נגינה כן, חזנות לא: הקרב על נשמת התפילה בציבור החסידית

מערכת אתר 'חב"ד לייב' מגישה מאמר מקיף ומרתק שכתב הרב יהושע מונדשיין ע"ה, בנושא הנגינה החסידית הנרצית בתפילה בציבור לצד 'פגם החזנים' (בהמשך לכתבה שפרסמנו באתרנו), ומהות טיבם של ניגוני חב"ד המקוריים לעומת ניגוני שאר החסידים • מאמר זה בוחן מחדש את תפקידו של הניגון בתפילה החסידית ואת הסכנה שבהפיכת התפילה ל'הופעה'. דרך מקורות נדירים, הנהגות אדמו"רי חב"ד וסיפורי חסידים, נחשפת תפיסת עולם על המתח העדין שבין ניגון חסידי טהור לבין חזנות מתוכננת • מסמך חובה לכל מי שמבקש להבין את נשמתה של התפילה בציבור החב"דית • מוגש לרגל יום ה'יארצייט' של הרב מונדשיין ביום ב' טבת 'זאת חנוכה' • לכתבה המלאה

☚ הרב יאיר רוזנטל במסר אישי: זה החדשות הכי חמות של חב"ד • צפו

עמוד העבודה קלקלו ​​החזנים

'שמעתי מאבותי הקדושים זי"ע, בשם רבינו הקדוש רבן של כל בני הגולה הבעל שם טוב זי"ע, כי הוא בא לעולם הזה לתקן תיקון עולם, אשר היה עומד העולם ברפיון, בקלקולם בשלושה עמודים שהעולם עומד עליהם..  כי עמוד התורה קלקלו ​​הבעלי דרשנים שנסעו מעיר לעיר ואמרו. דרשות של דופי..  ועמוד העבודה קלקלו ​​החזנים',  כך כותב הרב הקדוש ממונקאטש בספרו 'דברי תורה' (מהדורא תליתאה, אות פו).

עתה נהרהר קצת ב'פגם החזנים'. הגיע סמכם הרבי הרש"ב נשמתו עדן זה לזה, בתקנותיו שתיקן ל'מנין' חסידי: 'שיהיה מנין חב"ד לעולם.. ואין חוקים ליקח חזן, גם על ימים נוראים'.. (ספר 'אגרות קודש' הרבי הרש"ב, כרך א' עמוד רעז). אך אנו לא נוגעים חס ושלום בסוג הקלקולים שאליו התכוין הבעל שם טוב, שהם נוגעים באישיותם של החזנים ('קלים ופוחזים' וכדומה), אלא בפנים אחרים לחלוטין ויש בהם שאין חומרתם גדולה כלל וכלל.

והם ידועים בחלקם מימי ראשית החסידות, וכדברי הרב הקדוש מפולנאה בספרו 'תולדות יעקב יוסף' (פרשת 'צו'): 'ושמעתי כי מתחילה היה לשם שמים, כי היה החזן בעיקר שבעיר.. המה הבאה בסוד ה' לידע לכוין כל הכוונות השייכים לתפילה, והיה מאריך בניגון התיבה עד שישלים הכוונה השייך לאותה תיבה.. ואחר כך בהמשך הזמן דלא אכשר דרי נשאר הניגון, ואינו מתפלל כלל..  ובטלו העיקר ותפסו הטפל..  ותופסין במלאכת ניגוני הזמר שהיה מתחילה טפל וצורך אל עיקר התפילה'..

לא היה זה חידוש שנת חדש באותה תקופה, שהרי הרצון של 'נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה', שהוא צמד בגמרא (תענית דף טז, עמוד ב) לש"ץ שאינו הגון, חוזר ומתייחס בתשובות הרשב"א, הרא"ש, המהרש"ל (ועוד) לכל החזנים שהצטיינו בזימרה גדולה מהצטיינותם. במידות ובמעשים טובים (ראה גם ב'שולחן ערוך' אדמו"ר הזקן סימן נג, בפרט בסעיפים ד'-ה', י"ד). וככל שירדו הדורות והלכו, כן גדלה והלכה העדפת הטפל על העיקר.

מובן מאליו, שכל זרם חסידי שהעמיק יותר בענין התפילה ומשמעותה, יותר היה לו לזרה הפיכתה לטקס המנוהל על ידי זמר דמיתקרי 'חזן' (דבר שהיה לשיגרה בחוגים אחרים, שהליכתם לבית הכנסת היא כדי להשתלב ולהתבדר מן ה'הופעה' של החזן). על דרך המבואר בספר ה'תניא' (פרק י'), שכפי ערך גודל האהבה לה', כך ערך גודל השנאה לסטרא אחרא והמיאוס ברע.

לקחת חזן רק 'בעל תפילה'

והרבי הרש"ב שרומם את קרן עבודת התפילה בדורותינו, הוא זה שתיקן  (כנזכר עיל)  שלא יתמנה חזן 'כי אם ר' אברהם שו"ב [חריטונוב] וכדומה אליו', דהיינו 'בעל-תפילה' חסידי אשר נשמה בקרבו. וכך היה גם הרה"ח ר' יחיאל השד"ר, חזן במחיצתו של הרש"ב בליובאוויטש (ומניגוניו נשתמר הניגון 'הוא אלוקינו', שלמדנו רבינו בחג 'שמחת תורה' תשכ"ד).

ונסמיך לזה את דבריו של הרה"ח ר' אברהם מזעמבין (מחסידי הרבי ה'צמח צדק' והרבי המהר"ש) שאמר, שהשאלות ששואלים אותו אפילו באמצע תפילת יום הכיפורים אינן מבלבלות אותו מתפילתו, שהרי אין הן אלא דבר הלכה ורצון העליון יתברך. אבל כשהחזן מתחיל להשתטות בחזנותו ('מאכען עצמו נאריש'), זה כבר מבלבל אותו..  (ספר 'ליקוטי סיפורים', עמוד שכב. ובדרך צחות יש לרמז זאת בדברי רבינו הזקן ב'שולחן ערוך' שם סכ"ה: 'יראו שלא יהיה ש"ץ טיפש').

וכל זאת, אף על פי שאין כחסידות חב"ד לייקר את ענין הנגינה ולהעמיק בה, לא רק כשהיא לעצמה אלא גם בעת התפילה, כשהנפש משתפכת בשמחה או במרירות. וכלשון המובא בכמה מקומות בדא"ח, ד'רעיא מהימנא היה מנגן בצלותא בכל מיני ניגון' [ראה הנסמן במאמרי אדמו"ר האמצעי, דרושי חתונה, עמוד רלז]. ולדברי אדמו"ר האמצעי, אמיתיות גילוי האלוקות בנפש בתפילה היא בבואה בקול שיר ורינה, שבא בהרגש הלב להתפעל בשיר וניגון או בתנועה ביד ורגל (ספר 'אגרות קודש' אדמו"ר האמצעי, עמוד רסד). ועוד מביא (שם) בשם רבינו הזקן, שציוה לכל מר נפש שיתפלל בשיר ובשמחה ותענוג פשוט.

נגינה כן, חזנות לא!

אבל במה דברים אמורים? בנגינה! נגינה כן, חזנות לא! החילוקים נגינה לחזנות ידועים הם לכל, והגבולות בין ברורים. נחדד זאת במקצת, בהביאנו את דבריו של אדמו"ר האמצעי על הנגינה בתפילה, שמהם משתמע פן נוסף בשלילתה המוחלטת של החזנות (כמובן שהשלילה שבדברי אדמו"ר האמצעי אינו מתכוון במישרין לחזנות, שהיא מופרכת מעיקרה ולאו בשופטני עסקינן, אלא רק מכללא איתמר). ואלו דבריו (בפרק הראשון של 'קונטרס ההתפעלות'):

'התפעלות הניגון שהוא בחינת התפעלות פתאומית דווקא, בלתי בחירה ורצון שכלי כללי.. ובלתי מורגשת בעצמו, מצד שאינה באה מצד עצמו לכוין לעשות התפעלות, כי אם ממילא ומאליו בלתי נודע לו. ומפני שזהו כאילו איננו מרגישים ונודע לו בכלל באותה שעה ממש, זהו הנקרא העדר הרגשת בזה כלל'.

כלומר, הנגינה הנרצית בתפילה היא זו הספונטנית דווקא. ומכלל הן שומעים אנו את הלאו, שלילת הישות והרגשת עצמו (שאין בחסידות דבר מאוס יותר מזה), הבא לידי ביטוי בתפילה המשולבת בזימרה מתוכננת מראש. אפילו על דברים דקים ועדינים יותר קורא אדמו"ר האמצעי (שם, בהקדמה) 'נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה', או בלשון החסידים – 'פיגול הוא לא ירצה' (יעויין שם).

ניגון בלי מילים – ההתמחות החב"דית

מן הדברים שניגוני חב"ד המקוריים ניכרים בהם מניגוני שאר החסידים, היא עובדת היותם בדרך כלל נטולי מילים. ואין זה הבדל טכני גרידא וחסר משמעות, אלא בו בא לכלל ביטוי היותו של הניגון החב"די בלי-גבול במהותו, והבלי-גבול (של הנבראים) אי אפשר לו להתמזג או אף לגור בכיפה אחת עם המילים הגבוליות. הניגון הוא קולמוס הלב והנשמה, באמצעותו מגלים הם את הגועיהם וכיסופים לדביקות האין-סוף, ומבטאים את מצבם באותה שעה: מרירות עמוקה לאין-קץ או שמחה עצומה לאין-תכלית, והכל בשפת הנגינה שהמילה המוגבלת לא תפיסה בה כלל וכלל.

כמובן שלכל כללי יש יוצא מן הכלל, ורבים רבים הם הניגונים המושרים בפי חסידי חב"ד לדורותיהם, והמה בעלי מילים. על רובם ניתן לומר שהורתם ולידתם אכן לא שנתה בקרב חסידי חב"ד ו'מיובאים' הם מהחוץ, באחרים המילים הם אך חלקים. הטפל שבניגון, ואילו עיקרם ושיאם מגיע דווקא שמשתחררים ממוסרות המילים (ראה ניגונו של הרבי ה'צמח צדק' לפסוק 'ימין ה' רוממה', וכן הוא בניגון 'נייע זשוריצע חלאפצי' ועוד).

סוג אחר של מילים הוא זה, שהמילים עצמן הן בלתי-גבוליות וכל תוכנן הוא הכי סופית, כמילות הפסוק 'כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים'. דוגמה מובהקת נוספת הוא הפסוק ו'צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך'. ומי שבעיניו ראה ובאוזניו שמע את רבינו מנגן ניגון זה, לבבו מבין, ואינו נזקק לפירושים. וגם כאן חלק גדול מהניגון ללא מילים, שהוא בבחינת 'והשבות אל לבבך' וה'בכן' שבסיומו.

☚ 'זה משנה חיים': ההמלצה הלבבית של הרב אופן שלא תוכלו להתעלם ממנה

צא ולמד מענין זמירות השבת, ככתוב בספר 'תורה אור' לרבינו הזקן (הוספות לפרשת 'כי תשא'): 'המצווה לשורר בשבת כמו שכתב האריז"ל, שהוא בחינה כלות הנפש..  וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה 'יוצאין בשיר ונמשכין בשיר', פירוש, יוצאין בכלות נפש..  והניגון הוא בחינת הביטול בלי צירופי אותיות, כי אם רק המשכה שנמשך להידבק בבחינת ביטול ותשוקה'.

ורבינו הזקן עצמו לא שילב בסידורו את ה'זמירות לשבת', באמרו, שכוונתו היא 'שישירו בתוך הסעודה, ושיר למעלה מזימרה' (כן הוא בהגהות הרבי הרש"ב לסידור, בשם הרבי ה'צמח צדק'), דהיינו ניגונים הנובעים מן הלב, ולא זמירות המוכתבים מן הסידור.

מה פשעו של ניגון?

'הדיבור מגביל את השירה, זאת אומרת שהשיר גמיש יותר וכולל לפעמים הכי תכופות כמה פירושים, שאין טכסט אחד יכול לכוללם' (ספר 'אגרות קודש' נשיא דורנו, חלק ח"י עמוד קנז), כך כותב רבינו. ניתן לראות בחוש כיצד חסידים מנגנים ניגונים עמוקים בהתוועדות חסידית, ניגון אחד בפי כולם, אך כל אחד יוצק לתוכו תוכן שונה, בהתאם לתכונת נפשו ומצבה באותה שעה. וכיצד זה יאסרו את הניגון בכבלי המילים ו'יאלצו' את כולם להתאים את זה היחיד לפירוש שנכש אותם?!

ניגון שהצמידו אליו מילים חייב לרדת ממדריגתו, ו'מאן דנפיל מדרגיה איקרי מת'. ואפילו אם זו ירידה מועטת, הריהי כנטילת נשמתו למחצה לשליש או לרביע, ומה לי קטליה כולא מה לי קטליה פלגא? ניגון זה כבר אינו מה שהיה, בצאת נפשו ממנו. עינינו הרואות בניגונים שנעשו בהן הרכבה של מילים שאינם חלק מהלחנת הניגון (כנהוג ב'קעמפים' ובקייטנות), ולאותם (ולמדריכיהם) ניגונים אלו כבר 'אבודים' מהם.

ואם יזכו לשבת בשבת חסידים וישמעו ניגון מן הניגונים הללו, הרי שבאוזניהם יהדהדו המילים. הם יזכרו ('גירסא דינקותא') בכל החוויות הכרוכות באותם 'ימים של כיף', במקום שיזכו לחוויה נפשית שאותה אמור הניגון להעמיק או להעניק. מה פשעו ומה חטאתו של אחד מהמפורסמים בניגוניו של ר' שלום חריטונוב, מאותם 'ניגונים חב"דיים, המעוררים חשבון הנפש וכיסופי הנשמה להתרומם לחיים רוחניים' שחיבר ('ספר הניגונים חב"ד', סו), והנה נטלו ממנו את רוחו ונשמתו, ותחת זאת חיברו עליו מילים עם 'מעשיות' לילדים.. האם אלו הן המחשבות שצריכות ליפול בראשו של החסיד היושב בהתוועדות ומנגן ניגון כיסופים לאלוקות?

אפילו ניגוני שמחה, בהם גבוהה יותר שכיחותם של ניגונים בעלי מילים, נראה שהמילים מפריעות לשמחה [בין ניגוני השמחה מצויים יותר מאותו סוג ניגון שהרבי הריי"צ הגדירו 'ניגון שוטה' שאינו ממולא בתוכן. יתכן, איפוא, שניגונים אלו הרכבתם במילים זו היא תיקונם ועלייתם]. ינסו נא לשיר את הניגון 'אבוא בגבורות ה' אלוקים' עם המלים, ושוב בלי המילים, וערב אני שבשירת הניגון בטהרתו ללא המלים תגדל השמחה ביתר שאת!

כמובן שאי אפשר בלי יוצא מן הכלל, והוא 'הניגון מדובראוונא' –  מניגוני חב"ד העתיקים ('ספר הניגונים חב"ד', קמג) – שהותאמו אליו מילות הפסוק 'ופרצת'; סבורני שכיום אי אפשר לנתקם זה מזה ולנגן את הניגון ללא המלים, אפילו קשה להבין איך זה. לשעבר נתנגן אותו ניגון ערטילאי ללא המילים הללו! דומה שהניגון שנה מוכן לקבלת המילים מששת ימי בראשית, ושילובם יחדיו הוא כנתינתם מסיני..

האזהרה שקיבלו הבחורים..

פתחנו בחזנים, ונשוב להרהר ב'פגם החזנים' גם בהקשר זה של שילוב לא מוצלח בין הנגינה והמילים; והוא בשני פנים: האחד נטילת נשמתה של התפילה, והשני נטילת נשמתו של הניגון. זכורני, באחד ממועדי שנת תשכ"ז, עמד לגשת לתפילת מוסף אחד החזנים, שעבר בכל התפילה מניגון לניגון, ולכל קטע הצמיד ניגון חדש. לפני כן סבב אחד הגבאים בין הבחורים העומדים ראשון, והתרה בהם שלא יפריעו לחזן. היות ו'הרבי מחבב מאוד את תפילתו'.

מסופקני מאוד אם אכן גילה הרבי את אוזנו של אותו גבאי לחיבתו לחזן זה (מה שעינינו ראו באותה שנה, שבאמצע חזרת הש"ץ סבב הרבי והביע את פליאתו, על שהחזן החל לחזור ולכפול מילים כדי להתאים את התפילה אל המנגינה), אבל למדנו כתוצאה מכך, ששילוב ניגונים בתפילה אינו מנהג עתיק יומין בחב"ד, והבחורים נזקקו לאזהרה לבל יפריעו את החזן ממעשיו החדשים..

[אחת מן האזהרות שהזהיר הרבי הרש"ב את ר' מנדל וואלאסוב (שנאלץ להשתכר לפרנסתו מחזנות), הייתה: שלא יכפול תיבות בתפילה כדרך החזנים (ספר 'שמועות וסיפורים', חלק א' עמוד עה). אגב כך יש להעיר על מכשול נוסף שנשתגר מחמת שילוב ניגונים בתפילה, והוא, השירה בציבור בשעה שהש"ץ מנגן את ברכת 'שים שלום';

בספר המנהגים (עמוד 12) מפורש שאמירת 'מודים' של הש"ץ היא בקול (שהרי כל עניינה של חזרת הש"ץ הוא שהקהל ישמע כל מילה ומילה), ואין כל הצדקה שלא ישמעו מהש"ץ את תיבות הברכה 'שים שלום'. ומה שנהגו כך בבית-מדרשו של רבינו, אפשר שקולו של הש"ץ היה נשמע ברמה מעל קולות הקהל].

☚ הסוד הגדול של עבודת התפילה נחשף – מדריך מעשי ראשון מסוגו בהיסטוריה!

המנהג בחב"ד – לא שרים בתפילה בציבור!

אולי יש בין הצעירים מי שכן יודעים, שבחב"ד לא שנה נהוג כלל וכלל לנגן לא את ה'לכה דודי' ולא את 'א-ל אדון', והדבר היה מופרך לחלוטין! קטעים אלו היו 'תפילה' ולא 'זימרה'! ואף כי בבית מדרשו של הרבי שרים כיום, אבל רבינו בעצמו לא נהג כלל לנגן לפני התיבה (לבד פעם אחת שניגן את החרוז 'ופאר' שב'א-ל אדון').

תמיהני אם מי שמבין את פירוש המלות של פיוט זה, מעלה על דעתו להדביק לו ניגונים מכל הבא ליד. ניגונים אלו יפה כוחם להלהיב את הקהל ולהרקידו, אבל מה להם ולתיבות הפיוט? וכיצד ניתן להלביש ניגון אחד על פיוטים בכלל עניינים שונים זה מזה בתכלית? הרי נכבדות מדובר בו בענין אחדות השם, ה'רצוא' של כלות הנפש וה'שוב' שאחריו (כמבואר בספר ה'תניא' בסוף פרק נ'), גלות השכינה והנשמה, התנוצצות הגאולה, ועוד ועוד!

מנהגם של חסידי חב"ד מאז ומעולם היה שלא לנגן את הפיוט 'לכה דודי' בתפילת הציבור; ראה במאמרו של הרב יחיאל גולדהבר בקובץ 'בית אהרן וישראל' (ניסן-אייר תשנ"ז), שממנו עולה כי בדרך כלל היה זה מנהג החסידים ברחבי רוסיא ואוקראינה שלא לנגן, לעומת חסידי פולין וגליציא שהיו מנגנים ב'לכה דודי'.

מאלף הוא הסיפור המובא שם (בהערה 76), פעם איקלע חזן לעיר רוז'ין, ונתכבד בתפילת קבלת שבת בבית-מדרשו של הרבי. שלא כמנהג המקום שורר החזן את ה'לכה דודי', וילדו של הרבי (הרב הקדוש מסדיגורא) החל לצחוק: 'החזן שר לכה דודי'..  שאלו אביו מה מצחיק בזה, והילד השיב: מה! 'לכה דודי' זה שיר?! הרי אומרים בו 'שמור וזכור בדיבור אחד', דו זאלסט היטן און יחידן אז אין כל דיבור איז מלובש ומיוחד, ואצלו זה שיר?! (וסיפר שם, שפירוש זה ל'שמור וזכור' מובא גם בשיחות הרבי הריי"צ, תרצ"ו עמוד 127).

המתבונן בניגון הדביקות שהיה לו לרבינו הזקן לחרוז 'לקראת שבת לכו ונלכה' (לחרוז אחד בלבד, ולחלקו הראשון בלבד!), יכול לקבל מושג עד מה עמקה משמעותו של ה'לכה דודי', מהו הניגון המתאים לו ומיהו יכול לנגנו. ודי למבין. [ראה ב'מפתח הניגונים' ל'ספר הניגונים חב"ד', ניגון ז ו-קעז. ושם, שהרבי הרש"ב היה מנגן ניגון זה בזמן אמירת 'שמע ישראל'. ולדרכנו נוסיף ונלמד מזה, שיש ב'לכה דודי' בינה משותפת עם הפסוק 'שמע ישראל', ובזה מבואר עוד יותר למה היה מופרך דבר הזימרה ב'לכה דודי', כשם שלא יעלה על הדעת לזמר את 'שמע ישראל' בשירה בציבור.

וכן במאמרו של רבינו הזקן דיבור המתחיל 'לכה דודי' (מאמרי אדמו"ר הזקן, מאמרי ררבותינו זכרנום לברכה, עמוד תנז) אומר הוא על פיוט זה (הנקרא אצלו: 'קבלת שבת' שיסדו הר"ש אלקבץ על פי קבלת הרמ"ק ז"ל), שהוא בנוי על פי סדר פסוקי שיר שירים (על דרך מז"ל). ה'לכה דודי', התורה (או התפילה) חוגרת שק ואומרת לפני הקדוש ברוך הוא, עשאוני בניך ככינור שמנגנין בו לצים, כפי שנאמר בגמרא (סנהדרין קא, א) על הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר'].

ומכאן לנטילת נשמתם של ניגונים על ידי החזנים; חלק גדול מכל האמור לעיל חל, כמובן גם על שילוב לא מוצלח של ניגונים בתפילה. אך יש להרהר גם על עיוות ניגונים בעלי מילים מאז ומעולם, ובפרט שהם מן ה'ניגונים המכוונים' של רבותינו הקדושים (כהגדרתו של הרבי הריי"צ).

דוגמאות מתפילת 'הלל'

ושתי דוגמאות, מתפילת ה'הלל'. שהיה לו לרבי ה'צמח צדק' ניגון של דביקות ושמחה לפסוק 'ימין ה' רומה, ימין ה' עושה חיל', ניגון שמיעוטו מילים ורובו ללא מילים, אלא ניגון הנובע ומשתפך ממשמעותן העמוקה של המילים ופעולתן בנפש. באו מקצת החזנים והמשיכו את הניגון לכל אורך הפסוקים הבאים, מכל הבא ליד: 'לא אמות כי אחיה.. יסור יסרני י-ה.. פתחו לי שערי צדק.. זה השער להשם.. אודך כי עניתי.. אבן מאסו הבונים.. מאת ה' הייתה זאת.. זה היום עשה השם'.. נטלו מן הניגון את הנשמה שהטיל בו הרבי, והעמיסו על חלק 'השתפכות הנפש' שבו מילים שאינן מעניינו כלל, מין שלא במינו הנותן טעם לפגם.

הדוגמה השניה היא מניגונו של רבינו הזקן לפסוק 'א-לי אתה ואודך, אלוקי ארוממך', שהלבישוהו החזנים גם על הפסוק 'הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו'. ואף זו דוגמה לחוסר רגישות, חוסר הבנת הניגון (הנובע בעיקר מן המילים 'א-לי אתה' ו'אלוקי', שאין להן מקבילה בפסוק השני), ושליחת יד ב'ניגון מכוון'. וקרוב הדבר להיות בכיה לדורות, שכבר משנות קטנות ניתן לקבל נוער שגדל עם הניגון בצורתו המסולפת כניגון לשני פסוקים, וגם בהתוועדויות חסידים שומעים לא אחת את הניגון המשובש, שהפקיעוהו בחוזק יד מניגוניו של רבינו הזקן.

מענה לטענות המתרחש בבית רבינו

כל האמור כאן הוא בבחינת 'הרהורים בעלמא' התלויים בהרגש, ואין אלו דברים חתוכים ופסוקים. ומחמת ש'אין דעותיהם שוות', ודאי שרבים אינם סבורים כמוני. לדעתי אין מה להתווכח על דברים בהרגשה, אבל על טיעון אחד העומד לנגדי, עליו ברצוני להעיר. וגם זאת בדרך הרגש ובדרך אפשר בלבד.

שהרי יש להקשות על כל הנזכר לעיל, כתוצאה שעינינו ראו כי רבים החזנים שנהגו בבית מדרשו של רבינו ככל הנזכר לעיל, ולא זו בלבד שלא מיחה בידם (שעל כך אפשר לומר שהרבי לא התערב בענייני חזנות וגבאות, כפי שאמר בעצמו פעמים רבות בשם הרבי הרש"ב), אלא שהיו פעמים שעוד היה מוסיף ומעודד את השירה!

על כך ניתן להשיב באימרה, בסיפור ובמשל המשולבים זה בזה; המשפיע ר' שמואל גרונם אסתרמן ע"ה סיפר, שהרבי ה'צמח צדק' התלונן על כך שבזמן חותנו [אדמו"ר האמצעי]  הייתה החסידות בבחינת עלייה, ואילו אצלו [הרבי ה'צמח צדק'] החסידות היא בבחינת ירידה. והראיה, שאצל חותנו היו מכניסים ל'יחידות' תלמידי החכמים והמלמדים, ורק אחריהם את העשירים. ואילו אצלו נכנסים העשירים תחילה.

☚ מרחיבים את ההצלחה הענקית של מהפיכת 'לחלוחית גאולתית'!

שאל ר' שאול דוב זיסלין ע"ה את ר' שמואל גרונם, והרי יכול היה הרבי ה'צמח צדק' לצוות גם אצלו יכניסו תחילה את המלמדים?! השיבו ר' שמואל גרונם במשל מבן-כפר ('ישובניק') שבא לעיר, ושמע שהרב מתייעץ עם הפרנסים בדבר גזירת 'תענית ציבור' בגלל עצירת הגשמים. השתומם הכפרי מאוד, ואמר להם שיש לו סגולה נפלאה לירידת גשמים, ואין צריך כלל לתענית: בכפרם יודעים.

הכל שאם החתול נכנס אל אחורי התנור ('קאטוך') הרי זה סימן מובהק שהגשם קרוב לבוא, אשר על כן יאספו את חתולי העיר ויכניסום אל אחורי התנור והכיריים, ובוודאי ימטיר ה' מטר על הארץ! והנמשל: אם העשירים נכנסים לפני המלמדים הרי זה מצביע על המצב הרוחני, ושום פקודות וציוויים לא יעזרו לשנות את המצב אלא רק להסוותו. כך גם מעשיהם ועבודתם של החזנים משקפים את פני שולחיהם ושומעיהם, ואם להם לא מפריעים שינוי צורת התפילה וסילוף דמותם של הניגונים, ובכן יהי להם אשר להם, והרבי היה למנוע מיהודים שמחה בכל אופן שתהיה (כידוע מדבריו בהזדמנויות שונות).

אלא שיש לזכור ולהזכיר, שלא הרבי הוא זה שיוזם את שילוב הניגונים בתפילה, והוא עצמו גם לא נהג במנהג זה (כנזכר קודם). גם כשחידש הרבי את שירת 'הוא אלוקינו' בתפילת 'כתר' (וכנזכר לעיל שבליובאוויטש נהג כן ר' יחיאל החזן, ומן הסתם רק בחגים ובימים נוראים), הרי לא היה זה מידי שבת בשבתו – אלא במועדים ובשבתות מיוחדות בלבד (לפי הוראת הרבי בשעת מעשה), ורק בקביעת השנים המאוחרות יותר נשתרש הנוהג לנגן כך במוסף של כל שבת.

אך ניתן להסתכל על כך גם בצורה שונה (וכמדומה שהיא קרובה יותר לרוחו ולמשנתו של רבינו), וכפי שהוא הרבי מתבטא על כמו דא נוסח מליצת רבותינו זכרום לברכה 'קלקלתנו היא תקנתנו'. שהרי רמת הרוחניות והמאפיינים של כל דור אינה יצירתם הבלעדית של בני הדור, אלא הכל מתנהל בהשגחה פרטית, בסדר ובתיכנון שנקבע בעצתו העמוקה ובמחשבתו הקדומה של 'קורא הדורות מראש'. ואפשר שהנגינה בתפילה היא מעניינו של דרא דעקבתא דמשיחא דווקא, ומסימני הגאולה המשמשת ובאה (השייכות שבין השירה והשמחה הגאולה העתידה אינה צריכה לפנים, ושערי דרשות לא ננעלו).

אך יקשה לאידך גיסא, אם זו ההנהגה המתאימה לדורנו, ואם הרבי הסכים, מדוע עלינו לפשפש במנהגיהם של הדורות הקודמים ולייקר אותם? על כך יש לומר בקצרה, על דרך האמור (בקונטרס 'עץ החיים', אותיות ז'-ח') בביאור החובה להשתדל, להעמיק ולהתבונן ב'יחודא עילאה', אף שעבודה זו שייכת ליחידי-סגולה בלבד, זאת מאחר וההשתדל בזה גורמת עלייה ושאיפה לנעלה, ולו גם לפי שעה בלבד.

אבל אם יעסוק רק במדריגה התחתונה יותר של 'יחודא תתאה' – היא השייכת לכל אחד ותואמת את דרגתו – אזי האדם מועד לנפילה. כלומר, ידיעת העבר והשאיפה אל הנשגב, מרוממות את האדם ותורמות להתעלותו. ובזעיר אנפין כן הוא גם בענייננו. ויהי רצון שנזכה לכוון לרצונם של רבותינו נשיאינו, אשר הורונו מדרכיהם ונלכה באורחותיהם נצח סלה ועד.

קובץ 'פרדס חב"ד', ה' ניסן תשנ"ח.