איך ייתכן שדווקא כשאנחנו מנסים להתקרב ולהשתפר, אנחנו מוצאים את עצמנו מוצפים בתחושת אשמה, בלבול וייאוש? כשמגיעים לחודש אלול ולחשבון הנפש הנדרש מאיתנו, רבים מאיתנו מוצאים את עצמם נקרעים בין השאיפה לפסגות העצומות שספר ה'תניא' מציב, לבין המציאות היומיומית והנפילות האנושיות שלנו • בטור מיוחד ונוקב לזמן הרחמים והסליחות, הרב לוי זלמנוב – עורך מגזין 'לחלוחית חסידית', מפרק את הסתירה הפנימית שבנפש ומציג את הסוד החסידי לבניית עבודת השם בריאה, יציבה ומאוזנת – כזו שמציבה חזון אלוקי ענק, אך צועדת אליו בצעדים מעשיים וקטנים מבלי להתרסק • לטור המלא
☚ הרבי: רוצה להביא גאולה? תגרום לעוד יהודי להתפלל באריכות
מייאוש ליישום: איך באמת עושים חשבון נפש באלול מבלי להישבר?
כשמגיע חודש אלול ואנחנו יושבים לעשות חשבון נפש אמיתי, קל מאוד ליפול למערבולת פנימית של בלבול, תסכול ואפילו קצת אשמה. מצד אחד, אנחנו פותחים את ספר התניא ומגלים שדרגת ה'בינוני', שמהווה את אבן היסוד של חסידות חב"ד, מתארת אדם שנמצא במצב נפשי מופלא שבו הוא אינו נכשל לעולם בעבירה – לא במעשה, לא בדיבור ואפילו לא במחשבה זרה. כשמציבים מול העיניים את הדיוקן הזה, לצד הדרישות החסידיות הגבוהות של ביטול, אהבת השם, אריכות התפילה, 'אתכפיא' ושליחות, הכל נראה פתאום כמו הר גבוה ובלתי עביר עבור החסיד הממוצע. התחושה הפנימית אומרת: 'אם זה מה שנדרש ממני, ואני כל כך רחוק משם, אולי חבל על המאמץ?'..
מנגד, זכורות לנו היטב האמרות החסידיות הוותיקות שלגלגו על ה'ציור המת' – אותה דמות יבשה, מתוכנתת ומושלמת לכאורה, שקמה והולכת לישון בדיוק באותה שעה, פועלת ללא רגש פועם ומבלי לחוות את הנפש. החסידות תמיד חינכה אותנו שחסיד הוא 'אדם חי' ולציור חי יש דופק, יש תנועה, יש רצוא ושוב, וממילא יש לו גם נפילות, מעידות ומאבקים. ספר התניא עצמו מדגיש שכל עוד לא הגענו למדרגת 'צדיק' – דרגה נדירה ביותר שבה הרע שבנפש נהפך לטוב או נעלם – הנסיונות והקרבות הם חלק בלתי נפרד מהמציאות שלנו. שתי הנפשות, האלוקית והבהמית, ממשיכות לנהל קרב יומיומי על השליטה בלב ובמוח.
הסתירה לכאורה בין המטרות העילאיות לבין המציאות המורכבת נובעת מחוסר הבנה של המבנה הנפשי הבריא. אדם שחי נכון ונפשו בריאה חייב להעמיד לעצמו מטרות שיא רחוקות ולהיות חדור מטרה להגיע אליהן בטווח המקסימלי של חייו, אך בד בבד להבין שהוא לא אמור להשיג אותן מחר בבוקר. אם נציב לעצמנו רק מטרות קטנות ופשוטות, הנשמה שלנו תחוש מחנק, לא נצליח לפתח את הכישורים והכוחות הפנימיים האדירים שטמונים בנו, ולא נגדל באמת. מאידך, מי שרק יחלום על המטרה הגבוהה בלי לפרוט אותה למטרות קטנות, ברורות וסבלניות, ייפול במהירות לייאוש ולשבירה מול המציאות.
הדבר דומה לאדם שחולם לנהל מפעל תעשייתי ענק. כדי להגשים את חלומו, הוא חייב ראשית כל לרצות ולהשתוקק בכל לבו להיות המנהל, לראות ברוחו את המפעל עובד ומצליח. אך ברגע שהוא יוצא לדרך, עליו להתחיל לעבוד בסבלנות בתור פועל ייצור פשוט. עליו להכיר את המלאכה מלמטה, ללמוד כל בורג וכל מכונה, להתקדם לאט לאט לתפקיד אחראי משמרת, ורק כעבור שנים של עבודה עקבית ויומיומית להגיע לכיסא המנהל. אם הוא יקפוץ ביום הראשון לכיסא המנהל, המפעל יתרסק.
בחשבון הנפש האישי של אלול, עלינו לנהל את עבודת השם בשני רובדים מקבילים שאינם סותרים, אלא משלימים זה את זה. הרובד הראשון הוא רובד החזון: להחדיר בתוכנו את המטרה הגבוהה והאמיתית – להיות עובדי השם בכל הלב, להתקדם באהבה ויראה, באריכות התפילה בהתבוננות, ולא לוותר על שום דרגה גבוהה הנדרשת בחסידות. הרובד השני הוא רובד המעשה: להתבונן בעיניים פיקחות בצעדים המעשיים והקטנים שאותם אנחנו יכולים לשנות כבר מחר בבוקר ובשבוע הקרוב – להוסיף כמה דקות של התבוננות בחסידות, של קצת יותר 'אתכפיא', עוד מעט זהירות בדיבור או מעט יותר כוונה בעוד קטע בתפילה.
הקדוש ברוך הוא לא מחפש ציורים מושלמים וקפואים שלא חווים קושי; הוא מחפש בני אדם חיים שצועדים בסבלנות, בנחישות ובשמחה, שלב אחר שלב, במעלה הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. זו הדרך לעשות תשובה חסידית אמיתית – ועלינו להודות להשם על כך שזכינו לקבל הדרכה נפשית בריאה וברורה מרבותינו נשיאנו, שכל מה שנשאר לנו עכשיו הוא להתחיל ליישם אותה.