מה גרם לרבי הריי"צ להיכנס אל לב המעוז המוסלמי השמור ביותר בארץ ישראל, עטוי בעורות כבשים על רגליו, ולשאת תפילה נרגשת בנבכי מערת המכפלה – דווקא בשפה הרוסית? מאחורי הקלעים של הביקור ההיסטורי בחברון בשנת תרפ"ט, ניטשה דרמה של ממש: שוחד עתק למשפחת השייח המוסלמי, הסכם סודי שהוסתר מציבור התושבים, והכרזה נבואית של הרבי על סוף השלטון הערבי במקום • עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש גילויים מרתקים מתוך זכרונותיהם של אלו שנכחו ברגעים המרטיטים • לכתבה המלאה
☚ הדמעות שפרצו מתפילתו הלבבית של ר' הלל פוצ'פר • תיאור לוהט
המבצע להשגת אישורי הכניסה הנדירים
בחודש תמוז תרפ"ט, ביקר בארץ ישראל הרבי הריי"צ. בתוכנית מסע ביקורו, ביקש הרבי לבקר את הקהילה החסידית החב"דית בחברון, כאשר במרכז הביקור כמובן השתטחות על קברי האבות והאמהות במערת המכפילה. חסידי חב"ד ליובאוויטש בחברון נערכה לקראת בואו. מוכתר הישוב היהודי [נציג רשמי ומגשר מקומי שמונה על ידי השלטונות (בתקופת העות'מאנית ובעיקר המנדט הבריטי) לנהל את קשרי היישוב], ר' אליעזר דן סלונים הי"ד – בהיותו מקורב למנהיגי הערבים בחברון, הצליח להשיג רישיון ביקור בעבור הרבי, גם בתוך מערת המכפילה. הרישיון כלל את הרבי ועוד פמליה של שלושה מלווים.
השגת הרישיון הזה, הייתה דבר היוצא מגדר הרגיל! שכן מאז ימי הכיבוש הערבי בארץ ישראל, נאסרה הכניסה לבנין הקבר, גם ליהודים, וגם – להבדיל – לנוצרים. כיון שהערבים ראו בהם 'טמאים'. שאיפתם של היהודים להתפלל על ציון קברי האבות, הייתה משאת נפשם מזה דורות רבים. ולכן אחר השתדלויות והפצרות מרובות, התירו המוסלמים ליהודים לגשת אל ציוני האבות, רק עד המדרגה השביעית המובילה לבנין הקברים.
מדרגות אלה היו בזוית של הבניין. במשך מאות בשנים, קבלו רק יהודים בודדים היתר מיוחד להתפלל באולמות התפילה שעל ציוני הקברים. הידידות המיוחדת במינה, ששרתה בין ר' אליעזר דן סלונים, לבין מנהלי ההקדש (ה'ווקף'), היא זו שאפשרה לו, להשיג את הרשיונות האמורים ('ידידות' זאת לא עמדה לו, רק כעבור חודש ימים, להינצל מהטבח שערכו ערביי המקום במאורעות תרפ״ט, הי"ד).
באותה הזדמנות, כאשר יד ה'וואקף' המוסלמי נפתחה לאשר את רישיון הכניסה לרבי ולפמלייתו, החליט גם ר׳ שלמה זלמן קלונסקי – מבני קהילת חב"ד בחברון ומפקידי 'בנק חברון' – לנסות את מזלו ולבקש רשיונות נוספים. מאחר והשייח תופיק אל חוסיני, דודו של המופתי ימח שמו, היה ממנויי 'בנק חברון', לכן פנה אליו ר׳ שלמה זלמן קלונסקי, והפציר בו לקבל עוד 3 אישורי כניסה למערת המכפלה: בעבורו ובעבור הרב ישראל זיסל דבורץ דבורץ, ואחיו ר׳ יצחק. ניסיונותיו נשאו פרי, והוא הצליח לקבל את שלושת הרישיונות, שהצטרפו לפמלייתו של הרבי. למשפחת חוסיני ניתן שוחד, סכום כסף גדול, בעבור הרישיונות האלה..
שאיפתו של הרבי הייתה, להשיג מנין יהודים לתפילה אצל קברי האבות, ולכן נעשו כל המאמצים להשגת הרישיונות. אך שאיפה זו לא התגשמה. בשעת הכניסה היו במערה רק שבעה מבקרים יהודים בלבד: הרבי, חתנו, הרב שמריהו גור-אריה (הרש"ג), הרב יעקב יוסף סלונים, רבה האשכנזי של חברון, ר׳ אליעזר סלונים הי"ד, ושלושת נציגי הבנק להתפתחות חברון שהוזכר קודם. דבר הסכמתו של תופיק אל חוסייני, נשמר בסוד מערביי הארץ כדי לא לפגוע במעמדו של המופתי ימח שמו.
עורות הכבשים והצעידה במעמקי המערה
כך ר' שלמה זלמן קלונסקי ע"ה תיאר את הביקור: 'ביום מסע הרבי מירושלים לחברון, נלוו אליו המיועדים להיכנס אל המערה. משהגיעו לחברון, התאכסן הרבי במלון 'אשל אברהם' אשר מחוץ לעיר. משם פנתה הפמליה לביקור במערת המכפילה, כשהיא מלווה ברוב יהודי חברון, וביניהם גם מתלמידי הישיבה ה'מתנגדים', בני סלבודקה.
בהגיעם לתוך העיר, פנו האדמו"ר ומלוויו ל'בית רומנו', שהיה רכושם של אדמו"רי חב"ד. משם סובבה הפמליה את ה'קסבה' [הרובע והשוק העתיק של חברון], ודרך הכביש החיצוני הגיעו לבנין הקבר. התכנית המקורית הייתה, להיכנס דרך 'שער יעקב', ולצאת דרך 'שער אברהם' (שכן ב'שער יעקב' הכניסה ליהודים הייתה אסורה, וב'שער אברהם' בלבד, הותרה הכניסה ליהודים, רק עד המדרגה השביעית).
כשהפמליה של האדמו״ר הגיעה ל'שער יעקב', המתינה להם משלחת כבוד של גדולי הסוחרים הערביים בחברון. משלחת זו באה להביע את הכבוד שהערבים רוכשים לרבי אליעזר דן סלונים הי"ד, ששימש גם כמנהל בנק 'אנגלו-פלשתינה' בחברון (לימים 'בנק לאומי' לישראל).
במעמד זה התעוררה שאלה דתית, מוסלמית: דרכם של המוסלמים היא, לכבד את מסגדיהם בהליכתם יחפים במקומות אלה. כאשר הרבי התבקש לחלוץ את נעליו סירב, וכך נהגו גם מלוויו. רק לאחר משא ומתן נמצאה הפשרה. הפמליה נכנסה למקום, כשרגלי האנשים עטויות בעורות כבשים רכוסים בשרוכים.
לאחר שנכנסו למקום קברי האבות, עברו ליד המצבות הגדולות, שהיו מכוסות בשטיחים יקרים ובפרוכות רקומות בפרחים עטורות בגדילי זהב. המלווים הערבים הסבירו למבקרים, על קברו של מי, עומדת מצבה זו ואחרת. ליד מצבתם של אברהם ושרה, הראו להם פתח של בור המוביל למערה שמתחתיה, בה הייתה תלויה מנורת שמן דולקת 'כנר תמיד'.
בראש המבקרים צעד הרבי, כשכולו שקוע במחשבות ובהרהורים. דומה היה כל העת שעיניו עצומות. שפתיו נעו כל הזמן. מופלא היה לראותו צועד בראש כולם, כשמלוויו – הן הערבים, והן היהודים – מהלכים בלאט אחריו. והוא עובר ופונה פעם ימינה, ופעם שמאלה, כאילו הוא בקיא בנבכי המערה כבשבילי ביתו'.
הסוד של התפילה בשפה הרוסית
הרב דבורץ (שנודע בשם העט 'פלטין') היה מחשוב עסקני הציבור החרדי. הוא נולד בדווינסק למשפחת חב"ד-קאפוסט, למד בישיבת סלובודקה, עלה לארץ בשנת תרפ"ו והיה יד ימינו של 'הסבא מסלובודקה' בהעברת הישיבה לחברון. הוא ייסד את 'הבנק להתפתחות חברון' (שדרכו הושגו האישורים למערה) ואת כתב העת התורני 'תבונה'. במשך השנים עמד בקשר רציף עם הרבי, שלח את ספריו ('חידושי הרשב"א' ועוד) לספריית ליובאוויטש ואף נועץ ברבי בקשר ליוזמות ציבוריות שונות להפצת היהדות בארץ הקודש.
הרב ישראל זיסל דבורץ שהיה, כאמור, בין המלווים, סיפר, כי בשעת פגישתם עם הרבי, לפני כניסתם למערה, הביע הרבי באזניהם את רצונו להתפלל על קברי אבות, כיון שלדבריו, הגיעה העת שקברים אלה יופקדו בידי בניהם, בני ישראל, ויהיה סוף לשלטון הערבים במקום.
הפמליה חששה מפני המלווים המוסלמים, שהבינו את השפה העברית. היה קיים ספק, שמא גם שפת האידיש מוכרת להם. משום כך הוחלט שהרבי יתפלל את תפילתו ברוסית, והשאר יענו 'אמן'.. כך עבר הביקור במערה, ללא דיבור וללא לחש. לאחר שביקרו במקום וסבבו את קברי האבות, ירדו ב'שער אברהם'. שם המתין להם כל הקהל וליווה אותם לאכסנייתם.
מענה הרבי על זכרונות הביקור
בחודש אייר תשט"ו כתב הרב דבורץ לרבי על פגישתו זו עם הרבי הריי"צ, כמו גם על פגישתו – שנים רבות קודם לכן – עם הרבי הרש"ב. הרבי השיב לו על כך:
'במענה על מכתבו מכ"א אייר, אשר נעם לי לקרות בו ע"ד פגישתו עם כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר בזמן שהותו בארץ הקודש תבנה ותכונן, וגם עם אביו כבוד קדושת אדמו"ר – זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, והרי מפורסמת הוראת הבעל שם טוב אשר כל דבר שאיש הישראלי רואה או שומע יש בזה איזה לימוד בהנוגע לתכלית בריאתו שהיא דבר משנה ואני נבראתי לשמש את קוני, ועל אחת כמה וכמה בהזדמנות פגישה עם נשיאי ישראל מורי דרך לבני דורם ולדורות אחריהם.. בכבוד וברכת החג וכפתגם כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות'.
(ספר 'אגרות קודש' חלק י"א, אגרת ג'תקיז)