הוא היה מסוגל לטלטל לבבות במשפט אחד חריף, להתגלגל בשלולית בוץ מתוך שמחה חסידית טהורה, ולעמוד שעות ארוכות בתפילה בדביקות עילאית שהשכיחה ממנו את העולם כולו • החסיד הנודע ר' זלמן משה היצחקי זצ"ל לא היה עוד 'משפיע'; הוא היה אש חסידית יוקדת, 'עובד השם' ברמ"ח איבריו, שעל אמרותיו השנונות התבטא הרבי כי 'חוזרים עליהם בבית הרב' • דמותו הפלאית של השוחט מנעוועל ותל אביב, שקיבל הוראות נדירות ב'יחידות' והפך לאגדה עוד בחייו, מתעוררת לחיים בכתבה מקיפה ומרתקת שעורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש לקהל הגולשים • לכתבה המלאה
☚ חשיפה היסטורית נדירה: הרבי הריי"צ מתוועד בחריפות על ההכרח להתפלל באריכות
ראשית ימיו והתקרבותו אל האור של חב"ד
המשפיע הרב שניאור זלמן משה היצחקי ע"ה, שהיה מגדולי המשפיעים בין חסידי חב"ד בדור האחרון ונודע בעיקר בשל סגנון התבטאותו החריף, נולד בשנת תרל"ג בעיר נעוועל שברוסיה, לאביו החסיד ר' דובער היצחקי שנקרא בפי כל 'בערל דער שוחט', ולאמו מרת רחל. ראשית חינוכו של ר' זלמן משה היה דווקא ב'חדר' חסידי שלא היה שייך לליובאוויטש. על כך היה אומר בבכי בזקנותו כי הוא יודע מהו חושך מפני שספג אותו בילדותו, ואולם מי שיודע מהו חושך, יודע גם מהו אור.
חתונתו נערכה בעיר ז'עמבין בשנת תרנ"ז או תרנ"ח בערך, עם זוגתו מרת נעשע למשפחת ריינעס, שהייתה משפחה מפורסמת מחוגי המתנגדים, ויש המתארים אותה כמשפחה חב"דית שורשית מז'עמבין. לאחר חתונתו התגורר בז'עמבין ועסק שם בשחיטה, ובכך הפך לאחד המשפיעים הבולטים בנוף החסידי, כשהוא מתפרנס מאותו מקצוע בו עסק אביו כשוחט ובודק. לאחר התייסדות ישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, נסעו התלמידים ביחד עם המשפיע ר' שמואל גרונם אסתרמן ע"ה ללמוד בז'עמבין. ר' שמואל גרונם היה הראשון ממנו שמע ר' זלמן משה שיעורים בתורת החסידות, וזו משכה אותו עד מאוד.
צריכים ללמוד את החסידות של הרבי
בתשרי תרנ"ט הצטרף ר' זלמן משה לבחורים הנוסעים לליובאוויטש אל הרבי הרש"ב, שם הפך לחסיד גמור. כאשר האזין למאמרי החסידות של הרבי הרש"ב, גילה כי הם שונים במקצת מהחסידות שהוא לומד אצל ר' גרונם. התברר לו כי ר' גרונם מלמד בשיעוריו רק את מאמריו של הרבי המהר"ש, אליו היה מקושר בכל נימי נפשו, ונודע לו כי ר' גרונם לא קורא לרבי הרש"ב בשם 'רבי'. כאשר חזרו התמימים לז'מבין, הפסיק ר' זלמן משה לבוא לשיעוריו של ר' גרונם, באומרו שצריכים ללמוד את החסידות של הרבי.
כשנסע ר' זלמן משה שוב לליובאוויטש לקראת ראש השנה הבא, שאל אותו הרבי ביחידות האם הוא עדיין שומע את שיעוריו של ר' גרונם. כשהשיב בשלילה, שאל אותו הרבי לסיבת הדבר, ור' זלמן משה ענה כי הוא לא מלמד את החסידות של הרבי. על כך השיב הרבי בתנועת ביטול בידו ואמר שאם כן, לא נורא. לימים התבטא כלפיו הרבי הרש"ב 'מיין זלמן משה', ואכן ר' זלמן משה היה דבוק ומקושר בלב ובנפש לרבי הרש"ב, עד כדי כך שגם אחרי הסתלקותו המשיך ללמוד ולהתבונן אך ורק במאמרים שלו.
הקרבה העצמית בשצעדרין והחזרה לנעוועל
לאחר מספר שנים עזב ר' זלמן משה את ז'עמבין ועבר לעיירה שצעדרין, שם קיבל על עצמו את תפקיד שוחט העיירה. לשאלת אנשים שתמהו מה ההיגיון הכלכלי בכך, נימק את צעדו בכך שבשצעדרין הקטנה יהיה עסוק פחות בשחיטה ויוכל ללמוד יותר חסידות ולהתפלל באריכות. בימי מלחמת העולם הראשונה היה המצב בבית קשה עד כדי רעב, ואשתו נאלצה לפתוח חנות קטנה על מנת לפרנס את בני משפחתה. את הפרוטות שהרויחה החביאה, שכן ר' זלמן משה היה נותן אותם למי שהיה רעב יותר ממנו.
לאחר פטירת אביו, חזר ר' זלמן משה לנעוול ונהיה שוחט העיירה, ומיד עם בואו הפך לאחת הדמויות המרכזיות בקרב הקהילה החב"דית הגדולה בעיר בזכות אישיותו, התוועדויותיו המפורסמות והשפעתו הכבירה. בנוסף להתוועדויות שנערכו בביתו לרוב, היה ביתו פתוח לכל דכפין. בהתוועדויותיו היה מתבטא בחריפות גדולה ומוכיח את השומעים בדברים קשים, כטוב לבו במשקה היה פיו מפיק מרגליות.
עבודת השם ועבודת התפילה בדביקות ובאריכות נפלאה
ר' זלמן משה היה 'עובד השם' אמיתי, והיה מאריך בתפילתו בדביקות בצורה נפלאה ביותר. יסודותיה של תפילה מאירה ודבוקה זו נבעו בין היתר מהדרכה אישית וקפדנית שקיבל ב'יחידות'. ר' זלמן משה קיבל הוראה מיוחדת שלא הייתה ידועה כמותה באותו דור – לערוך 'תיקון חצות' מידי לילה כהכנה לעבודת התפילה (שכמבואר בקרונטס התפילה' זוהי עבודה של 'צדיקים'). יש האומרים שקיבל הוראה זו מהרבי הריי"צ, ויש המייחסים את מתן ההוראה הזו ב'יחידות' לרבי הרש"ב.
כאשר שאל ר' זלמן משה כיצד עושים זאת, קיבל את המענה המפורט: כפי הסדר שכתוב בסידור של אדמו"ר הזקן – לישב על הארץ ולומר מזמורים מסוימים, ואחר כך להתיישב עם 'ביכל' (ספר) של מאמרי חסידות וללמוד בהתמדה עד אור הבוקר. לאחר לימוד מעמיק זה, עליו לגשת להתפלל בדביקות ואריכות הכוונה, ואז התפילה תהיה מאירה. עוד נאמר לו כי ביום שבת קודש, שבלילה שלפניו אין עורכים 'תיקון חצות', אזי חשבון הנפש שנערך בליל שישי 'יתנוצץ' ויאיר בתפילת השבת שלו.
עבודה פנימית זו של הכנת המוח והלב באמצעות לימוד החסידות וחשבון הנפש היא שעמדה מאחורי 'עבודת התפילה' המפורסמת שלו, שהצטיינה באריכות ובדביקות עילאית. גם בשנותיו המאוחרות, כאשר לקה בשיתוק פיזי קשה וכח דיבורו נפגע בחיי היום-יום, התרחש מחזה קבוע ומפעים: בכל עת שניגש אל התפילה, היה השיתוק נעלם כלא היה, ודיבורו הפך לרגיל, שוטף וסוער בדביקות פנימית.
הסערה בחג הגאולה וההערצה לשליח הרבי
בג' תמוז, כאשר בשורת שחרורו של הרבי הריי"צ מהכלא הגיעה לנעוועל, חשבו החסידים בתחילה כי השחרור הוא מוחלט. עקב כך התאספו החסידים בבית הכנסת, רקדו ללא הרף, אמרו 'לחיים' והמשקה נשפך כמים. רבים מהחסידים התגלגלו על הארץ ועשו 'קולעס'. מעוצמת הריקודים החלה רצפת העץ להתנדנד וארון הקודש כמעט נפל, כאשר אחדים מהאברכים תמכו בארון הקודש כדי שחבריהם יוכלו להמשיך בריקודם. בראש החוגגים היה ר' זלמן משה שלא הפסיק לשיר, לומר 'לחיים' ולהתגלגל כשהוא שר את הניגון 'אשרינו מה טוב חלקנו'.
לפנות בוקר, כשלקחו אותו מבית הכנסת והוא עדיין שר את אותו ניגון, הספיק לעשות 'קולע' בתוך שלולית בוץ. מאוחר יותר הגיעה הבשורה כי הרבי לא שוחרר לגמרי אלא נשלח לגלות, ופניהם של החסידים נפלו ומרירות עצומה השתרר בקרב אנ"ש. היחיד שלא נפל ברוחו היה ר' זלמן משה שהמשיך לשיר, לשמוח ולומר 'לחיים', כשהוא מכריז שהרבי שוחרר ועלינו לשמוח. רק שבוע וחצי אחר כך, בי"ב תמוז, הצטרפו אליו כל עדת החסידים.
אחד החסידים שזכו לא פעם לטעום משבט לשונו של ר' זלמן משה היה החסיד ה'עובד' הנודע ר' יצחק הורוביץ (איצ'ה דער מתמיד') הי"ד, שהיה גאון מופלג בנגלה ובחסידות וזכה לכבוד עצום, ועל כך היה לר' זלמן משה הרבה מה לומר, ובכל פעם בה ישבו שני החסידים באותה התוועדות ידעו הצעירים שהולך להיות מעניין. פעם הגיע ר' איצ'ה דער מתמיד לנעוועל כשד"ר [=שלוחא דרבנן] של הרבי הריי"צ, וקהל החסידים התאסף לשמוע אותו בהתוועדותו.
ר' איצ'ה ישב והתוועד במשך שעות, ור' זלמן משה לא פוצה את פיו ואפילו לא למילה אחת. כאשר תמהו בפניו החסידים על כך לאחר ההתוועדות, השיב שכשר' איצ'ה מגיע כחסיד מותר לו לבוא ולומר את דעתו, אבל כאשר הוא מגיע כשליח הרבי, כיצד יעז להפריע לו.
איך זוכים לחתן חסידי והמופת בדרך לבית המטבחיים
כשהגיעה בתו הבכירה שרה לפרקה, ביקש מהרבי הריי"צ ברכה לזכות לחתן חסידי ותמים. הרבי אמר לו כי עליו לחשוב חסידות בדרכו לבית המטבחיים. הוראה זו לא היתה פשוטה עבורו כלל ועיקר, שכן את הדרך לבית המטבחיים עשה עוד קודם אור יום, בדרך בוצית ומחליקה בנעוול, דרך בה כל אדם מן הישוב מתבונן באשר לפניו ולא במה שמעליו, וההליכה הייתה בגדר משימה שדרשה זהירות ותשומת לב רבה.
אך ר' זלמן משה התמיד בקיום הוראה זו יום אחר יום, ואכן בתו הבכורה נישאה לרב אברהם דרייזין (מאיור) ע"ה, מחשובי תלמידי התמימים ולימים משפיע וממנהלי ישיבות 'תומכי תמימים' בברית המועצות ובארץ הקודש. בעת היותו שוחט בנעוועל, היה מתפתח מדי פעם ויכוח בין הקצבים לשוחטים החסידיים שהיו משתדלים להחמיר בכל מיני ענינים.
פעם כעס אחד הקצבים על ר' זלמן משה, עד כדי כך שהחליט לפגוע בו, והמתין לו בדרכו לבית השחיטה קודם נץ החמה וסכין בידו. כשהתקרב ר' זלמן משה, התקרב אליו הלה עם הסכין ומבט מאיים בעיניו. ר' זלמן משה הרים את עיניו והתבונן במבט חודר בקצב שמולו, וזה נפל על הרצפה באפיסת כוחות. ר' זלמן משה שהה בבית השחיטה שעות מספר, וכשחזר עדיין מצא את הקצב שרוע על האדמה.
הוא נכנס לבית הכנסת וביקש מהאנשים שיצאו לעזור לקצב, ולאחר שהתאושש הגיע הקצב לביתו של ר' זלמן משה לבקש את סליחתו. לפני נסיעתו לארץ ישראל, התוועד ר' זלמן משה עם כמה בחורים כשהוא אחרי הרבה משקה, ונתן תקיעת כף לכל אחד מהמשתתפים שיזכה לצאת מרוסיה ולהתראות עם הרבי, ואכן כל אחד ממשתתפי אותה התוועדות זכה לצאת מרוסיה בתוך מספר שנים והברכה התקיימה.
הוראות מיוחדות והנהגות ישרות מהרביים
ר' זלמן משה שהיה מחמיר גדול, הקפיד במשך שנים להשתמש בפסח אך ורק במים ששאבם לפני החג. לאחר מספר שנים הרגיש שקשה עליו הדבר ושאל את הרבי הרש"ב האם יכול הוא לחזור בו מהנהגתו. הרבי השיב לו כי הנהגה זו היא מהנהגות הבעל שם טוב, ועל כן, למרות שרבותינו נשיאינו לא נהגו בה, אין לו להפסיק. בשנת תש"ט באו אחדים מתלמידי התמימים בתל אביב לביתו של ר' זלמן משה, על מנת שילמדם כיצד כותבים פדיון נפש לרבי.
ר' זלמן משה לקח עפרון ונייר, ולפתע פרץ בבכי נורא שנמשך זמן רב. לאחר שנרגע במקצת, ביקש מהבחורים שישובו אליו למחרת כי עכשיו אינו מסוגל. למחרת חזרו התלמידים ושוב ביקשו ממנו, הוא לקח את הנייר והעפרון וכתב את המילים 'אנא לעורר' אבל מיד פרץ שוב בבכי ללא יכולת לעצור ובשום אופן לא יכול היה להמשיך, והבחורים נכחו כי מר' זלמן משה יוכלו באמת ללמוד כיצד כותבים 'פדיון נפש'..
העלייה לארץ הקודש וההתאקלמות בתל אביב
ר' זלמן משה הגיע לארץ הקודש בשנת תרצ"ה עם זוגתו, בנו ר' שמואל ובתו פיה, והתגורר ברחוב 'יבניאל' בתל אביב סמוך לשוק הכרמל. על מידת חשיבותו ניתן ללמוד מהעובדה כי מיד עם בואו לארץ ישראל, שלח מזכירו של הרבי הריי"צ, הרב יחזקאל פייגין הי"ד, מכתב לאנ"ש בתל אביב בו הוא מתאר להם את דמותו ומבקש מהם לדאוג לפרנסתו, כשהוא כותב שהוא מהמיוחדים האחדים השוקדים ומשיגים בחסידות, ובקי בהרבה דרושי הרבי הרש"ב, וצריכים להשתדל עבורו בדבר השגת משרה כשוחט ובודק ולקרבו בקירוב גדול.
ואכן, מיד עם בואו התקבל כחבר באגודת השוחטים בתל אביב ועסק לפרנסתו כשוחט בבית השחיטה בשוק בצלאל. מובן שר' זלמן משה הצטרף מיד לקהילת חב"ד בעיר, ותפס מקום של כבוד בקרב המתוועדים בבית הכנסת חב"ד והיה ראש המדברים בכל התוועדות. ר' זלמן משה לא שינה את סגנון ההתוועדויות שלו, והמשיך להתוועד כפי שהיה רגיל בעת שהיה ברוסיה, בלשון חריפה ובדיבורים ישרים המפלחים כליות ולב.
אנ"ש בתל אביב, שלא הורגלו לסגנון התוועדויות חריף שכזה, החלו לשלוח מכתבי תלונות לרבי הריי"צ על ר' זלמן משה. יש אומרים שהרבי גיבה אותו בגיבוי מלא, וכתב לחסידים שהתלוננו כי הדבר הסיב לו צער גדול ועגמת נפש רב בראותו את רוע היחס לתלמידיו יקיריו האהובים לו כבנים ממש, וכי למותר לכפול את הדברים שכתב בעבר בשבחם של תלמידיו צמודי לבבו אשר כל אחד מהם הוא אוצר בלום ביראת שמים, בקנין המדות ובאהבת ישראל, אמנם יש שמפקפקים בקשר המכתב לפרשייה זו.
אמרותיו השנונות ומשנתו החסידית
על מקומו המיוחד בליובאוויטש תעיד אמרתו של הרבי בעת ביקורו בפריז בשנת תש"ז, שאמר כי 'ר' זלמן משה'ס א ווארט – חזרט'מען בבית הרב' [= על 'ווארט' של ר' זלמן משה חוזרים ולומדים בבית רבותינו נשיאנו].. כששאלו פעם את ר' זלמן משה מדוע הוא משתמש בביטויים כה קשים וחריפים בהתועדויותיו, השיב בפשטות מה אעשה וזו השפה היחידה שהבהמה [הנפש הבהמית] מבינה. עוד היה אומר שכשהוא לוקח 'משקה', הוא בעל הבית על העולם, וכשהוא לא לקח, העולם בעל הבית עליו.
עוד שח ר' זלמן משה, כי לשוחט שתוי אסור על פי הלכה לשחוט, וזוהי שאלה על השחיטה, אך אם השוחט לא אומר 'לחיים' זוהי שאלה חמורה על השוחט, האם הוא עצמו ירא שמים, ובשל כך הקפיד לומר 'לחיים' בכל ליל שישי כיון שלמחרת לא שחט. כשהיה נוסע לרבי, לעומת זאת, לא היה אומר 'לחיים' כלל, ונימוקו בפיו שבנעוול מצוה לומר 'לחיים, ובפטרבורג אסור לומר 'לחיים' – שמא יפסיד מילה אחת מדברי הרבי.
באחת ההתוועדויות, פנה הרבי לר' זלמן משה ואמר לו דבר מה. כששאלו אותו חסידים אחר כך מה אמר לו הרבי, השיב שלא שמע אף מילה, מכיוון שמוחו היה עסוק במחשבה 'מתי יוריד הרבי את עיניו הקדושות מהפנים ה'חזיריות' שלי'.. בעת אמירת 'שמע קולנו' בסליחות, שמע ר' זלמן משה את אחד מבחורי הישיבה מדגיש את המילים 'ורוח קדשך אל תקח ממנו', ומיד פנה אליו בחריפות האופיינית לו וקרא לעברו שהוא 'פרחח', ושאל האם רוח הקודש זה מה שחסר לו..
המשפיע ר' מענדל פוטרפאס ע"ה [שהיה מתלמידיו של ר' זלמן משה] סיפר כי באחת השנים בהן שהה בראש השנה אצל הרבי הריי"צ בלנינגרד, ראה לפני 'תקיעות' את ר' זלמן משה מנהל שיחה עירנית עם חתנו ר' אברהם מאיור. ר' מענדל התקרב ושמע את ר' אברהם מדבר בהתפעלות על המעלה של 'תקיעת שופר', שבשעה זו אנו ממשיכים אור חדש שלא היה כמוהו מבריאת העולם. ר' זלמן משה השיב לו שהכל טוב ויפה, אולם אין זו עיקר מעלתה של שעה זו, אלא שעיקר המעלה בזמן הקדוש בו אנו נמצאים הוא, שכעת זהו הזמן הכי מסוגל לחזור בתשובה על מחשבה דיבור ומעשה.
ימיו האחרונים והסתלקותו לגנזי מרומים
בתחילת שנות ת"ש לקה ר' זלמן משה בשיתוק פיזי, וכח דיבורו נפגע. בעקבות זאת עבר לגור אצל בנו ר' שמואל היצחקי בתל אביב, ומשנת תש"י גר אצל חתנו, ר' אברהם מאיור, בכפר חב"ד. למרות שיתוקו הפיזי הקשה, בעת 'עבודת התפילה' היה קורה דבר פלא ודיבורו היה רגיל לגמרי. בשעות אחר הצהריים של פורים אחד, ביקש ר' זלמן משה מר' דובער קיבמן שיקרא עבורו את המגילה, וזאת הייתה הפעם השמינית באותו יום, שכן היה מקפיד לשמוע את הקריאה כמה פעמים שמא פספס מילה אחת.
באמצע הקריאה, הפסיק את הקורא ר' זלמן משה, שהיה כבר שתוי לגמרי, ואמר לו 'שמע נא ידידי הצעיר, הסיפור הזה ארוך מידי. הבה נאמר לחיים'.. הוא מזג לשניהם כוס 'משקה', אמר 'לחיים', ואישר לבעל הקורא להמשיך בסיפור.. ר' זלמן משה נפטר בתאריך ג' בשבט תשי"ב ונטמן בית החיים הישן בצפת. הוא זכה שהרבי כתב עליו את התואר 'זצ"ל', כאשר במכתב תנחומים לאחר פטירתו כתב עליו הרבי בראשי תיבות 'מוהרז"מ זצ"ל', שפירושו ר' זלמן משה זכר צדיק לברכה [דבר נדיר ביותר, וכנזכר לעיל בנוגע לעבודת ה'תיקון חצות'].