לרגל חג הגאולה של הרבי הריי"צ בי"ב-י"ג תמוז, אנו נרגשים להגיש בפניכם את המאמר דיבור המתחיל 'עשרה שיושבים', אותו פרסם בעל הגאולה בעצמו לרגל י"ב תמוז תרפ"ח, תוך הוראה מפורשת ללומדו ברבים • בקונטרס י"ב תמוז תש"נ עורר הרבי על כוחו המיוחד של מאמר זה: 'על ידי המאמר 'עשרה שיושבין ועוסקין בתורה' שניתן מבעל הגאולה ללמדו בחג הגאולה, עשה את כל אחד לשלוחו של בעל הגאולה לעסוק בענין זה, ונתן לו נתינת כח מיוחדת להצליח בזה' • מערכת אתר 'חב"ד לייב' מגישה ללימוד את המאמר המקורי המלא של הרבי הריי"צ, עם פענוח ראשי התיבות • לכתבה המלאה
☚ נחשפה: הקלטה נדירה של הרבי הריי"צ מנגן בדביקות
מאמר חג הגאולה של הרבי הריי"צ משנת תרפ"ח, מגלה לנו כיצד לפרוץ את גבולות המדידה והטבע, ומציב דרישה ברורה לשילוב שבין מוח ללב. בעוד שלימוד של יחיד נשאר מוגבל לפי ערך עבודתו, לימוד תורה ברבים בוקע מסכים וממשיך את שלוש-עשרה מידות הרחמים העליונות – שפע אלוקי אינסופי שלמעלה מכל מדידה וצמצום.
לצד מעלת התורה, המאמר מבהיר כי למרות שהתורה היא המשכה מלמעלה, היא אינה יכולה להישאר מנותקת. על האדם לקיים גם את עבודת התפילה, שעניינה העלאה מלמטה למעלה על ידי אתערותא דלתתא. המאמר מדגיש בהקשר זה את הפתגם הידוע של חז"ל שכ'ל האומר אין לי אלא תורה – גם תורה אין לו', מכיוון שללא עבודת היגיעה והתחנונים שבתפילה, האדם אינו הופך לכלי אמיתי ופנימי לקבלת אור התורה.
עבודת השם משולבת זו דורשת מאיתנו עניין של 'לך לך', כלומר לצאת מהטבע והרגילות שלנו. הרבי מזהיר מפני כניעה למוסכמות חברתיות חיצוניות ולהנחות העולם, שנעשות לעיתים קרובות מן השפה ולחוץ, ומדגיש שקבלת עול אמיתית פירושה שינוי מהותי של מידות הנפש וזיכוך המציאות.
השורה התחתונה היא שהכוח לפעול בעולם וביצירת הדירה בתחתונים ניתן לכל אחד ואחד. כאשר אנו עוסקים בתורה ברבים, מקפידים על עבודת התפילה, ומשפיעים על הזולת בבחינת צדקה בנפש, אנו מזככים את המוח והלב אלף פעמים ככה, וממשיכים מקור ברכה עצום לכל המצטרך לנו גם בגשמיות, בבני, חיי ומזוני רווחי.
מאמר הרבי הריי"צ >>
בס"ד, לימוד ברבים, י"ב תמוז תרפ"ח
עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם, שנאמר 'אלוקים נצב בעדת אל' (ואין עדה פחותה מעשרה, רש"י), ומנין אפילו חמישה שנאמר 'ואגודתו על ארץ יסדה' (אגודה היא של חמש, רש"י רמב"ם, רבינו יונה), ומנין אפילו שלושה שנאמר 'בקרב אלקים ישפוט' (דיינין ג', רש"י), ומנין אפילו שנים שנאמר 'אז נדברו יראי הוי' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו", ומנין אפילו אחד שנאמר 'בכל מקום אשר אזכיר את שמי (כלומר שאתן דעת בלבד להזכיר את שמי, רש"י) אבוא (שם) אליך (דהיינו יחיד) וברכתיך'.
והיינו דאפילו גם אם רק אחד יושב ועוסק בתורה הרי הוא ממשיך גילוי אלוקות. מכל מקום הרי יש הפרש בין אחד שעוסק בתורה לתורה דרבים'. והיינו שהרבים ממשיכים מדריגה עליונה יותר. וכמו בתפילה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'תפילת רבים אינה נמאסת שנאמר הן 'אל כביר לא ימאס", שהרבים בתפלתם ממשיכים בחינת י"ג מידות הרחמים, כמו כן על ידי תורה ברבים נמשך גילוי אור עליון יותר. דהנה ר' ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת' בקל וחומר ובגזירה שווה וכו', דיש י"ג מדות שבהם ועל ידם מתגלית אור התורה, והיינו דכל מדה ומדה מהי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם הוא לימוד חדש.
וכמו מדה ראשונה שהיא קל וחומר, הנה הוא מלמד ענין חדש בתורה, אם כן הרי זה מקור התורה מה שמגלים ענינים חדשים בתורה והיינו דכל מדה ומדה מגלה אור התורה בגילוי ובפרטיות יותר. וטעם הדבר הוא לפי די"ג מדות שהתורה נדרשת בהם הם כנגד י"ג מדות הרחמים'. וכמו שפירוש המגיד ממעזריטש נשמתו עדן דכאשר הזכיר משה רבנו עליו השלום מדה הראשונה די"ג מדות הרחמים שהוא שם אל, דמשה בתפילתו אמר 'אל נא רפא נא לה', אמר לו הקדוש ברוך הוא קל וחומר דכתיב 'ויאמר ה' אל משה וכו' הלא תכלם שבעת ימים וכו", ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא כה, א) קל וחומר לשכינה.
הרי שעל ידי י"ג מידות הרחמים נמשכים הי"ג מדות שבתורה. והיינו דכמו שעל ידי שם אל נמשך ענין המדה דקל וחומר, הנה כמו כן שעל ידי כללות הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם ממשיכים גילוי י"ג מדות הרחמים. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פי הרועה בשושנים אל תקרי שושנים אלא ששונים בהלכות, ואיזה בזוהר (בהקדמה) 'מאן שושנה דא כנסת ישראל וכו' מה שושנה אית בה תליסר עלין אוף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילן דרחמי דסחרין לה מכל סטרהא', היינו בחינת י"ג מידות הרחמים הנמשכים על ידי לימוד התורה.
ב) והנה הלומדי תורה בכלל ומלמדי תורה בפרט נקראים 'נטורי קרתא'. והיינו דהמשכת בחינת י"ג מידות הרחמים על ידי לימוד התורה, הנה העיקר הוא על ידי לימוד תורה ברבים דוקא. ויובן דבר זה מענין התפילה. דהנה תפילה ענינה הוא בחינת העלאה מלמטה למעלה, היינו דבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, דלפי אופן האתערותא דלתתא כך היא האתערותא דלעילא. ותפלת הרבים הוא מה שהרבים על ידי תפלתם ממשיכים על ידי העלאת מיין נוקבין שלהם אתערותא דלעילא שלא לפי ערך ההעלאה שלהם.
וזהו מעלת תפלת הרבים שהאתערותא דלעילא היא לא לפי ערך האתערותא דלתתא. וזהו שאומר הן אל כביר לא ימאס דאם היה האתערותא דלעילא לפי ערך ההעלאה אינו שייך לומר על זה לא ימאס, שהרי זהו שמגיע על ידי העלאת מיין נוקבין, אלא דבתפלת הרבים הנה ההמשכה היא שלא לפי ערך ההעלאה משום מעלת הרבים. וכמו תפלת יחיד בעשרת ימי תשובה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'ויחיד אימתי בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים' שממשיך בחינת י"ג מידות הרחמים כמו הרבים, הרי שזהו שלא לפי ערך ההעלאה, ולכן הוא בעשרת ימי תשובה דוקא מפני שאז הוא עת רצון.
וכמו כן הנה הרבים בתפלתם בכל השנה ממשיכים י"ג מידות הרחמים, שהוא אתערותא דלעילא שלא לפי ערך ההעלאה. וכמו כן יובן בתורה הגם דתורה בכלל היא בבחינת המשכה מלמעלה למטה, מכל מקום היא באתערותא דלתתא דוקא. ומה שהוא בבחינת מלמעלה למטה היינו שההמשכה אינה לפי ערך האתערותא דלתתא, אבל לא בא בבחינת מלמעלה למטה ממש שהרי צריכים עבודה ויגיעה.
ולכן הרי 'כל האומר אין לי אלא תורה גם תורה אין לו', הכוונה בזה שצריך להיות גם העבודה דתפילה, והיינו דלבד זאת מה שיעסק התורה גופא צריך להיות בעבודה ויגיעה, וכמאמר 'יגעת ומצאת' דבכדי למצוא דבר שכלי הוא בא על ידי יגיעה דוקא, הנה עוד זאת אשר בזה משנה הרגילות שלו, וכמאמר אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד שנקרא עובד אלוקים. דהנה ראשית העבודה הוא לשנות את הרגילות שלו, וזהו מה שתחילת הדיבור עם אברהם אבינו עליו השלום היה 'לך לך מארצך וממולדתך ובית אביך', שיצא מן הארציות והרגילות שלו שזהו 'מולדתך' מדות טבעיים, וגם 'מבית אביך' שהוא עניין שכל הנקנה על ידי שכל אנושי הנקרא בלשון העולם 'וועלטיקע הנחות'.
וכמו שישנם כמה דברים בהענין דנאה ומגונה שעל פי הנחת העולם נעשה המגונה נאה וקוראים זה בשם נימוס והדומה, ובסיבת דבר זה מכשירים כמה דברים שאינם נעשים באמת והם רק מן השפה ולחוץ וכו' וכל ענינם הוא רק מה שיהיה נראה להזולת, ולפעמים מגנים את הנאה באמת. וטעם הדבר הוא לפי שהולכים בדרך כלל אחרי הרגילות והטבעיות אשר ברובם הם ארציות וחומריות בלבד. ולזאת הנה ראשית העבודה הוא עזיבת הרגילות שלו ובזה נעשה כלי לההמשכות והגילויים שעל ידי התורה.
ג) וביאור הענין הוא דהנה נתאוה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים, וכמו שכתוב 'שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז', ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה) 'שוקיו זה העולם שנשתוקק הקדוש ברוך הוא לבראתו, עמודי שש שנברא לששה ימים, מיוסדים על אדני פז אלו פרשיותיה של תורה'. וכתיב 'בראשית ברא אלוקים' וכו', דבראשית הוא ב' ראשית, דישראל נקרא ראשית והתורה נקראת ראשית, ובשביל ב' מדריגות ראשית אלו נברא העולם, דתכלית הכוונה דבריאת העולמות הוא שישראל ילמדו תורה כמו שניתנה למטה בעולם הזה דוקא, ובזה הנה נשלם הכוונה דבריאת העולמות, וכמו שכתוב 'ותורה אור' דכל עניני העולם יהיו על פי התורה ואז הוא קיום העולם.
דהנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה 'תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית אם יקיימו ישראל את תורתי מוטב ובאם לא (חס ושלום) אחזיר את העולם לתהו ובהו', וקיום התורה הוא שעשיית המצות וקיומן יהיו על פי התורה דוקא. דמצוה הוא לשון צוותא וחיבור, דענין הציווי מורה על השייכות דהמצוה והמצווה. וכמו בגשמיות הרי אנו רואים במוחש דענין הציווי חל רק על מי שיש להם שייכות וקירוב זה לזה.
וכמו האב מצוה לבנו או אדון לעבדו, וכן קיום הציווי בכללות והידור הקיום בפרטיות מורה על התקשרות המצווה אל המצוה, דאינו דומה קיום מצות האדון לקיום מצות האב, ויש בזה כמה חילוקי מדריגות, דישנה מעלה עצמית בבנים שאינה בעבדים, וישנם מעלות בקבלת עול בעבדים שאינם בבנים, אבל הצד השוה שבהם הוא שעל ידי קיום הציווי הרי מתחבר ומתקשר מקיים הציווי עם המצוה, ופועל ועושה נחת רוח לקונו, וכמאמר 'נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני'.
וידוע דמצות הם בחינת רצון העליון ועיקר העבודה הוא בקבלת עול מלכות שמים, והיינו דקיום רצון העליון שהם המצות אין זה מפני הטעם והשכל שמבין בשכלו כי אם מפני דכך גזרה חכמתו ורצונו יתברך ונצטוינו לעשות כן, ולכן הרי אין חילוקים במצות כלל, דידוע שישנם מצוות עשה דגם שכל אנושי מסכים עליהם כמו כבוד אב ואם צדקה או מצוות לא תעשה גניבה גזילה וכו', וישנם שהם חוקים וכמו פסח ציצית וכו', אבל באמת אין בזה שום הפרש והבדל כלל, כי גם המצות שעל פי השכל צריכים לקיים אותם אך ורק מפני שהם רצון העליון.
והנה בכדי שיהיה קיום המצות כדבעי הוא על ידי לימוד התורה. דהנה לבד זאת שצריכים ללמוד למען לידע את המעשה אשר יעשון, וכמו שנמצאו כמה אנשים שהם בהדרגא דיראי אלקים וחסירה להם הידיעה בכמה פרטי דינים בהנוגע לתפחלה שאינם יודעים מקומות שמותר להפסיק לעניית 'אמן' ו'אמן יהא שמיה רבא' ופרטי הדינים בזה, וכן נטילת ידים ועניני הזהירות בשמירת שבת והדומה, וצריכים ללמוד בכדי לידע את המעשה אשר יעשון בדיוק על פי דיני התורה, הנה עוד זאת על ידי הלימוד דתורה בכלל ולימוד ברבים בפרט הנה על ידי זה הוא גילוי אור עליון מלמעלה שפועל התעוררות לשנות את הטבעיות והרגילות שלו, אז מען ווערט אנדערש, ונקנה אצלו מדות טובות.
ד) והנה כאשר יתבונן האדם וישים על לבו תכלית הכוונה דירידת הנשמה בגוף שהוא בשביל קיום המצות ולימוד התורה למטה בעולם הזה דוקא, וירידה זו היא לצורך העלייה, דעל ידי העבודה שלו בבירור וזיכוך הנפש הבהמית שלו וכן הוא מתגבר על כל המניעות ועיכובים, הנה על ידי זה דוקא תתעלה הנפש האלוקית בעילוי אחר עילוי. ואשר הכל תלוי רק בו. הנה כשיעמיק דעתו בזה היטב יתעורר בהתעוררות גדולה לגשת אל הקודש ולקבוע לו עתים לתורה על מנת לעשות ולקיים את מצות השם בחיות פנימי, ועושה כן בפועל ממש, הנה אז ותורה אור שמאירים לו מלמעלה בכל עניניו.
כי האמת הוא אשר תורה היא המשכה מלמעלה למטה אבל באה על ידי עבודה דוקא. ויש הפרש בין לימוד התורה דיחיד ללימוד התורה דרבים, דהרבים ממשיכים אור עליון יותר. ויובן זה במכל שכן מתפילה, שהרי תפילה שהיא מלמטה למעלה הרי יש הפרש בין יחיד ורבים, כנזכר לעיל דתפילת הרבים גם בכל ימי השנה הנה ההמשכה היא שלא לפי ערך ההעלאה, ומכל שכן תורה שהיא בבחינת המשכה מלמעלה למטה הרי צריך להיות שיהיה לו כח להמשיך.
והוא על דרך הידוע ההפרש בין תפילה לברכה, דתפילה הוא ביכולת כל אחד ואחד להתפלל, וברכה הוא דוקא מי שביכולתו לברך, היינו שיש בו כח לברך, וכמו שכתוב באברהם והיה ברכה, הברכות נתונות בידך עד עכשיו היו בידי ברכתי לאדם ונח ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ (רש"י). וכמו כהן המברך הוא לפי שלהכהנים ניתן הכח לברך. וטעם הדבר הוא מפני שתפלה היא מלמטה למעלה, היינו שהוא למטה מהדבר שהוא מבקש ומתפלל ומתחנן שתהיה ההמשכה, וכמאמר יהיה רצון וכו', וזה ישנו בכח כל אחד ואחד לבקש וכו'.
אבל הברכה שהיא המשכה מלמעלה למטה הרי הממשיך צריך להיות למעלה מהדבר, דאם לא כן איך ימשיך ההמשכה מלמעלה, ורק מפני שהוא עומד למעלה מזה על כן בכחו להמשיך. וזהו מה שהכהנים אומרים יברכך ה' וישמרך, יברכך בבנים ובממון בכוונה טובה להדריך בניו ובני ביתו בהדרכה טובה בלימוד התורה וביראת שמים, וישמרך מן המזיקין, יאר ה' פניו אליך וכו', שהכל הוא בדרך ציווי וגזרה, שזהו עניין הברכה שממשיך הדבר בדרך מלמעלה למטה.
והיינו לפי שלכהנים ניתן כח זה מלמעלה ולכן יכולים הם להמשיך. כמו כן בענין התורה מאחר שהיא בבחינת המשכה מלמעלה למטה הרי צריך להיות הכח והיכולת להמשיך. וכח זה ניתן במתן תורה שנאמר 'וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר', דלכאורה תיבת 'לאמר' מיותרת דהרי כל ישראל שמעו את התורה בסיני מפי הקדוש ברוך הוא. אך מה שכתוב לאמר הוא לדורות, שלכל אחד ואחד מישראל ניתן לו הכח שבלימוד תורתו ימשיך גילוי אלקות.
ולכן התורה ניתנה במדבר, וכדוע דכתר תורה הפקר לכל, דכל אחד ואחד מישראל ביכולתו להמשיך גילוי אלקות על ידי לימוד התורה על מנת לעשות וכו'. רק שיש הפרש בין יחיד לרבים דכח הרבים עדיף יותר. וזהו 'עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם', שהיא תורת הרבים וכו', ומנין אפילו אחד שנאמר 'בכל המקום אשר אזכיר וכו' וברכתיך'. והעיקר הוא עסק התורה גם עם זולתו שזהו עניין צדקה וגמילות חסדים בנפשו, שעל ידי זה 'נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה' ומעורר מקור הברכות, והוא לפי די"ג מדות התורה ממשיכים י"ג מדות הרחמים שיהיה ההשפעה גם בגשמיות בטוב הנראה והנגלה בבני חיי ומזונא רווחא.