הוא חי את חייו בניגון ובריקוד: הרה"צ ר' הלל מפאריטש זצ"ל לא היה רק מגדולי המשפיעים וה'עובדים' של חסידות חב"ד – הוא היה 'בעל מנגן' בחסד עליון שביטא את פנימיות נשמתו דרך התווים והתנועות הלבביות ביותר • לרגל יום ה'יארצייט' שלו בי"א מנחם אב, אתר 'חב"ד לייב' צולל אל הצד הפחות מוכר בדמותו של ענק החסידות – הגאונות המוזיקלית הטהורה, הניגונים שהוגדרו 'ללא קליפת נוגה', והסוד העמוק של חיבור צלילי בית המקדש אל תוך פנימיות עבודת התפילה • כיצד הפכו ניגוניו של 'העובד' הדגול לראשונים ברשימותיו של הרבי הריי"צ? מהו הסוד המוזיקלי של 'אורות דתוהו בכלים דתיקון' שמשתקף בלחניו? ואיך מדריכים אברך צעיר לחבר ניגון מתוך עבודה שבלב? • לכתבה המלאה
☚ 'אני מחזיק מר' הלל'! • לקט אמרות וסיפורים על החסיד ר' הלל מפאריטש
'מי שאין לו חוש בנגינה – אין לו חוש בחסידות'
הפתגם החסידי הידוע 'מי שאין לו חוש בנגינה – אין לו חוש בחסידות' (או לפי הנוסח האחר המקביל: 'מי שיש לו חוש בנגינה – יש לו חוש יותר טוב בחסידות') הפך לאחד ממטבעות הלשון החשובים בעולם החסידי בכלל ובחסידות חב"ד בפרט. בעל הפתגם הוא החסיד הנודע הרה"צ ר' הלל הלוי מאליסאוו מפאריטש זצ"ל (תקנ"ה – י"א מנחם אב תרכ"ד), מגדולי חסידיהם של אדמו"ר האמצעי והרבי ה'צמח צדק', שבצעירותו עוד זכה לשמוע חסידות מפי אדמו"ר הזקן.
ר' הלל, שהיה מחבר הספר 'פלח הרימון' וכיהן כרבה של בוברויסק (ואביו, החסיד המקובל ר' מאיר מבראהין, היה מחסידי המגיד ממזריטש), הותיר אחריו מורשת רוחנית כבירה. לרגל יום ה'יארצייט' שלו שחל השבוע בי"א מנחם אב, מוקדש מדורנו לסקירה מקיפה ומורחבת על הצד המוזיקלי והפחות מוכר בדמותו: סקירה שלימה על ר' הלל בתור 'בעל מנגן' שהיה בקי ומומחה ברזי הצלילים, הלחנים והתנועות המוזיקליות החסידיות העמוקות והטהורות.
ניגונים 'ממולאים': פרי התבוננות ועבודה שבלב
כפי שמוסבר בהקדמה ל'ספר הניגונים – חב"ד', מרבית ניגוני חב"ד הולחנו על ידי חסידים עובדי השם שהתבוננו בחסידות במשך שעות רבות בעת 'עבודת התפילה'. מתוך הרגש הלוהט של 'עבודה שבלב', התפרץ להם לחן חדש של ניגון חסידי עמו הם 'התפללו'. משום כך נקראים ניגונים אלו ניגונים 'ממולאים' – שכן הם מלאים וספוגים כל-כולם בתוכן הפנימי של ההתבוננות, הדביקות והרגש הנעלה שנולדו בזמן התפילה.
אצל ר' הלל, שהוא הסמל והדוגמה החיה של ה'עובד' החב"די הטיפוסי המשוקע בעבודה זו, ניכרת בהחלט הלחנה ייחודית של ניגוני חב"ד עמוקים, לבביים וחדורי פנימיות ביותר, הנובעים ישירות ממעיין עבודת השם הטהורה שלו. ר' הלל היה מחבר ניגונים בעצמו וחי את חייו היומיומיים סביב הנגינה. מידי שבת בשבת, בסעודה שלישית ולפני אמירת החסידות, היה ר' הלל מנגן שלושה ניגונים קבועים, ועל כל ניגון וניגון היה חוזר שלוש פעמים. ביומי דפגרא ובמועדים – בימים טובים – היו מנגנים אצלו חמישה ניגונים קבועים, ועל כל ניגון וניגון היו חוזרים חמש פעמים.
סדר החלפת הניגונים הקבועים הללו לא היה אקראי: הוא היה מתרחש בדיוק בשבת שאחר חג השבועות. במשך שנה שלימה היו מנגנים את אותם הניגונים שנקבעו, ודווקא עם 'קבלת התורה' מחדש, היה ר' הלל יוצא בניגונים חדשים. על עוצמת חיבורו הפנימי לעולם הנגינה והריקוד מעידה אמרתו של ידידו החסיד הגאון ר' אייזיק מהומיל: 'אני חייתי את חיי בהשגה, ור' הלל חי את חייו בניגון ובריקוד'.
ניגונים מכוונים ללא 'קליפת נוגה'
כאשר ביקש הרבי הריי"צ לראשונה להעלות את ניגוני חב"ד על כתב התווים, הוא רשם רשימה של ניגוני האדמו"רים ושל ניגוני החסידים שעז רצונו לרושמם בתווים. לאחר רשימת ניגוני האדמו"רים, ניגוניו של ר' הלל הופיעו במקום הראשון ברשימת ניגוני החסידים. מעמד מיוחד זה התממש בפועל בספר הניגונים (הן בחלקו הראשון והן בחלקו האחרון), שבו ניגוני ר' הלל הם הניגונים הראשונים הפותחים את מדור ניגוני החסידים, מיד לאחר ניגוני האדמו"רים והצדיקים.
שתי נקודות מרכזיות שופכות אור על המעמד המיוחד והנשגב שניתן לניגוניו של ר' הלל. הנקודה הראשונה היא שר' הלל ידע להבחין אל תוך טהרתו הרוחנית של הניגון. כסימוכין לכך מובא הסיפור שכאשר ר' פסח מלוסטובקר שלח ניגון לר' הלל (וכידוע שר' פסח היה שולח בקביעות ניגונים לר' הלל), נענה ר' הלל (לפי אחת הנוסחאות) ואמר שזהו ניגון 'ללא קליפת נוגה'.
ר' הלל מכונה בפי רבותינו נשיאינו בשם 'הרב הצדיק', וכנודע הגיע על ידי עבודתו הבלתי מתפשרת לדרגת 'צדיק' כפי שמתוארת בספר ה'תניא'. היות ומחבר הניגון מכניס אל תוך הצלילים את כל פנימיותו ונשמתו, נודעת חשיבות מיוחדת ונוראה לעובדה שניגונים אלו הולחנו על ידי צדיק שביטל את יצרו לגמרי.
הנקודה השנייה נוגעת בנאמנותו המוחלטת לתורת רבותיו. מקובל מרבותינו נשיאינו שבדרושי החסידות שלו שמר ר' הלל בדיוק נמרץ על דברי הרב (נשיאי חב"ד), ועד כדי כך שמסיבה זו נאמר ש'לא לומדים חסידות של חסידים, מלבד חסידות של ר' הלל'. ואם על אותיות הרב בדיבור ובכתב שמר ר' הלל בקפדנות כה רבה, ייתכן לומר במידה שווה שגם בניגוניו נשמרה בטהרתה הכוונה הפנימית המקורית של ניגוני האדמו"רים.
מניין הניגונים והדרכת האברכים לחיבור ניגון
כמה ניגונים ידועים לנו כיום מר' הלל? לפי מסורת ה'בעל מנגן' ר' אליהו לייב ריבקין ז"ל, שקיבל מאבותיו בעלי המנגנים, ישנם עשרה ניגונים המיוחסים ישירות לר' הלל. אף על פי שעל פי המנהג הנזכר לעיל, שבו היה ר' הלל מתקן בכל שנה ושנה שלושה ניגונים חדשים, מסתבר שחיבר עשרות רבות של ניגונים יתר על כן, מכל מקום ייתכן שישנם עשרה ניגונים מיוחדים של ר' הלל שהם ניגוניו העיקריים והיסודיים לעומת שאר הלחנים שחיבר. [בדרך זו אפשר ליישב גם את סוגיית עשרת הניגונים של אדמו"ר הזקן – שאף שבידינו במסורת יותר מעשרה ניגונים המיוחסים אליו, מכל מקום קיימים עשרת הניגונים העיקריים שלו המכוונים כנגד עשר הספירות].
בספר הניגונים נמצאים שבעה ניגונים הרשומים במפורש על שמו של ר' הלל (ניגונים לה-לט, ריד-רטו). לפי ה'בעל מנגן' ר' דוד הורביץ, מיוחסים אליו גם ניגונים נוספים מתוך ספר הניגונים ששמו של ר' הלל לא צוין עליהם מפורשות (ניגונים עח, פו-פח, צא, רפו, ויש אומרים אף רצב, רצט-ש). בין ניגוניו של ר' הלל נמנה גם ניגון 'אזמר בשבחין' (ניגון מספר מח) שנהוג לשיר בקהילות אנ"ש בסעודת ליל שבת. כמו כן מסופר שגם הניגון 'ממצרים גאלתנו' היה חביב ביותר על ר' הלל, והביאוהו חסידי ניקולייב לרבי הרש"ב בחג הפסח בשנת תר"ע.
מלבד החוש האישי והגאונות שלו בנגינה, ר' הלל שימש גם כמורה ומחנך לאברכים – המחונכים שלו – לחבר ניגונים חדשים בעצמם. זהו חידוש עצום והדרכה ייחודית, שכן ההנחיה שלו לא הייתה רק בנוגע לעצם הנגינה בפועל או לשירה בצוותא, אלא אף לדבר עמוק ופנימי כחיבור ניגון חדש. לשם כך נדרש האדם להיות לא רק בעל חוש בנגינה באופן כללי, אלא בעל כוח ה'חכמה' בניגון – הברק המחשבתי שממנו נובעת ההמצאה והחידוש של לחן מקורי.
בין מחונכיו של ר' הלל בלט למשל ר' אשר גרוסמן שו"ב מניקולייב, שהיה נודע בחושו המוזיקלי העמוק ונקשרו בו כמה ניגונים. לפי מסורת משפחת חריטונוב, ר' אשר אף היה שותף לחיבורם של כמה מניגוני ר' אהרן חריטונוב, כולל הניגון הידוע 'הבינוני', כאשר ר' אהרן לקח את ר' אשר – מדור זקני החסידים – בתור 'גדול עומד על גביו' בעת שהלחין את הניגון.
אורות דתוהו בכלים דתיקון
כאשר בוחנים את האיפיון המוזיקלי הייחודי של ניגוני ר' הלל, עולים דברים מרתקים. בניגונים אלו בולט במיוחד החיבור הנדיר בין עוצמת עבודת המוחין לבין התפעלות המידות והרגש. ישנם ניגוני רגש חזקים של השתפכות הנפש שבהם מודגשת המלודיה הכובשת אך הקצב והסדר פחות באים לידי ביטוי; לעומתם ישנם ניגונים שבהם הכל מסודר ומאורגן, אך הביטוי הריגשי נחלש.
הניגונים של ר' הלל משלבים באופן בולט את שניהם: ביטוי רגשי עצום ויחד עם זאת סדר ואירגון קפדניים. הרגש נבנה בהם בהדרגתיות ובאופן עקבי, קומה אחר קומה. הניגון, על אף אורכו, בנוי כחטיבה אחת ארוכה ורציפה, ויש לבצע אותו בפעם אחת מתחילתו ועד סופו, אחרת מאבדים את הקו ההדרגתי הפנימי של הבנייה הרגשית. על כן ניתן להגדיר את ניגוניו של ר' הלל בביטוי 'אורות דתוהו בכלים דתיקון' – עוצמה רגשית אדירה הנתונה בתוך כלים של מבנה וקצב מסודרים.
ניגוני ר' הלל הם מוזיקליים ועשירים ביותר. שלא כמו בניגונים רבים שבהם החלק הראשון משמש כהקדמה או מבוא בלבד והדינמיקה מתחילה בעיקר בחלקים המאוחרים, בניגוני ר' הלל קיים מרקם מוזיקלי עשיר ומפותח כבר מהצלילים הראשונים. אחד הדברים הבולטים מיד בניגוני ר' הלל הוא אורכם: לעומת ניגונים רגילים שיש בהם שלוש עד ארבע בבות, ניגוני ר' הלל ארוכים יותר ומורכבים מחמש בבות ומעלה, והבדל זה ניכר כבר מראשיתם.
לכוון בשיר: כמו שירת הלויים בבית המקדש
להבנת העניין לעומקו, יש להתבונן בתופעה מעניינת (מדברי הרב לב לייבמן): ישנם ניגוני חב"ד עמוקים מאוד שהעומק שלהם מתבטא דווקא בפשטות מוזיקלית. למשל, ניגון 'כלות הנפש' (לר' הלק'ע פוצ'פר) הוא פשוט למדי מבחינת התנועות המוזיקליות שלו, והגאונות שלו טמונה דווקא בפשטות זו. כך גם בניגון מפולטובה – על שני הצלילים הראשונים שלו בלבד אפשר להתמוגג לגמרי. אדרבה, שימוש-יתר במוזיקליות, במרחב גדול של צלילים ומהלכים, עלול 'לרבע' ניגון כזה ולפגום בעומק הנשמתי שלו, עד שבמקום עומק פנימי הוא ייהפך ל'יופי' חיצוני בלבד.
אולם בניגוני ר' הלל אנו עדים לדבר פלא. ניגוניו משתמשים בכל ה'עשירות' המוזיקלית, בכל צלילי הסולם ובכל המרווחים, בתנועות עולות ויורדות בהרכבה מוזיקלית מושלמת. בעת האזנה לניגון של ר' הלל, מתבקש כמעט באופן טבעי ליווי של תזמורת סימפונית עשירה (וכזכור, ר' הלל היה מחסידי אדמו"ר האמצעי, שבחצרו פעלה ה'קאפעליע' – התזמורת החסידית העשירה). בד בבד, ר' הלל היה מגדולי החסידים, זך ופרוש מכל יופי חיצוני, וכולו היה משוקע בתורת החסידות ששמע בליובאוויטש. כיצד מתיישבים שני ההפכים הללו? מה לזכות הרוחנית ולגאונות המוזיקלית הסבוכה הזו אצל עובד אלוקים?
הדבר מחזיר אותנו באופן ישיר אל המוזיקה של בית המקדש. בחסידות מבואר שהלויים (כדוגמת אסף, הימן וחבריהם) היו מזמרים בבית המקדש ברוח הקודש, בכוונות עמוקות ובסודות ייחודים עליונים, 'באופני פרטות מזיגת הקולות בניגונים' (מתוך מאמרי אדמו"ר האמצעי). הלויים השתמשו בכל העושר המוזיקלי והקולי לצורך הכוונות האלוקיות. ר' הלל מפאריטש עצמו היה לוי, אך גם בלאו הכי, ברור הדבר שאצל ר' הלל כל התנועות המגוונות והמסועפות של הניגון היו מכוונות בדיוק נמרץ לתנועות של עבודת השם. דוגמת הלויים במקדש, ידע ר' הלל 'לכוון בניגון' – לבטא ולתרגם את כל המרחב המוזיקלי העשיר והרחב ביותר אל תוך תנועות הנפש של עבודת ה' ופנימיות החסידות.