מה גרם לרבי לפשוט את מעיל הגשם באמצע סערת זלעפות ולגרום לשמש להבליח מתוך העננים? איך תשובה פתאומית באמצע שיחה השיבה על תמיהה כמוסה של המשפיע ר' מענדל פוטרפס ע"ה על 'עבודת התפילה' באריכות של הרבי? ומה קרה כשהסכך העמוס לא עמד בעומס והפיל 'מלאך' ישר לתוך הריקודים? • התוועדויות שמחת בית השואבה של הרבי בסוכת 770, היו מהרגעים הבלתי-נשכחים, הסוערים והעוצמתיים במיוחד בשנות הנשיאות. אתר 'חב"ד לייב' מגיש צלילה מרתקת אל הזיכרונות, הרגעים הנדירים והגילויים המפעימים שמאחורי ההתוועדויות ההיסטוריות • לכתבה המלאה
☚ לשאוב רוח הקודש: נשיאי חסידות חב"ד על משמעות שמחת בית השואבה
חסידים היו אומרים שהתוועדות עם הרבי היא הזמן המאושר ביותר בחייו של חסיד. כך התוועדות רגילה, ועל אחת כמה וכמה התוועדויות שמחת בית השואבה שערך הרבי, שהיו מהרגעים היפים ביותר של חסיד. במשך שנים רבות נהג הרבי להתוועד בסוכה את התוועדות שמחת בית השואבה. התוועדויות אלו זכורות היטב לכל משתתפיהן, הן בשל השמחה העצומה שהייתה שרויה על פניו של הרבי, והן בזכות השיחות עם ה'גישמאק' המיוחד שבהן הרחיב הרבי על מעלת השמחה.
השמחה התחילה מהרגע בו הרבי נכנס להתוועדות, כשהיה מעודד את השירה בחוזקה. במשך ההתוועדות היה הרבי רוקד לא פעם על מקומו בשמחה עצומה. ידוע שהנהגתו של הרבי הייתה בקווי דמיון מקבילים להנהגתו של ה'צמח צדק' – וחסידים היו מספרים כי גם ה'צמח צדק' היה עורך התוועדות שמחת בית השואבה מתוך ניגונים וריקודים, כאשר הוא עצמו היה מרבה לרקוד עד שאפילו האברכים הצעירים לא היו יכולים להמשיך יחד עמו (דבר שהיה בולט הרבה פחות אצל שאר רבותינו נשיאנו).
הרבי לא רק הראה שמחה מופגנת, אלא אף תבע מהקהל להיות בשמחה. בשנת תשי"ב התוועד הרבי ביום טוב שני של חג הסוכות. במהלך ההתוועדות הזכיר לקהל כי כעת ניתן עוד לחטוף משמחת יום טוב השייכת לכל, מה שאין כן אחרי החג, שכן זהו זמנה של שמחת בית השואבה, ושמחת בית השואבה שייכת בעיקר לזקנים ואנשי מעשה.
בחלק מההתוועדויות הרבי אף אמר הרבה 'לחיים', שתה 'משקה' והורה לחסידים לומר 'לחיים', ולעיתים אף כמה וכמה פעמים. את השמחה שהייתה שרויה על פניו של הרבי בכל שעות ההתוועדות המיוחדת, מתקשים החסידים לשכוח גם כיום.
התוועדות השמחה הייתה קשורה רבות עם שירים, ניגונים ושמחה. בכמה מההתוועדויות ביאר הרבי ניגוני חב"ד, כמו ניגון "אלו ואלו אומרים". בשנת תש"כ, אחרי תפילת מעריב של יום טוב שני, ביקש הרבי מר' אבא לוין ור' חנוך גליצנשטיין, שמכיוון שאצלם הרי זה כבר שמחת בית השואבה (בארץ הקודש היה כבר חול המועד), שינגנו ניגון שמח. השניים החלו לנגן 'ופרצת', תחילה ללא המילים ואחר כך בצירוף המילים. למחרת, בעת ההתוועדות אמר הרבי: "עס הערט זיך א "ופרצת" נוסח ארץ-ישראל. וואוו זיינען די ארץ ישראל'דיגע? וואוו איז גליצנשטיין?" [= נשמע "ופרצת" נוסח ארץ-ישראל. איפה ה'ישראלים'? איפה גליצנשטיין?"].
עד שנת תשכ"ד התוועד הרבי ביום טוב שני (אפילו כשחל בשבת. בתשי"ד הרבי קיצר בהתוועדות ולא טעם כלום מהשקיעה. בשנים אחרות היה הסדר באופן של 'פורש מפה ומקדש'), ואחר כך באחד מלילות חול המועד (בדרך כלל לילה ראשון). מתשכ"ה ואילך התקיימה ההתוועדות השנייה בשבת חול המועד.
שנות 'הבראשית'
ראשיתן של התוועדויות שמחת בית השואבה, עוד לפני הנשיאות. ממש כמו הרבי הריי"צ והרבי הרש"ב, שהיו נוהגים להתוועד בלילה זה אף קודם נשיאותם (אדמו"ר הרש"ב – קודם תרנ"ד, מאז חל שינוי בסדר ההתוועדויות). הפעם הראשונה שידועה לנו בה התוועד הרבי עם אנ"ש בחג הסוכות, הייתה בשנת תר"צ. וכך מתאר הרה"ח ר' אליהו חיים אלטהויז במכתבו לרבי הריי"צ:
"לילה אחת משמחת בית השואבה נתאספנו אנחנו אנ"ש שי' בסוכת רבינו, והרמ"מ ישב אתנו, והרבה דברים נעימים שמענו מפיו, והי' לנו לכולנו לעונג גדול. שתינו בכל פעם "לחיים" אל כ"ק אדמו"ר, ובסוף הערכנו תלגרמה "לחיים" אל כ"ק אדמו"ר (ששהה בניו יורק) בטח נתקבלה והיתה לעונג."
בשנת תרצ"א התוועד הרבי באולם צעירי אגודת ישראל בנוכחות קהל רב, כפי שמתאר ר' מאיר בליז'ינסקי במכתביו:
"הרבי היה שקט ומופנם מאוד, ומאז חתונתו השתוקקו אנ"ש והתמימים לשמוע אותו מתוועד, כי הבחינו בכך שהוא משהו מיוחד. באחד מלילות חג הסוכות, התפרסם בחצר הרבי כי הרבי ("דער איידים רמ"ש" כך כונה אז) יתוועד לרגל שמחת בית השואבה, הידיעה התפשטה במהירות וגרמה שמחה רבה בין אנ"ש והתמימים. בחוץ שרר אז קור אדיר, אך הרבי ישב שעות ארוכות והתוועד בטוב טעם, והכל ראו כי הוא פה מפיק מרגליות. בין השאר הוא ביאר אז בהרחבה ובטוב טעם, את מאמרו של חותנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ שנאמר במוצאי יום הכיפורים הפותח בפסוק 'ויגד לך תעלומות חכמה, כפליים לתושיה'."
בשנה הבאה, שהה הרבי באוטווצק עם חמיו, הרבי הריי"צ. הרבי הורה לחתנו להתוועד עם אנ"ש והתמימים שהגיעו לעיר, והרבי אכן התוועד איתם ארוכות באותו הלילה. הרבי אף רשם לעצמו את תוכן התוועדות זו.
גם בשנים שלאחר מכן התוועד הרבי, התוועדויות שהיוו הזדמנות נדירה באותן השנים להכיר, ולו במעט, את מי שכל כך היטיב להסתיר את עצמו בשנים אלו. בהתוועדויות אלו נחשפה גדולתו האדירה של הרבי בנגלה ונסתר ובכל חלקי התורה. ההתוועדויות שנערכו באזורים יהודיים חרדיים מובהקים, גרמו לרבים להתקרב לאורה הגדול של חסידות. למעשה, קהל היעד שבעבורו נערכה ההתוועדות, היה בחורי הישיבה.
באחת ההתוועדויות הללו נכח קהל עצום של כארבע מאות איש. הרבי פנה לאיש איש מהנוכחים ושאלו לשמו ושם אמו, וכשהשיב כל אחד מהנוכחים בשמו, "משה בן גולדה", חזר אחריו הרבי "משה בן גולדה אמור לחיים!" וכך עבר הרבי איש איש מהמתוועדים. בשנה הבאה נשנה הדבר, אבל בסדר הפוך: הרבי מצדו פנה לכל אחד מהמסובים בשמו ובשם אימו והורה לו לומר 'לחיים', תוך כדי שהוא קולע בשמות כל הנאספים מול עיני הקהל המשתאה מכוח הזיכרון העצום שנגלה לעיניו.
באחת השנים בה התוועד הרבי בפולין, תבע הרבי ממשפיע הישיבה הרב ברוך פוילישער לומר 'לחיים'. המשפיע שהיה מבוגר מהרבי בהרבה שנים, לא התייחס. הרבי המשיך להתוועד ואחר כך פנה אליו שוב: "ר' ברוך, זאג לחיים!" כששוב לא אמר, אמר לו הרבי: "אני הנני מי שאני, אולם אתה אמור לחיים!" ורק אז נענה ואמר 'לחיים'.
גם בשנים שלאחר מכן, בהיותו בארצות הברית, הרבי התוועד התוועדות של שמחת בית השואבה שנועדה עבור בני ישיבות מכל החוגים. אחת ההתוועדויות המפורסמות יותר שנערכו בסוכה, הייתה התוועדות שמיני עצרת תש"ד, במהלכה ביאר הרבי את כל פסוקי 'אתה הראת'. השיחה המופלאה נדפסה אחר כך ב'קונטרס הקפות' שיצא לאור בתשנ"ד, ולאחרונה בספר שיחות קודש קודם הנשיאות.
התוועדות ישיבתית
כאמור, על פי הוראת הרבי הריי"צ, הייתה ההתוועדות של הרבי מיועדת רשמית עבור בני הישיבות. למעשה, כבר בהתוועדות הראשונה של הרבי הרש"ב אחרי קבלת הנשיאות שלו באופן רשמי, הורה הרבי הרש"ב לתת 'משקה' לבחורים – דבר נדיר מאוד באותו הזמן שקודם ייסוד הישיבה – באמרו שהבחורים הם "המקבלים שלנו ועלינו לעשותם מקבלים. על ידי 'משקה' של שמחת בית השואבה נעשים מקבלים".
על ארגון ההתוועדויות של הרבי כמו גם על פרסומן, היה ממונה ה'מרכז לענייני חינוך' שנהג לפרסם מודעות על ההתוועדויות בעיתונות.
בסוכות תשכ"ג, פתח הרבי את ההתוועדות במילים הבאות: "כיוון שהסדר הוא 'אזלת לקרתא עבד בנימוסא' מביאים אפוא ראיה שבמפורש נדפס כך בעיתון 'עס איז בפירוש געווען אזוי געדרוקט אין פייפער' שההתוועדות מיועדת לתלמידי הישיבות שאין להם בעולמם אלא תורה".
בסוכות תשט"ז הסביר הרבי את הקשר בין תלמידי הישיבה לשמחת בית השואבה: "התוועדות זו קשורה במיוחד עם תלמידי הישיבה, ובהקדמה שאף ששמחת בית השואבה היתה בשעת שאיבת המים שהיתה מחוץ לירושלים . . מכל מקום הרי תכלית השאיבה היתה כדי לנסך את המים בבית המקדש ובזמנינו זה ענין בית המקדש קשור עם תלמידי הישיבה כמארז"ל אין "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד".
ברבות מההתוועדויות השמיע הרבי ביאור בנגלה. המזכיר הרב אליהו קווינט – שהרבי עצמו העיד עליו כי הוא בקי בש"ס – אמר פעם בהתפעלות לאחר אחת ההתוועדויות האלה לעמיתו הרב גרונר: "הרבי הקיף היום בשיחתו את הש"ס מברכות ועד נדה!"
בסוכות תשי"ג הגיע אחד הרבנים ל-770, וכשהיה בהתוועדות יום טוב בסוכה, שמע את הרבי מדבר 'נגלה', ולא ידע מה לעשות. הוא חשב לעצמו כי אין עניין לשמוע 'נגלה' ביום טוב, אך מצד שני לא רצה לצאת באמצע התוועדות. כשסיים הרבי את ביאורו, פנה אליו ושאל: "האט זיך אייך געלוינט די נסיעה אויף קומען אהער?" [= האם הייתה כדאית הנסיעה שלך לכאן?"].
ההתוועדויות לא היו מיועדות דווקא לתלמידי ישיבות 'תומכי תמימים', ואדרבה. קהל עצום של 'עולמ'שע אידן' היה מגיע להתוועדות ונהנה מהאור הגדול. באותה התקופה שכונת קראון הייטס הייתה נחשבת לאזור יהודי כמעט לחלוטין, כך שרבים מבני השכונה שלא מחסידי חב"ד היו מגיעים אף הם. פעמים רבות ניצל הרבי את המעמד לקריאה לקהל להוסיף בלימוד החסידות. לבחורי ישיבות רבים הייתה זו ההזדמנות הראשונה בה ראו את הרבי בהתוועדות, ולחלקם היה זה ה'מכה בפטיש' שהביא אותם לליובאוויטש. כך למשל, הרב שמואל לו מלונדון מספר כי התוועדות שמחת בית השואבה תשט"ז, הייתה הפעם הראשונה בה זכה להיות בהתוועדות אצל הרבי, וזה מה שהשלים אצלו את ההחלטה להיות חסיד חב"ד.
היו גם כאלה שהתקשרו לרבי בהתוועדות שכזו. כך למשל מסופר על המשפיע ר' שאול ברוק, שגמר התקשרותו לרבי היה בעת שראה את התוועדות הקודש דשמחת בית השואבה. בהתוועדות סוכות תשי"ד אמר הרבי: מסתמא חושד בי ה"עולם" שכאשר אדבר עוד ועוד, אחטוף דקות ספורות קודם הסיום ואומר שצריכים ללמוד חסידות… ובכן, במקום שיחשדו בי (אף שאסור לחשוד ביהודי) ואשאר נחשד, והעניין יישאר בשתיקה – אומר זאת בגלוי: הקשיבו יהודים: צריכים ללמוד חסידות!"
הרבי ניצל את ההתוועדויות הללו גם לקריאות פנימיות יותר שיועדו לכלל ישראל. כך למשל השיחה על ייסוד את"ה, נאמרה בשמחת בית השואבה תשי"ג, וכן השיחה המפורסמת כל כך אודות 'מלחמת תנופה' נאמרה בשמחת בית השואבה תשי"ז.
הרבי דאג גם לתלמידי הישיבות שלא היו נוכחים בהתוועדות. באחת השנים פנה הרבי וחיפש את הרב שמואל הלפרין, ראש ישיבת 'תורת אמת', כשהוא מורה לו לומר 'לחיים' עבור כל בחורי ישיבתו. יוצאת מן הכלל הייתה ההתוועדות בסוכות תשי"א, בה התוועד הרבי עם כמה 'בעלי בתים' שנכחו במקום, וביאר הוראות בעבודת ה' ממקצועם, סדר די רגיל בהתוועדויות קודם קבלת הנשיאות.
'החלק השני דועידת צא"ח'
כאמור, הרבי ניצל את ההתוועדות שהייתה מיועדת לצעירים יחסית, לענייני 'הפצה'. גם לצעירי אגודת חב"ד, מוסד שנוסד בשנים הראשונות לנשיאות הרבי, היה יחס בכיוון זה בשעת ההתוועדויות הללו. על פי הוראתו של הרבי, נערכת עד עצם היום הזה ועידת צא"ח העולמית באחד מימי חול המועד סוכות. באחת השנים, הרבי אף הגדיר את ההתוועדות כ'חלק השני של ועידת צא"ח'.
אחרי הוועידה הראשונה, אמר הרבי: "כיוון שישנו כאן הכינוס של צעירי אגודת חב"ד הרי זה הכינוס הראשון יאמרו כולם יחד 'לחיים' וינגנו ניגון להראות כוחם בניגונים ואחר כך יעריכו את כוחם בפעולות". מאז, נוצר הסדר שיושב ראש ועידת צא"ח נותן דו"ח מהאסיפה במעמד הרבי.
בהתוועדות סוכות תשכ"א אמר הרבי כי "בוודאי ישנו מי שישב שם על הראש – יושב ראש, שימסור, אפוא [דו"ח]." בשלב זה קם ר' צבי הירש גנזבורג והחל למסור דו"ח בנוכחות הרבי. בין השאר סיפר כי הרב משה פסח גולדמן, מזכיר צא"ח, פתח את האסיפה בקריאת מכתב של הרבי ואחר כך קרא ליושב ראש גנזבורג (בהתכוונו, כמובן, על עצמו). כאן העיר לו הרבי: "הרב". הרב גנזבורג נאלץ אפוא לחזור על הדברים עם התיקון האמור…
בין שאר דבריו בהם סיפר איך כל אחד קם באסיפה והודיע על פעולותיו, סיפר כי הרב דובער בוימגארטן חזר מהמדינות בהם היה. שוב התערב הרבי ושאל בפרוטרוט: "איזה? בכל השבעים אומות?" והדובר נאלץ היה לפרט במדויק באלו מדינות שהה הרב בוימגארטן. אחר כך דיבר יושב הראש של החלק השני באסיפה, הרב יוסף וינברג, ואף הוא מסר דו"ח מפורט. בתשכ"ה, דיבר הרבי בכאב על אלה שנעשים זקנים ומפסיקים להשתתף בפעילות. הרבי אמר כי עקב כך שיעלה ילד מתחת בר מצווה וישיר, וכך הוה. הרבי בירך את כל מי שהפסיק לפעול שישאר צעיר.
לבית אלוקים נהלך ברג"ש
על הפסוק "בבית אלוקים נהלך ברגש", היו דורשים דרשני אירופה "ברג"ש – ברד, רוח, גשם שלג". במשך שנות התוועדויות הרבי בסוכה, ניתן לומר שכולם היו שם: הברד, הגשם, הרוח והשלגים. מובן מאליו שאת הרבי ואת החסידים, זה לא הרתיע.
לא פעם התקיימו התוועדויות תוך ירידת גשמי זלעפות, רוחות זעף, בקור ובשלג כשהרבי לא מוותר על ההתוועדות. יתירה מזו, אף כשירד גשם והיה מגיע להתוועדות במעיל גשם, היה הרבי פושט אותו בתחילת ההתוועדות ומלבישו רק בסיומה. את הסרטוק שהיה ספוג ממים, היה הרבי מחליף רק לקראת מעריב (בימים בהם ההתוועדות התקיימה ביום טוב שני). לעיתים סימן הרבי לאנשים – כמו למשל לרב ישראל לייבוב בשנת תשכ"ז – לפשוט את מעיל הגשם. באותה שנה ספוגת מים דיבר הרבי שיחה גם בנושא 'ושאבתם מים בששון'. הרבי בירך (אולי בפעם היחידה בהיסטוריה) שלא מתוך סידור כיוון שהסידור היה ספוג כולו במים.
לעומת זאת, מספר הרה"ח ר' זושא גרוס, כי לפני ההתוועדות שהתקיימה בסוכה בשנת תשכ"ז נפתחו ארובות השמים וגשמי זלעפות החלו יורדים. כעבור כמה דקות החל הגשם לחדור אל תוך הסוכה, על ראשיהם של כל מאות החסידים שהמתינו לכניסתו של הרבי.
"בין כה וכה, נכנס הרבי, ואני זוכר עד היום שפניו האירו בצורה לא-רגילה. שמחת החג הייתה נסוכה על פניו הקדושות. ראיתי כי הרבי היה לבוש במעיל. הרבי התיישב במקומו ומיד החלה ההתוועדות, בעוד הגשם ממשיך לרדת ללא הפוגות. ברקים הבריקו, ורעמים הרעימו, וברגע מסוים, נפערה 'ארובה' מתוך הסכך, וזרם חזק של מים החל יורד בדיוק עלי, כשהמים נכנסים לתוך צווארוני… חשבתי לעצמי האם ההתוועדות תמשיך בצורה שכזאת? ואם כן, עד מתי?
"עוד אני חושב לעצמי את המחשבות הללו, נענה לפתע הרבי ואמר בערך בלשון הזו: 'נו, אפשר שאם יורידו את המעילים אז ייפסק הגשם'. ומיד קם הרבי ממקומו, פשט את מעיל הגשם שלו, קיפלו והניחו על השולחן לצידו. מובן שכולם עשו גם כן כך. אני לא יכולתי להוריד את המעיל מחמת הצפיפות האיומה, אם כי בין כה וכה המעיל לא הועיל..
"באותו רגע ממש, הבליחה קרן שמש מתוך ה'ארובה' שנפערה בסכך. זה היה פלא לא רגיל. עד לאותו רגע עננים שחורים וכבדים כיסו את פני השמים, ולפתע קרן אור של שמש… הרבי המשיך להתוועד מתוך שמחה גדולה. ניגנו ניגונים ואמרו 'לחיים'.. "בסיום ההתוועדות לאחר ברכה אחרונה, קם הרבי ממקומו, לבש את המעיל שנית ופנה לצאת מן הסוכה. רגע לאחר שלבש את המעיל, שוב נפתחו ארובות השמים, וגשמי הברכה שבו לשטוף את העיר ניו-יורק…"
אחד החידושים הגדולים אותו אמר הרבי בשם הרבי הריי"צ, וכך נהג, היה ברכת 'לישב בסוכה'. למרות הגשמים העזים, שלכאורה מספקים דין מצטער ליושב בסוכה, היה הרבי מברך את הברכה. בשנת תשי"ד החל הרבי לנגן את ניגון 'על הסלע', באומרו בניגון: "און אפשטעלן דעם רעגן הך הך הך" [= ונעצור את הגשם, הך הך הך] בכוונו לגשם שירד בסוכה במהלך ההתוועדות.
באחת השנים, בשעת ההתוועדות שהתקיימה בשבת חול המועד סוכות, ירד גשם עז בסוכה. הרבי נכנס במעיל גשם, ומיד הורידו, בירך "לישב בסוכה" והחל למחוא כפיים בשמחה ובעוז. הרבי מחא כפיים בצורה הרגילה, ולא כמו שחלק מהאנשים עושים כף אל גב יד וכדומה, עם שינוי בגלל שבת. פתאום הרבי נעצר, ואמר שה'מונקאטשער' (האדמו"ר ממונקאטש, מחבר הספר "מנחת אליעזר") כותב על העניין של מחיאת כפיים בשבת על פי הלכה, ופוסק שם שבשבת תוך כדי נגינת ניגון, מותר למחוא כפיים בצורה הרגילה, ולא בשינוי. ואז הרבי הוסיף מספר מילים לגבי הסבר זה ש'צץ' לו פתאום: "זו תשובה על מחשבה!"
מסתבר כנראה, שאחד מתוך הקהל הרהר בינו לבין עצמו על כך שהרבי מוחא כפיים באופן רגיל בשבת, והרבי השיב לו על מחשבתו. סיפורים מעין אלו המעידים כי הרבי 'קרא מחשבות', יש לא מעט, אבל זו הייתה אחת הפעמים הנדירות שהרבי אישר זאת בפומבי.. מופת נוסף היה, כאשר בהתוועדות שהתקיימה בזמן של קור גדול, הורה הרבי להוריד את המעילים. יהודי שלא מאנ"ש ששהה בהתוועדות, לא הוריד את מעילו, והוא היה היחיד שהצטנן. כשכתב על כך לרבי, כתב לו הרבי שזה קרה בגלל שהייתה חציצה בין גופו לבין החום של ההתוועדות..
צר לי המקום
קושי גדול שהיה כרוך בהתוועדויות אלו, היה המקום הצר. לעומת בית המדרש שהיה רחב דיו להכיל את הקהל הגדול, הסוכה הייתה קטנה בהרבה, ובשל כך נוצרו דחיפות של ממש. בעוד שמול הקושי הראשון בדמות הגשם – הרבי קיבל, הרי שאת הבלגן והדחיפות סירב הרבי לקבל, ואף התבטא עליהם בחריפות כמה פעמים, כאשר החריפות מתעצמת ככל שעברו השנים והדחיפות גברו.
בשנת תשי"א, היה זה בחצי חיוך, כאשר ראה הרבי את הרב מרדכי מענטליק (מראשי ישיבת 'תומכי תמימים' המרכזית) 'נמעך' תחת עומס האנשים. הרבי אמר בחיוך: "אויב עס וואלט געווען זיינע תלמידים וואלט מען נאך געקענט זיי פארשטיין, אבער…" (= אם היו אלו התלמידים שלו, ניתן היה להבין אותם. אבל…"). בהתוועדות שמחת בית השואבה תשי"ב נכח קהל רב. כשהרבי החל לחלק 'משקה', הוא ביקש שיגשו בסדר מסודר ללא דחיפות, ואז "יוכלו כולם לראות ולשמוע ואף הוא יוכל לראות את כולם, ומסתמא יספיק ה'משקה' לכולם."
בסוכות תשכ"ד, כאשר ראה הרבי את הדחיפות האיומות, אמר שלא חשב להתוועד באותו היום, אבל מכיון שחשב אחר כך מי ירוויח מזה, החליט בכל זאת להתוועד. אבל הדבר היחיד שנותר בידו לעשות, הוא לקצר את ההתוועדות, ודי להאריך בדברים המצערים והמבהילים. הרבי אכן התוועד בקצרה וסיים את ההתוועדות במהירות יחסית. גם שנה קודם לכן, קיצר הרבי את ההתוועדות בשל הדחיפות שגרמו לכך שספסל יישבר בעת ההתוועדות. רק שאז, היה זה ללא הכרזה מצד הרבי.
גם במעמדי ה'כוס של ברכה' היו הדחיפות. באחת השנים ביקש הרבי "שלא תהיה טינה לאלה שלא קיבלו, מכיון שזה כאילו שהם כן קיבלו". ה'דוחקא דציבורא' היה הגורם העיקרי לכך שהרבי הפסיק להתוועד בסוכה, כפי שיוסבר בהמשך. בעיה נוספת איתה היו צריכים להתמודד, הייתה החשמל שלא תמיד עבד כמו שצריך. לפחות אחת ההתוועדויות נערכה בחושך, והיה קשה לראות את הרבי. אולם, אלו לא היו הקשיים שהפריעו לאי מי מהחסידים לבוא ולהצטופף בהתוועדות.
הפסקת ההתוועדויות
בשנת תשכ"ה נפסקו ההתוועדויות בחול המועד. באותה שנה, שנת האבלות על אמו הרבנית חנה, הורה הרבי שלא לפרסם בעיתונות על כך שהוא יתוועד. הרבי אף אמר שאחד האורחים יתוועד. כשניסה הרב חודקוב לומר שזה הרי יום טוב, השיבו הרבי בקצרה: "זהו חול המועד". בשנים בהן הרבי אכל את סעודות החג בקומה השנייה של 770 עם זקני החסידים, היו האברכים מפנים שאלות מעניינות אל הרש"ג על מנת שיעלה את השאלות בעת הסעודה, והרבי היה משיב על כך.
בחג הסוכות תש"ל ניגש הגאון הרב יהודה קלמן מארלאוו (לימים ה'מרא דאתרא' של קראון הייטס) אל הרש"ג, ושאל אותו מפני מה נוהגים בחב"ד שלא לישון בסוכה – למרות שעל פי דין חייבים לישון בסוכה – ואילו בנוגע לאכילה ושתייה מקפידים מאוד שלא לאכול ולשתות חוץ לסוכה, גם במקרים בהם על פי דין אפשר להקל.
הרש"ג הפנה את השאלה לרבי, ובהתוועדות שנערכה בסוכה ביום השני של החג, התייחס הרבי לשאלה זו וביאר בהרחבה את מנהג חב"ד בזה. לאחר שסיים את הביאור, אמר הרבי בחיוך מכיוון ש"כל העוסק בתורת שינה – כאילו ישן", לכן, שינגנו ניגון שמח. הרבי עודד חזק מאוד את הניגון, והקהל הרב רקד על מקומו בהתלהבות רבה.
מעוצמת הריקודים, קרסה לפתע אחת הפירמידות ומחצה את רגלו של הרב מארלאו. למרות הכאב העצום, התאפק הרב שלא להוציא הגה מפיו כדי לא להפריע למהלך ההתוועדות. 'ועד המסדר' שחש למקום, החל לפנות הצידה את כל הנוכחים. בין השאר ניסו להזיז גם את הרב שבינתיים נשכב על הרצפה, אלא שרק אז הבחינו ברגלו שנרמסה תחת קרשי הפירמידה. בין כה וכה הופסקה השירה, פניו של הרבי הרצינו מאוד, והוא הביט כל העת לעבר מוקד ההתרחשות.
לאחר מאמצים מרובים הצליחו לחלץ את הרב והוא הובהל מיידית לבית הרפואה, שם אושפז וקיבל טיפול חירום. ששה חודשים הייתה רגלו של הרב מארלאו נתונה בגבס, ומספרים שהרבי היה מעורב בכל שלבי הטיפול השונים. [באותם ימים קשים יכלו לראות עד כמה הקפיד הרב מארלאו על טבילה במקווה בכל יום, למרות הקושי העצום].
הרב אהרן חיטריק, שעמד ליד הרב מארלאו בשעה שהפירמידה קרסה על רגלו, מספר כי במוצאי שמחת תורה של אותה שנה נסעו שניים מידידי הרב לבית הרפואה והביאו אותו על קביים להתוועדות הרבי שהייתה בעיצומה. כאשר נכנסו להתוועדות, היה הרבי באמצע שיחה, והרב מארלאו ביקש שיעמידו אותו בצד כדי שלא לגרום לתשומת לב מיותרת. כאשר הסתיימה השיחה, הביט הרבי לכיוונו, והורה להעלותו אל במת ההתוועדות ולהגיש לו 'לחיים'.
לאחר שהסתיימה ההפסקה בין השיחות, פתח הרבי ואמר, שזהו הזמן להמשיך בעניין שהתחילו לעסוק בו בחג הסוכות, אודות מנהג חב"ד שלא לישון בסוכה.. לאחר אותה שיחה התבטא הרב מארלאו, כי ראה במוחש שהרבי יודע בדיוק מי העלה את השאלה, וגם הרגיש שהרבי אומר לו "ברוך בואך…". בשנה הבאה הודיע הרבי שלא יתוועד עוד בסוכה. כשחיכו אנשי 'ועד המסדר' ליד חדרו הקדוש ושאלו לטעם הדבר, ענה הרבי בתקיפות שזהו מפני הדחיפות השוררות בסוכה.
ההתוועדות המיוחדת לילדים
הרבי אמנם הפסיק להתוועד בסוכה, אולם הייתה גם התוועדות אחת יוצאת מן הכלל. היה זה בסוכות תשל"ז, כאשר הרבי הודיע בפתאומיות כי ברצונו להתוועד בסוכה עם ילדי של"ה. היה בכך משום סיום מדהים ל'שנת החינוך'. בשנת תשל"ו עסקו התמימים ואנ"ש במרץ רב בעניין החינוך היהודי, הוצאת ילדים יהודיים מבתי הספר הציבוריים והעברתם לחינוך תורני. פעילות זו נקראת של"ה – שיעורי לימוד התורה.
לילדי של"ה הייתה חביבות מיוחדת מצד הרבי. לנשמות יהודיות אלו שנקלעו שלא באשמתם לבתי הספר הציבוריים באמריקה, בהם אסור היה להזכיר דת, העניק הרבי קירובים מיוחדים מאוד במשך השנים. באחת השנים הביאו קבוצת ילדים ל-770 וערכו להם כינוס בסוכה. כאשר יצאו הילדים, הסיט הרבי את וילון חדרו והסתכל על הילדים עד שנעלמו מעיניו הקדושות.
הרב שמואל זלמנוב ממונטריאול, היה בין הבחורים שהיו אחראים על של"ה. כשהרב חודקוב קרא לו והודיע לו על רצונו של הרבי להתוועד עם ילדי של"ה, שאל האם יוכלו להצטרף גם ילדים שכבר עברו בפועל ללמוד במוסדות חינוך יהודיים כשרים? האישור ניתן, וצוות התמימים החל בעבודה קדחתנית נגד השעון. היה צורך להספיק להודיע לכולם, להשיג הסעות מכל מקומות מגוריהם וחזור. הלחץ היה גדול.
בינתיים ביקש הרבי להודיע על התוכנית, כשהוא עצמו מגיה את תוכנית ההתוועדות. הרבי נכנס להתוועדות המיוחדת ונטל את ידיו. ניגנו ניגוני שמחה כגון 'אתה בחרתנו' ו'ושמחת', כשבתווך אומר הרבי שיחות קצרות, והרב יעקב העכט מתרגמן לאנגלית. בסיום ההתוועדות המיוחדת, חילק הרבי כוס של ברכה ומטבעות 'דיים' למדריכים ואחר כך למדריכות, על מנת למוסרן לילדים ולילדות.
הייתה זו הפעם האחרונה בה זכינו להתוועדות של הרבי בסוכה. על פי השמועה, הרבי התבטא בהזדמנות, כי אם תהיה סוכה גדולה מספיק אשר בה יוכלו לעמוד כולם, יתוועד שוב. הגיע הזמן שירחמו עלינו מן שמיים, וכבר בסוכות זה נזכה לשבת בסוכה הגדולה ביותר, עליה ניתן יהיה לומר כי 'ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת' – סוכת עורו של לווייתן, ואת ההתוועדות של שמחת בית השואבה, בעזרת ה', לא יחמיץ איש.
כמה אנקדוטות קטנות מההתוועדויות
בהתוועדויות שהתקיימו בסוכה, היה לפעמים הרבי נותן 'חלק' הגון לכמה מהחסידים. בשנה האחרונה טרם הסתלקות כ"ק אדמו"ר הריי"צ, נתן הרבי 'חלק' לרב ישראל ג'יקובסון באמרו: "כשיבוא משיח, הוא יצטרך לחפש אותך. יבוא ל'תומכי תמימים', יאמרו לו שאתה ב'בית רבקה'. יגיע לשם, יאמרו לו שאתה באתרוגים. ולכשיגיע לאתרוגים יאמרו לו שאתה בחברא קדישא…"
בהזדמנות אחרת, הרבי הוכיח את אחד המשתתפים בהתוועדות על כך שלא מילא את רצונו בעניין מסוים. כשהלה הצטדק שאיך ניתן להבין את רצון קודשו, השיבו הרבי: "אבל מדוע להבין הפוך? בשביל לכוון הפוך צריך לדעת קודם רצונו של פלוני ואז לומר להיפך…". בהתוועדות שמחת בית השואבה תשי"ח, חטף הקהל שיריים. הרבי שראה זאת הגיב: "שיחטפו, אולם ידעו כי שיריים אינם רק מזכים אלא אף מחייבים!"
אז דער רבי זאל געזונט זיין? תלוי בנו!
בשנים בהן התוועד הרבי בסוכה, נתן אחד הנוכחים קנקן 'משקה' ואמר לרבי שזה משז"ר, והוסיף ששז"ר מאחל שהרבי יהיה בריא. אמר הרבי לשליח: "דו קענסט מיר אויכעט געבען אביסל געזונט" [= גם אתה יכול לתת לי מעט בריאות]. האיש נבהל והרבי הוסיף: "אויב דו וועסט מאכן זיכער אז מערער אידן וועלן מקיים זיין תורה ומצוות וועט דאס צוגעבן אין מיין געזונט" [= "אם תפעל שיותר יהודים יקיימו מצוות זה יוסיף בבריאותי"].
מלאכים נופלים מהשמיים
כאמור להתוועדויות בשמחת בית השואבה היה חן מיוחד שהיה מושך אליו יהודים מחוגים שונים, ואף הביא עימו יהודים רבים שהתקרבו לליובאוויטש. אך כפי הנראה לסיפור הבא, יש חן מיוחד. אחד היהודים שנמשך לראות התוועדות של הרבי, היה בן למשפחה שהשתייכה ל'מלאכים' (קבוצה שהתפלגה בעבר מחסידות חב"ד). מחמת ההשתייכות המשפחתית, לא הרשה לעצמו להרגיש בנוח להיכנס ממש לתוך ההתוועדות, ועל כן מצא עצה: הוא נשכב על הסכך והאזין בשקיקה לדברי הרבי. ההנאה שלו הייתה גדולה. הוא הרגיש כי הוא מצא איש אלוקים אמיתי. אולם ה'מכה בפטיש' הייתה קצת מפתיעה.
כפי הנראה, למרות שבליובאוויטש נוהגים להרבות בסכך, יש גבול כמה זמן ענפים יכולים להחזיק תחת משקל של אדם. הסכך קרס אפוא, והיהודי שלנו נחת פנימה לתוך ההתוועדות… לגודל מזלו, מחמת הצפיפות והפירמידות, הוא לא נפל על הרצפה, מה שחסך ממנו פציעה רצינית. הרבי אפילו לא הביט לעבר המקום כאשר הגיב ואמר: "א מלאך אראפפאלן פון הימל…" בשביל יהודי זה, רוח הקודש הגלויה הזאת הייתה ה'מכה בפטיש'. הוא, בניו נכדיו ושאר צאצאיו הינם כיום חסידי חב"ד מן המניין.
סוכתו של ר' ישראל כשרה היא
סיפר המשפיע ר' מענדל פוטרפס: השנה הראשונה בה זכיתי להיות אצל הרבי בחודש החגים, הייתה שנת תשכ"ה, מיד לאחר שיצאתי מרוסיה. בו' תשרי באותה השנה, נפטרה אמו של הרבי, והרבי עבר לפני התיבה בכל ימות החול. הרבי כידוע לא התפלל בציבור באריכות יתירה, ולי, שהגעתי מרוסיה וזכרתי את התפילות הארוכות של זקני החסידים, היה הדבר נראה קצת מפליא, והרי גם הרבי הריי"צ התפלל הרבה יותר זמן. כמובן, שמיד גירשתי את ההרהור ממוחי – "כל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה".
בהתוועדות יום טוב שני של סוכות באותה השנה, לקראת סיום ההתוועדות, סיפר הרבי על סוכתו של הבעל שם טוב, שהייתה כשרה בדיעבד, והיו עליה כמה וכמה שאלות, עד שנלאו גאוני מז'יבוז' מלהכשירה. עד שהראה להם הבעל שם טוב פתקא מן שמיא ובה כתוב "סוכתו של ר' ישראל כשרה היא".
הרבי שאל, בשביל מה היה צריך הבעל שם טוב שהיה מהדר עצום במצוות לצאת ידי חובה דווקא בסוכה כל כך פשוטה ומלאת שאלות? מה חסר היה לו על מנת להקים סוכה מהודרת שתצא ידי חובת כל הדעות? ההסבר אותו הסביר הרבי, היה כי במעשה זה העביר הבעל שם טוב סוכה שכזו מרשות הקליפות לרשות מצווה. על ידי הפסק שלו שנתקבל בשמיים, העלה הבעל שם טוב את הסוכה הזאת ממצב של רשות, למצב של מצווה.
הרבי סיים בהוראה, שגם אם לפעמים נראה קיום המצווה בקושי, בכל אופן עלינו להשתדל בקיומה [כמובן, שאין זה מתפקידנו להתעסק בהעלאות שכאלה, עניינים כאלה שייכים רק לקדושי עליון]. "ואז, הבנתי את התשובה," סיים ר' מענדל. "בעצם, במעשהו זה, העלה הבעל שם טוב אלפי סוכות של יהודים שלא היו הכי מהודרות שבעולם למצב של מצווה. כעת, ברור היה לי למה התפלל הרבי כה מהר, ולמה אין זו הוראה לאנשים כערכנו…"