתי-נתפס של ר' שילם קוראטין ע"ה – הילד היתום שלמד בגימנסיה, נעמד בשערי הישיבה בבגדי חול כנגד כל הסיכויים, והפך ביגיעה עצומה לאחד מגדולי המשפיעים ועובדי השם בתולדות חסידות חב"ד • זהו לא עוד סיפור היסטורי, אלא מראה פנימית ומעוררת לחיים של כולנו כאן ועכשיו: איך משתחררים מהתגיות, מפסיקים לחכות ל'תנאים סטריליים', ונלחמים על הנשמה והלב באמצע הרעש של החיים • לכתבה המלאה
☚ 'הידיעות ממצבכם נגעו עד תוך פנימיות לבבנו': האגרת הסוערת ששיגר המשפיע ר' שילם לתמימים
יש רגעים בחיים שבהם אדם מסתכל על עצמו ושואל: האם הציור שבו אני חי היום, הוא באמת כל מה שאני מסוגל להיות? קל מאוד ליפול למלכודת ה'תגיות'. אנחנו נוטים לקטלג את עצמנו לפי ההרגלים הישנים או הרקע מבית וכדומה, ואומרים לעצמנו בשקט: 'זה המצב, אלו הכוחות שלי, וזה הכי רחוק שאני מסוגל להגיע'. אבל החסידות באה ואומרת לנו בדיוק את ההפך – והסיפור של המשפיע ר' שילם (משולם ידידיה גוטליב) קוראטין ע"ה (שנפטר בה' אלול), הוא ההוכחה החיה והנוקבת ביותר לכך.
ר' שילם גדל כיתום, רחוק מדרך התורה. דודו שלח אותו ללמוד בגימנסיה, בסביבה שפרקה כל עול תורני. כשביקש להתקבל לישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, כשהוא לבוש עדיין בבגדי התיכון הבלתי-יהודיים שלו, המשפיע סירב לקבלו. אך הנער הזה לא ויתר; הוא פרץ בבכי תמרורים כואב מעומק הלב – בכי שסדק את כל המחיצות. הרבי הרש"ב שמע את בכי הלב והורה לקבלו מיד. מתוך כור ההיתוך הזה צמח מי שהפך לאחד מגדולי ה'עובדים' האגדיים של ליובאוויטש. השינוי שלו לא קרה בקסם, אלא נבנה ביגיעה עצומה ובלתי מתפשרת. בטבעו נטה ל'מרה לבנה' והתקשה מאוד להתרכז.
עבודת התפילה הייתה עבורו קרב פנימי ממש: הוא היה מתנענע בחוסר מנוחה תחת טליתו, חורק את שיניו מרוב מאמץ להתבונן בחסידות, ומייגע את מוחו וליבו עד שעיניו זלגו דמעות טהורות. פעם, כשפרצה שריפה גדולה בישיבה וכולם נסו בבהלה, ר' שילם נשאר לשבת בפאתי ה'זאל', שקוע כולו בהתבוננות בעבודת התפילה ולא הרגיש דבר סביבו. התבטא על כך הרבי הרש"ב: 'בשביל בחורים כאלו הוקמה הישיבה'!..
והנה המסר החי לחיים שלנו: אנחנו מחכים ל'תנאים סטריליים' כדי להתחיל לעבוד על עצמנו – כ'שיהיה זמן', כ'שנהיה רגועים', או כשזה יבוא לנו בקלות ובטבעיות. אבל ר' שילם מלמד אותנו שהתעלות אמיתית אינה מגיעה מכשרונות מולדים או מתנאים נוחים, אלא בדיוק מהיגיעה, מהעמל הפנימי, ומהנחישות להילחם על האמיתיות והריכוז שלנו בתוך כל הרעש והסחות הדעת שמסביב.
הקדוש ברוך הוא לא מחכה שנבוא אליו בבגדי מלכות או עם מוח נקי מדאגות. הוא פוגש אותנו בדיוק איפה שאנחנו – ב'שדה', בתוך המורכבות והעומס של החיים. השינוי הגדול אינו דורש רקע מיוחס; הוא דורש דבר אחד: עבודה פנימית ויגיעת הנפש. כשאתה עומד מול אתגר רוחני או אישי, אל תשאל את עצמך 'מאיפה הגעתי?', אלא 'כמה אני מוכן להתייגע כדי להתקדם?'. ביגיעה קטנה, בעקביות ובזריקת תירוצים, כל אחד מאיתנו יכול לפרוץ את גבולות טבעו ולהפוך ל'עובד השם' אמיתי.
אלול אינו זמן של ייאוש מהמקום שבו אנחנו אוחזים, אלא הזדמנות פז לקפוץ למים. כשאתה מתיישב לתפילה, גם אם המוח מוסח והלב מרגיש אטום – אל תוותר לעצמך. תתייגע, תתנענע, תילחם על עוד פסיק של כוונה ועוד רגע של התבוננות. תיכנס לעולם של גאולה באמת. כי ברגע שיהודי מעז לבקש את הפנימיות שלו באמת, המלך בשדה פותח לו את כל השערים.