'אפשר ללמוד חסידות במשך חמש שעות רצופות – ובסוף לגלות שהכול היה רק דיבורים בעלמא': בסדרת התוועדויות נוקבות ומטלטלות משנת תש"ו, מסיר הרבי הריי"צ את כל המחיצות ומציב מראה חדה בפני עולם החסידות • דרך סיפורים נדירים – כמו הרגע שבו הרבי ה'צמח צדק' שלח את גדול הבקיאים בחסידות לקבל שיעור מעשי מחסיד בעל השגה קטנה, או השעה שבה ר' הלל מפאריטש פרץ בבכי מר מתוך קנאה לתפילתו התמימה של פועל זקן – נחשפת האמת שמשנה את כל התמונה: הידע הרב בחסידות לא מספיק. הלימוד הוא רק ההתחלה לעיקר – תפילה באריכות. כי בלי שעבוד הלב, בלי ניגון פנימי שמטלטל את הנשמה ובלי עבודת התפילה אמיתית – האדם והחסידות נשארים שני דברים נפרדים • מערכת אתר 'חב"ד לייב' גאה להגיש את ליקוט השיחות המעוררות, שעוסקות ביסוד היסודות וליבת דרכה של חסידות חב"ד: החיבור שבין לימוד החסידות לבין עבודת התפילה הפנימית, הכרח לימוד החסידות והחינוך רק ממי שמתפלל באריכות ועוד • לכתבה המלאה
☚ מכתב מאלף: מהו הדבר שעליו יש להילחם בכל הכוח עם היצר הרע?
'העיקר הוא שעבוד הלב': פנינים משיחות הרבי הריי"צ על עבודת התפילה
לאורך התוועדויותיו בשנת תש"ו, חזר הרבי הריי"צ אל יסוד היסודות של חסידות חב"ד, והציב מראה נוקבת מול עולם הלימוד החסידי. המסר המרכזי העולה מן השיחות חד וברור: לימוד החסידות אינו תכלית בפני עצמה, אלא הקדמה וכלי לעבודת התפילה באריכות.
בעוד שבדורות הראשונים של חסידות חב"ד החסידים ידעו מעט מאמרים ופתגמים אך היו מאוחדים עמם לחלוטין וחיו אותם ברחוב, בשוק ובסעודה – הרי שבדורנו קיימת סכנה של פיצול: האדם לומד ומבין הרבה, אך נותר נפרד מהחסידות שלמד. הרבי הריי"צ ממחיש זאת באמצעות סיפורים מרתקים, ובראשם המעשה על חסיד 'משכיל' שנשלח על ידי הרבי ה'צמח צדק' ללמוד עניין עמוק דווקא מחסיד 'עובד' פשוט.
או התבטאותו המרטיטה של הגאון ר' הלל מפאריטש שקינא בבכייתו התמימה בעבודת התפילה של החסיד הבנאי. מתוך אלו עולה הכלל הגדול: שעבוד הלב קודם להשגת המוחין, ו'טיפה אחת מלמעלה' הבאה מתוך תפילה אמיתית, עולה לאין ערוך על 'דלי שלם מלמטה'.
כדי להגיע לאמת הנפשית הזו, מתווה הרבי דרך מעשית ברורה למתפללים ולמשפיעים כאחד. העבודה מתחילה כבר בהכנה שלפני השינה – בקריאת שמע שעל המיטה ובתיקון חצות, המשנים את איכות השינה עצמה – וממשיכה בתפילה המלווה בניגון חסידי שקט ופנימי ('אפילו תנועה אחת שוב ושוב'), כזה ש'תופס' את הלב ללא צעקות חיצוניות.
על המשפיעים מוטלת החובה ללמד את התלמידים להתפלל בפועל ולא להסתפק בהסברים, שכן השפעה חסידית אמיתית עוברת רק ממי ש'עובד' ומתפלל באריכות, ולכן אסור ללמוד חסידות ולהתחנך ממי שלא מאריך בתפילה, ודווקא החינוך מ'עובד' מובילה בסופו של דבר למבט חסידי שלם – שבו כל דבר שאדם רואה או שומע בעולם, נתפס אצלו על פי פנימיותו ואמיתתו האלוקית.
לקריאת לקט השיחות של הרבי הריי"צ משנת תש"ו >>
"עם כמה שלומדים ניתן להתמקד ולהתפלל"
"שמעתי מהחסידים הראשונים (של אדמו"ר הזקן), שנתקרבו לחסידות על ידי התפילה בנגינה – הניגונים החסידיים פעלו עליהם.. יש לפעול שיתחילו להתפלל. לא צריכים דווקא הרבה חסידות; עם כמה שלומדים ניתן להתמקד ולהתפלל. ועל זאת כ"ק אאמו"ר נ"ע (אדמו"ר הרש"ב) אמר: הרקע של חסידות.
העיקר הוא שעבוד הלב. הרשד"ב מבאריסאוו התמצא בדא"ח של אדמו"ר האמצעי והצמח צדק, והיה בקי ב'לקוטי תורה' וכו'. פעם בא לליובאוויטש ושאל את הצמח צדק עניין מסובך בדא"ח. ענה לו הצמח צדק: 'תשאל את ר' זלמן קאבעלניק' – איש בעל השגה קטנה, אבל מאריך בתפילה באמירת תהילים בבכייה וכהאי גוונא.
הרשד"ב נפל ברוחו מכך, והוראה זו פעלה עליו שפלות גדולה. מתחילה לא הלך אל הרז"ק, אבל העיק עליו מענה הצמח צדק שאינו מקיימו. וכעבור כשבועיים הלך אל הרז"ק ושאלו את העניין, והלה התחיל לענות לו בהסברה טובה. נתפעל הרשד"ב במאוד, ושאל אותו: 'מאין לך ידיעות כאלו?' וענה לו: כי נתחנך אצל דודו מחסידי אדמו"ר הזקן, ושמע ממנו כי העיקר הוא שעבוד הלב, ואחר כך באה ההשגה מעצמה באופן אחר. ויספר הרשד"ב כל מאורע זה לכ"ק אדנ"ע (אדמו"ר מהר"ש), בסיימו: 'נהיה אצלי נפילת הרוח, שמשכיל יכול לדבר חמש שעות ואינו תופס שהוא בסך הכל מקשקש'..
כ"ק אדמו"ר מוהר"ש היה בהתרוממות רוח מחתונת כ"ק אדנ"ע, והתוועד בזמן שאבא היה בחתונה. ואמר אז: הרש"ב – כי כן היה קורא לכל בניו וגם לחתנו הרמ"ל בר"ת – משיג עניין לאמיתתו. חסידים מאחלים לעצמם השגת המוחין, והוא יודע שהעיקר הוא שעבוד הלב, וכשיש שעבוד הלב נותנים השגת המוחין מלמעלה, ואז ההשגה היא אחרת והמוחין הם אחרים".
מתוך התוועדות שבת פרשת נח ה'תש"ו (בסעודת הלילה).
"לנגן בפשטות, אפילו תנועה אחת שוב ושוב"
"בשנת תרנ"ב, בחתונת ר' משה ארענשטיין, אאמו"ר התוועד ואמר: אחד שלומד חסידות ואינו עוסק בעבודה, עונשו הוא כמו אחד שמכופף את ראשו של המלך, כמו שכתוב בתניא. ההצלפה שיתנו לו, זה ה'חלק האחרון', הוא רגיל בכך, אך החרפה שבדבר באותו המעמד היו פתחיה מחרסון וישעיה מחרסון. ולמשמע הדברים פתחיה התבטל, ואילו ישעיה עמד שטוף זיעה, ועיניו זלגו דמעות. הדוד רז"א אמר: הוא התבטל לאמת, לאמת הנפשית..
על המשפיעים מונח החוב ללמד את התלמידים להתפלל; לא מאמרים על התפילה, אלא ללמד אותם כיצד להתפלל. צריך לנגן ניגון, לא עם חזנות אלא לנגן בפשטות. לאו דווקא ניגון שלם, אפילו תנועה אחת שוב ושוב. אאמו"ר נ"ע היה מתפלל בשבת בזאל, ויוסף החייט – שהיה אצל ה'צמח צדק' – והפחח, היו מגיעים לזאל והם כבר היו אחרי סעודת שבת. אאמו"ר היה מנגן בתפילה ומכה באצבעו, והם היו אומרים תהילים בבכייה.
(שאל הרמ"ש שיחי' [הרבי]: אם כן, לימוד חסידות בלי עבודה אינה שווה כלום, ומדוע לא יהיה כמו נגלה? והשיב כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ר' יעקב מרדכי מפאלטאווע, כשהיה מבאר עניין בחסידות, היה מסבירו, וכשלא היו לו יותר אותיות הוא היה אומר: כך הוא העניין ('אזוי אזוי איז דער עניין')".
מתוך התוועדות ליל שבת קודש פרשת לך לך תש"ו (בסעודה).
"טיפה אחת מלמעלה יותר מדלי מלמטה"
"כ"ק אאמו"ר לא החזיק מלימוד ריבוי חסידות, אלא ללמוד אפילו קצת אבל שיהיה מביא לעבודה, להתפלל עם הלימוד. ההזלה מלמעלה – טיפה אחת מלמעלה היא יותר מאשר דלי מלמטה. היה איש ממיקולענע שהיה מאריך בתפילתו בכל יום, אפילו ביום א' וד' שהיו ימי השוק. ואמר עליו כ"ק אאמו"ר נ"ע: המלאכים מקנאים בתפילתו; אפילו לספירות העליונות אין הארה כמו ההארה שנעשית מתפילתו כשהיא עולה למעלה.
פעם אחת שאל הרי"מ מפאלטאווע: כיצד מגיעים לאמת בתפילה? וענה כ"ק אאמו"ר נ"ע: כיצד לא מגיעים לאמת בתפילה? אם לא מגיעים לאמת זה סימן שלא התפללת.. דבר אחד אכן נפעל: הרבי (אדמו"ר הזקן) תבע שלא תהיה כל כך הבנה, רק ההרגש, ופעל רק אחד מהשניים. ויש לפרש שעל הרגש פעל, ועל ההבנה – שלא תהיה כל כך – לא פעל, ודי למבין".
מתוך התוועדות ליל שבת קודש פרשת וירא, כ' מר־חשון תש"ו (בסעודה).
"עם מה מתפללים? עם הלב"
"בי"ט כסלו תרנ"ו אבי התוועד ואמר, שאדמו"ר האמצעי אמר שמללמוד חסידות בלי עבודת התפילה 'מקבלים סנוקרת ("אַ שנעל") מאבא' (אדמו"ר הזקן). זוהי חוצפה, וקרוב הדבר לומר שהעמיד צלם בהיכל. ואאמו"ר ביאר מה המשמעות של לטיפה מרבי ומכה ('אַ שנעל') מרבי. ושאל ר' הענדל: עם מה מתפללים? והראה אאמו"ר באצבעו על ליבו, ואמר: 'עם זה'.
כששומעים חסידות מאחד שעוסק בעבודת התפילה, יכול להיות שהמקבל יבין משהו בדיבור של המשפיע – שהמשפיע עצמו לא הבין. וכשמקבלים חסידות מאחד שלא עוסק בעבודת התפילה, הרי זה סקילה ברוחניות. אצל אדמו"ר האמצעי היו תקנות שלא ישמעו חסידות ממי שלא עוסק בעבודת התפילה, ור' הענדל היה זוכר שכשהגיעו לעיר ופגשו מישהו אומר חסידות, היו שואלים: 'מותר לשמוע ממנו חסידות?'.
רב חסידי מסמיליאן הגיע לאדמו"ר המהר"ש והתלונן על אלו ששומעים ממנו חסידות שהם לא מקשיבים, וזה לא מגיע אצלם לידי פועל. וענה לו אדמו"ר מוהר"ש: 'ומה קורה איתך? כשדג מסריח – הוא מסריח מהראש'. הוא היה יהודי חסידי, וזה פעל עליו.
ההכנה לתפילה מתחילה מקריאת שמע שעל המיטה, גם תיקון חצות, אם שייכים לזה. (שאל הרש"ל שיחי': מה הכוונה 'שייך לזה'? וענה כ"ק אדמו"ר שליט"א:) אני מתכוון מצד בריאות הגוף. (שאל הרמ"ש שיחי': השינה אינה הפסק בין הקריאת שמע שעל המיטה ושחרית, ואז זה כבר לא נוגע? וענה כ"ק אדמו"ר שליט"א:) ישנים אחרת, ואזי זה מאוד נוגע. (הרש"ל שיחי' סיפר שהוא ראה יהודים פשוטים אומרים את סדר תיקון חצות במניין. ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) אצל יהודים אין מושג כזה 'פשוטים'..
פעם שאלו את אדמו"ר הזקן מדוע חסידים מנגנים בתפילה? וענה: בתפילה נדרש שהיא 'תתפוס' את המתפלל, שהוא יתעורר, וכאשר התפילה 'תתפוס' אותו, אזי הניגון יבוא מאליו ('זינגט זיך'). וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א: צריך לשיר ניגון באופן שהניגון 'יתפוס'. כשמנגנים אין צורך לצעוק את הניגון, זהו 'קול כסיל', אלא לנגן ניגון פנימי, שהוא 'יתפוס'".
מתוך התוועדות שבת פרשת וישלח, י"ט כסלו תש"ו.
"הוא והחסידות הם שני דברים נפרדים"
'אנחנו חסידי חב"ד, ברוך ה', נמצאים היום במעמד טוב, אבל יש עוד הרבה שחסר. חסידים של פעם היו מאוחדים עם החסידות שהם למדו; הם והחסידות שלמדו היו דבר אחד. הם לא למדו הרבה וגם הבינו פחות; רק ליחידים הייתה בהירות בהרבה חסידות ובריבוי ההשכלה, אבל רובם של החסידים לא ידעו הרבה חסידות, אבל מה שהם כן למדו היה דבר אחד איתם, לא שני דברים. חסיד היה נוסע לרבי פעם אחת בשנה, פעם בשנתיים, פעם בשלוש שנים; כשהוא שמע מהרבי פתגם – הוא חי את הפתגם, הוא היה דבר אחד עם החסידות. כשהיה ברחוב, בשוק, וכשאכל – הוא חי עם הפתגם.
אבל היום יש שמבין הרבה יותר, לומד חסידות, אבל החסידות לא מלמדת אותו כלום – הוא והחסידות הם שני דברים נפרדים. כשמתפלל אינו חוסך נקישת אצבעות והכאה על השולחן – אבל זה 'לא נגע ולא פגע'. וצריכים לדעת שזה היפך הכוונה.. פעם היו אומרים פתגם על אלו שאומרים תורה אבל אינם מתעסקים בעבודה: 'מדוע אתה מגנה את התורה? זה תורה טהורה בכלי מאוסה!'. צריך להיות כמו מה שאבי היה אומר: 'טאפרו דא פלאחו' (גרזן – או לחיוב או לשלילה)!..'.
מתוך התוועדות פורים תש"ו.
הערצת החסידים לפשטותו של ה'עובד'
"אצל חסידים ('אלטע חסידים') בעבר היה סדר ללמוד חסידות ולהתעסק בעבודת התפילה; זה היה אצלם בפשיטות, ובלי תפילה אי אפשר להיות חסיד כלל. אין הכוונה בלי תפילה כלל חס ושלום, אלא – בלי להתעסק בעבודת התפילה. פעם למדו פחות חסידות וידעו פחות; הכרתי חסידים זקנים שידעו רק מאמרים ספורים, אבל את מה שכן ידעו הם חיו בו. היום לומדים יותר ויודעים יותר, אבל חסרה עבודת התפילה, חסר ההרגש הפנימי; ידיעה וחיות הינם שני דברים שונים..
הרשב"ץ סיפר את שראה באחת ההתוועדויות החסידיות בליובאוויטש: בהתוועדות ישבו ר' הלל מפאריטש ור' אייזיל מהאמיל, ור' הלל מפאריטש התבטא שהוא מקנא בשלום יוסף הבונה ('פלאטניק'). ר' שלום יוסף היה יהודי זקן מחסידי אדמו"ר הזקן, אבל הוא היה פשוט מאוד, פרנסתו הייתה מזה שהיה בנאי, פועל פשוט. כשר' הלל עוד היה אברך, ר' שלום יוסף כבר היה זקן מופלג, והיה מתפלל הרבה.
פעם אחת ר' הלל ראה את ר' שלום יוסף ממרר בבכי בתפילה, ולאחר מכן ר' הלל שאל אותו מדוע בכית בתפילה? ר' שלום יוסף ענה לו ששמע מאדמו"ר הזקן שנשמתו של כל יהודי היא מחכמה דאצילות, 'והיום כשחשבתי על כך שחכמה דאצילות נמצאת בתוך נבל, ואם כן איזו רחמנות יש עליה – וזה גרם לי לבכות'. בהתוועדות, כשר' הלל אמר שהוא מקנא בר' שלום יוסף, הוא מירר בבכי. כשהרשב"ץ חזר עבורי את הסיפור הזה הוא אמר שבכייתו של ר' הלל הייתה על דרך 'געה בבכייה' וכו'.
ר' אייזיל הגיב: 'אני מקנא בר' הלל – כזה משכיל, כזה ידען (כידוע שר' הלל היה בקי בכתבי האריז"ל באותיותיהם) וכזה עובד, ועל אף זאת הוא מקנא בפשטות של שלום יוסף הבונה'. ויאמר ר' הלל לר' אייזיל: 'נו..', וענה ר' אייזיל: 'את זה לא ניתן לייצר, למי שיש – יש, ולמי שאין – אין. זהו רק מצד געגועי הנשמה שנמשכת לאלוקות, ועל זאת אנו מתייגעים, שנזכה לזה..'.
אבי היה כל כך מאוחד עם החסידות עד כדי כך שכל מה שראה, הוא לא ראה את הדבר כפי שהוא נראה כפשוטו, אלא כפי שהוא בענייני אלוקות. וזוהי הוראה ל'עובד', שכל מה שרואה וכל מה ששומע – הוא יקלוט את אמיתיות העניין שבו".
מתוך התוועדות יום א' דחג הפסח תש"ו (בסעודה).
