לרגל יום ה'יארצייט' שחל בה' אלול, מגישה מערכת אתר 'חב"ד לייב' כתבה נרחבת מרתקת על הארי שבחבורת תלמידי ומשפיעי ישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש – הגה"ח ר' משולם ידידיה ('שילם') קוראטין ע"ה • מסיפור הגעתו הדרמטי מתוככי הגימנסיה לכור ההיתוך החב"די, דרך הקירובים הנדירים שלהם זכה מהרבי הרש"ב, עבודת התפילה היוקדת באריכות שעלתה עד מיצוי הנפש, ועד להשפעתו הכבירה על דורות של חסידים ועובדי השם • לכתבה המלאה
☚ החסיד שחושף בגילוי לב אישי מטלטל: כך ארגון 'לחלוחית גאולתית' שינה את חיי
עם הגעת יום ה'יארצייט' החל בה' אלול, עולה וצפה דמותו היוקדת של הארי שבחבורת תלמידי ומשפיעי ישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש – הגה"ח ר' משולם ידידיה ('שילם') קוראטין ע"ה. אף שנפטר בדמי ימיו, כשהוא כבן 35 שנה בלבד, הותיר אחריו ר' שילם חותם נצחי בעולם החסידות, והיה לסמל ומופת של 'תמים' אמיתי, עובד ה' ביגיעה עצומה ומתפלל באריכות המגיעה עד מיצוי הנפש.
מתוככי ה'גימנסיה' אל כור ההיתוך בליובאוויטש
קורות חייו של ר' שילם, שנולד בעיירה דיסנה אשר בפלך וויטבסק בסביבות שנת תרמ"ה, רצופים מסירות נפש וכוח רצון של ברזל. אביו, ר' יהושע, נפטר בטרם הגיע שילם לגיל מצוות, והוא ואמו עברו להתגורר בבית אחד מאחיו הגדולים שהיה עשיר. זמן קצר לאחר מכן נפטרה גם אמו, ושילם הצעיר נותר יתום מאב ומאם.
בבית אחיו הכניסו אותו ללמוד בגימנסיה המקומית [בית ספר להשכלה גבוהה]. בהיותו נער כישרוני במיוחד, הצטיין בלימודיו ועלה בידיעותיו על בני אחיו שהיו בני גילו. היצטיינותו עוררה קנאה, וגיסתו אף מנעה ממנו תלבושת ראויה, כך שנאלץ לתת שיעורים פרטיים ולממן בשכרם את קניית בגדיו. כעבור זמן, הזמינה אותו אחותו הגדולה לביתה. בהיותו אצלה, שידלה אותו יחד עם בעלה – החסיד הרה"ח ר' ישראל טופאז ע"ה – לעזוב את עולמה של הגימנסיה ולנסוע לליובאוויטש.
ביום בהיר אחד בקיץ תרס"א, בהיותו כבן 16, הופיע הנער בפתחה של הישיבה. המחזה היה בלתי שגרתי לחלוטין: הוא ניצב שם כשהוא לבוש עדיין במדי הגימנסיה, וסמל הגימנסיה בולט על כובעו. המשפיע הרה"ח ר' שמואל גרונם אסתרמן ע"ה סירב בתחילה לקבלו בראותו אותו בתלבושת מוזרה זו.
כששמע הנער את גזר הדין, הוא פרץ בבכי סוער שזעזע את הסובבים, בהביעו את רצונו העז להיכנס לישיבה ולהתעלות בתורה ובעבודה. הדמעות הללו פתחו את השערים: הוא התקבל תחילה למחלקת הישיבה בעיר הורודישץ' בהנהלת המשפיע הרה"ח ר' שלמה זלמן הבלין ע"ה, שנועדה עבור בחורים הזקוקים להשגחה והתעסקות פרטית, ומאוחר יותר עבר ללמוד בישיבה בליובאוויטש.
בליובאוויטש מצאה נפשו הטהורה את אשר ביקשה. ר' שילם נצמד למעיין החיים שנגלה לו, ורווה את צמאונו העז במי תורת הנגלה והחסידות. בשקידה נפלאה התמסר ללימודים ולעבודת ה' על פי ההדרכה החסידית, ותוך זמן קצר כבר בלט בין האריות שבחבורת ה'תמימים' – בידיעותיו הרבות ובעבודתו את ה' בדחילו וברחימו, עד מיצוי הנפש.
עז היה רצונו לעקור ולמחוק לחלוטין את זכר לימודי החול שלמד בצעירותו, עד שברבות השנים, כאשר נדרש לכתוב כתובת ברוסית על מכתב – שפה אותה שלט על בוריה – סירב לכתוב במו ידיו וביקש מאחרים שיכתבו עבורו, רק כדי לא להשתמש בכתב החול מימי הגימנסיה.
'בדוד ובשילם הוצאתי את הקרן'
שקידתו ויגיעתו של ר' שילם היו לשם דבר בתוככי הישיבה. הייחודיות של ר' שילם לא הייתה בכך שהיה בעל כשרונות מיוחדים, בליובאוויטש היו גם בחורים מוכשרים יותר ממנו. מעלתו הגדולה הייתה ביגיעה העצומה שלו. בליובאוויטש 'החזיקו' מר' שילם שלא בערך לאחרים. המשפיע ר' פרץ מוצ'קין ע"ה התבטא פעם, שבליובאוויטש החזיקו מר' איצ'ה דער מתמיד 'חיצון' ביחס לר' שילם. ר' שילם היה דמות של 'כזה ראה וקדש'.
בשנת תרס"ה כבר נמנה ר' שילם עם חברי 'ועד התלמידים' של הישיבה. הרבי הריי"צ מזכיר ביומנו בתארו את אירועי ראש השנה תרס"ו, כי סידר מנין מיוחד לאמירת תהילים אחר חצות לילה בבית הכנסת הסמוך ל'אוהל' הרבי ה'צמח צדק' והרבי מהר"ש – על פי הצעת ר' שילם, כחבר ועד התלמידים.
הוא אף זכה לקירובים מיוחדים ומפליגים מאת הרבי הרש"ב: בשיחת 'שמחת תורה' תרס"ז הורה הרבי הרש"ב לבנו, מנהל הישיבה, לקבץ את כל התלמידים ביחד אל מקום אחד, ואחר כך שוחח עימם אודות כוונת ייסוד ישיבת 'תומכי תמימים' ועל כך שנמצאים בדורו של משיח. בין הדברים, כשהזכיר ביטוי מסוים, פנה אל ר' שילם ואמר לו: 'נאר דו [שילם] דארפסט פארשטיין וואס מען מיינט'! [= רק אתה, שילם, צריך להבין מהי הכוונה בזה!].
הרבי הרש"ב העריך אותו מאוד, ומספרים בשמו ביטויי הערכה בלתי רגילים עליו, כמו 'חוקר אלוקי'. בהזדמנות אחרת העיד עליו שהוא 'עסוק בתשובה עילאה'. ופעם אף התבטא עליו: 'בשביל כאלה הייתה כוונת ייסוד תומכי תמימים'!, או בנוסח אחר: 'בדוד [הורודוקער] ובשילם [קוראטין] הוצאתי את 'הקרן' מתומכי תמימים, ושאר הבחורים הם ריווח נקי'!.. פעם התלונן המשפיע ר' שמואל גרונם בפני הרבי הרש"ב ש'לא מבינים באחדות השם'. הרבי תיקן אותו ואמר: 'לא מבינים בשלימות', ותוך כדי דיבור הצביע על ר' שילם ואמר: 'הוא מבין גם'!..
על הקירוב שזכה לו בבית הרבי, וכן על גודל טרדתו בקיום מצוות בהידור, ניתן ללמוד גם מאיגרת מיום ה' ניסן תרס"ז, בה מספר הרבי הרש"ב לבנו הרבי הריי"צ – ששהה אז מחוץ לליובאוויטש – על הנעשה בישיבה: 'הבחורים יחיו לומדים בטוב, ומהם העוסקים בהכנת המיכלא דמהימנותא ובוררים החטי שמורה שלהם ביגיעה רבה ועצומה ובהרבה שאלות'. הרבי מוסיף שהבחורים 'טרודים מאוד' מהשאלות שהתעוררו על הקמח, ומספר: 'לשילם נתנה כבוד אמי מורתי הרבנית תחיה מקמח שלנו, כי ראתה אשר נוגע לו בנפשו ממש'.
עבודת התפילה באריכות: מאבק נפשי עד מיצוי הכוחות
אם היה עניין שהגדיר את דמותו של ר' שילם יותר מכל, זו הייתה עבודת התפילה שלו, שהייתה לשם דבר בתוככי הישיבה. עבור ר' שילם, התפילה לא הייתה חוב שיוצאים ממנו, אלא התמודדות פנימית, התבוננות מעמיקה והתקשרות גמורה לאלוקות. תפילתו נמשכה שעות על גבי שעות. בעוד שאר הבחורים סיימו את תפילת שחרית, ר' שילם היה שקוע שעות ארוכות רק בפרקי 'פסוקי דזמרה', כשהוא מנגן לעצמו בדבקות ומתבונן בכל תיבה ותיבה לפי פנימיות החסידות.
תלמידו, המשפיע הנודע הגה"ח ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה, היה חוזר ומספר בשמו של ר' שילם: 'אם קורה פעם ש'התפילה אינה הולכת' ('עס דאווענט זיך ניט'), הרי זו הוכחה שאצל האדם קיים חיסרון גדול מאוד. כנראה יש משהו שאינו כשורה אצלו בעבודת השם, ולכן זה מפריע לו להתפלל כראוי'.
על כושר התעמקותו ודביקותו בתפילה מסופר מעשה פלא: פעם פרצה שריפה גדולה ב'זאל' (היכל הישיבה) בליובאוויטש. הבחורים נתקפו בהלה, החלו לצעוק ולשפוך דליי מים אדירים כדי לכבות את הדליקה. ההמולה והרעש היו עצומים. באמצע כל המהומה הזו, עמד ר' שילם בפינת האולם, שקוע בתפילתו באריכות, ולא הרגיש מאומה! הוא לא נע, לא הזיז את ראשו ולא המהם, עד שהיו צריכים להזיז אותו פיזית כדי שלא ייפגע.
בשבתות היה מתפלל יום שלם, מוקף בדביקות ובדמעות. אולם עבודתו לא הייתה רק התעלות מופשטת. במוצאי שבת, לאחר יום תפילה ארוך ומייגע, היה מיישם את בחינת ה'שוב' – יושב אל השולחן ולומד תורת הנגלה בשקידה עצומה כל הלילה כולו!
עבודת המידות, זיכרון פלאי והנהגת הבית
אישיותו של ר' שילם שילבה עומק עיוני נדיר לצד פשטות וענווה. בזיכרונו הברזילאי היה מסוגל לחזור על מאמרי חסידות שלמים שאמר הרבי הרש"ב, תיבה בתיבה, ללא שום שינוי. למרות זאת, מעולם לא החזיק טובה לעצמו. הוא היה מתבונן כל השבוע כולו במאמר החסידות שנאמר בשבת, במטרה להבין ולבחון כיצד העניין נוגע לו באופן אישי ולתיקון מידותיו. הוא תבע מעצמו ומהסובבים אותו שלמידה בחסידות לא תישאר בבחינת מדע או 'השכלה' בלבד, אלא תהפוך ל'עבודה' מעשית של זיכוך הנפש.
בשנת תרס"ח נשא את רעייתו מרת גוטע ביילא ע"ה (בת הרב מנחם מענדל הילביץ זעמבינר). ביתו היה פתוח לרווחה עבור תלמידי הישיבה, והוא ורעייתו דאגו למחסורם של התלמידים בגשמיות וברוחניות. בחורף תרע"ב מונה למשגיח ומשפיע ראשי בדא"ח בישיבת תומכי תמימים. כמשפיע, העמיד תלמידים הרבה, שביניהם היו מגדולי חסידי חב"ד בדור הבא. הוא דרש מתלמידיו עבודה פנימית, ולא הסתפק במועט. כשהיה רואה בחור צעיר שמתקשה להתקדם בעבודת ה', היה מקרב אותו באופן אישי ומתאים לו חברותא מבוגרת שתשפיע עליו ותרומם אותו.
במהלך השנים, רמז רבו ומשפיעו לשעבר, ר' שמואל גרונם אסתרמן, שר' שילם 'השיג אותו' והתעלה למדרגות עליונות בעבודת השם. בשנת תרע"ח, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, יצא כשד"ר מטעם הישיבה, וכשעברה הישיבה לקרמנצ'וג עבר יחד עמה להמשיך להרביץ תורה וחסידות.
ההסתלקות בדמי הימים וזעקת החסידים
בימי הקיץ של שנת תרע"ט, בעת ששהה ברוסטוב, חלה ר' שילם במחלת ריאות קשה. גופו הזך לא עמד ביסורים הקשים, אך רוחו נותרה איתנה. גם על ערש דווי, כשסבל יסורים קשים ביותר, לא פסק פיו מלמלמל פסוקים, לדבוק במאמרי חסידות ולהרהר באלוקות. בשבת קודש, ה' אלול תרע"ט, החזיר את נשמתו הטהורה ליוצרה, כשהוא בן ל"ד שנים בלבד.
פטירתו בטרם עת הכתה בהלם עמוק את חסידי חב"ד והנהלת הישיבה: הרבי הרש"ב בכה ממר נפשו ואמר עליו כי פטירתו היא 'מהלומה לעולם'!.. והוסיף בכאב: 'אין כמו שילם.. משפיע כזה לא ימצא במהרה'!.. גם הרבי הריי"צ התבטא עליו בגעגועים עמוקים: 'אני מקנא בר' שילם – הוא נמצא כבר בגן עדן ושומע דא"ח מאבי [הרבי הרש"ב]'. מקובל בפי חסידים כי בעת הסתלקותו של הרבי הרש"ב (בניסן תר"פ), לקח עמו הרבי 'מנין' של בחירי החסידים שנפטרו באותה שנה, ור' שילם היה מראשוני אותם עשרה חסידים מורמים מעם.
רעייתו הרבנית גוטע ביילא ע"ה האריכה ימים אחריו, עלתה לארץ הקודש בשנת תשכ"ו והתיישבה בכפר חב"ד. היא זכתה להיכנס ליחידות ממושכת אצל הרבי נשיא דורנו, ונפטרה בשנת תשל"ג. דמותו הפלאית של ר' שילם קוראטין ע"ה נותרה חקוקה כסמל הטהור של 'תמים' אמיתי – אדם שביטל את כל מציאותו למען החסידות, עבד את ה' ביגיעת נפש ובשר, והותיר מורשת יוקדת המאירה את דרכם של חסידי חב"ד ועובדי השם עד עצם היום הזה.