'לבנות חב"ד חדש': בשיחת חריפה ויוצאת דופן, חושף הרבי הריי"צ את הכאב על היסודות העצמיים של החסידות שמתחילים להישכח, 'עד כדי כך שיכולים להוריד את החסידות למקום לא ראוי'.. הרבי מתריע מפני מצב שבו החסידות הופכת ל'תכשיט יפה' חיצוני בלבד, בעוד הפנימיות נותרת קרה וקפואה. הרבי תוקף בחריפות את תופעת ה'התקררות' בקרב האברכים וקובע כי מי שאינו מקבל על עצמו את עול המידות והסדר החסידי – 'אין לו שייכות אלינו'!.. • הרבי שולל מכל וכל את הסתת הנפש הבהמית המאיצה באדם לסיים את תפילתו מוקדם כדי 'לקרב' את בני ביתו בסעודת שבת – 'הוא צריך להתפלל ולהתפלל ולהתפלל!', פוסק הרבי • זוהי קריאת התעוררות לכל 'חייל' בצבא החסידות: לחזור אל הקימה בזמן, אל אריכות התפילה ואל ה'חבלים' המקשרים אותנו לאילן החיים • עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש את השיחה מלאה לקריאה • לשיחה המלאה
☚ שבת היא הזמן להתעלות: תפילה באריכות בשבת – חובה לכל אחד! • הרבי בשיחה חריפה
שיבה ליסודות ולתמימות
מתחילים להישכח היסודות העצמיים של חסידות מצד ריבוי המעיין. אצל חסידים של פעם היה עצם עניין המסירה ונתינה בכוח, עצם ההתמסרות אל העניין, שזה היה ההתמסרות בכוח. יהיה צורך לבנות חב"ד חדש. אנחנו נאחז בדבר פשוט: אצל החסידים הישנים היה סדר (קביעות) ללמוד בכל יום פרשת חומש עם רש"י, וביום חמישי מסיימים את כל הפרשה.
בלימוד חומש עם פירוש רש"י יש מעלה נפלאה; מלבד שמקיימים בזה את הדין בשולחן ערוך (בנוגע ל'שניים מקרא ואחד תרגום') שירא שמים ראוי לו לקרוא את התרגום וגם פירוש רש"י – הנה מלבד זאת, כשמלמדים ילד חומש עם רש"י, אביו או רבו, הוא יישאר בוודאות מאמין באלוקי ישראל. הוא יסתובב לכאן ולכאן, אך יישאר מאמין באלוקי ישראל.
זה 'יתפרץ' החוצה בתפילת נעילה, בשמחת תורה; זה יצא בגלוי. שכן בהעלם (בנסתר) קיימת האמונה בכל יהודי, כי נקודת הלב שלמה בכל ישראל. 'יהודי שאינו יהודי' — הרי אין דבר כזה; הוא יכול להיות בעל תאווה, חסר דעה, מטורף, מטושטש, וכל השמות שאפשר לקרוא לו, אבל נקודת לבבו שלמה, וזה נמצא רק בהעלם. אבל כשמלמדים ילד חומש עם רש"י, הוא יישאר בוודאות מאמין באלוקי ישראל בגילוי.
נמצא, שמלבד זאת שפירוש רש"י הוא עניין יקר והוא מקובל מאוד על כולם, הן אצל בעלי המוסר והן אצל סתם יהודים שלומדים גמרא, יש בפירוש רשמי עוד מעלה שצריכה להיות מקובלת אצל חסידים בפרט: ללמוד בכל יום פרשת חומש עם רש"י, מצד עניין האמונה שנוסף על ידי כך.
כ"ק אאזמו"ר זצ"ל [הרבי המהר"ש], לפני שקיבל על עצמו את הרבנות, בחיי אדמו"ר ה'צמח צדק', נכנס אליו פעם ה'צמח צדק' (בשנים האחרונות) ומצא אותו לומד חומש עם רש"י. ועכשיו, האם יש אחד בכל ההתוועדות הזו שמקיים זאת? מתחילים להישכח היסודות העצמיים של החסידות מרוב 'ריבוי הנביעה מהמעיין', עד כדי כך שיכולים להוריד את החסידות למקום לא ראוי.
חיות פנימית מול השכלה חיצונית
למשל, בעניין 'ויגבה לבו בדרכי ה" — שבחסידות מדובר שצריך להיות לפעמים המצב של 'ויגבה לבו בדרכי ה", למרות שבדרך כלל בעבודת האדם צריכה להיות כפייה, ביטול, הכנעה, שפלות ומרירות הנפש, עיניים דומעות שבאמת יבכו; אבל לפעמים צריך להיות עניין ה'הגבהה', יהודי צריך שתהיה בו 'ברייטקייט'. אבל זה יורד למקום לא ראוי — לבדיחות, ללשון הרע ורכילות, והוא אומר שזה חלק מהחסידות.
חסידים של פעם לא ידעו הסברים רבים ואריכות, וזה לא היה חסר להם. אצלם, הידיעה של העניין והם עצמם היו דבר אחד. אצלנו, הידיעה היא דבר נוסף. אצלם, כשהיו שומעים מילה אחת, הם היו 'חיים' בה והיו גורמים גם לשני 'לחיות'. שעצם העניין שהם חיו בו, הם גרמו גם לשני לחיות בו.
כמו בעניין התוכחה, הרי דובר שצריך קודם לחפש בעצמך ולתקן את מה שמאיר אצלך; וכשזה מאיר, ממילא הוא כבר לא שייך לזה, שהרי גזלנים וחמסנים מתאספים רק איפה שחשוך. כפי שאמר אבי (הרבי הרש"ב): בבית נטוש ('פוסטקע') מתאספים וכו', אבל במקום שמאיר הם לא הולכים. ועל ידי זה מתקנים את הזולת – כי כשמתקנים את עצמך מתגלה אור האמת, ובפני האמת כולם מתבטלים ('פאלט מען אראפ'), וממילא הוא יכול לפעול על הזולת.
כך היה אצל החסידים הישנים: כששמעו 'ווארט' (אמרה), הם חיו בתוכו בעצמם, וגרמו גם לשני לחיות בו. שמעתי מר' הענדל — הכרתי אותו משנת תרמ"ח עד תרנ"ס — הוא סיפר 'ווארט' על ר' לייב סמארגאנער השוחט ור' צאלקע אזארעטצער. ר' צאלקע היה חייב להתראות עם ר' הלל (מפאריטש) פעם בחודשיים, או שהוא נסע אליו או להיפך.
הוא היה מספר שר' לייב סמארגאנער היה הולך עם ר' צאלקע אזארעטצער 'פאפלייעץ' (כתף אל כתף), כך היה אומר. וכאשר ר' הענדל היה חוזר על ה'ווארט' הזה, הוא היה חי בתוכו. אף על פי שבמילים הללו לא הייתה שום 'השכלה' (תוכן למדני) או עניין עמוק, אלא שזהו עניין עצמי, מה שהרביים מכנים 'עצמי'.
ממש כמו העניין של 'ברוך אתה ה", הרי אין בזה 'השכלה', אלא זה עניין עצמי שהוא זוכה להזכיר את שם ה'; וכשהוא מזכיר אותו כפי שצריך, הוא קולט כאן את ה'עצמי'. אצלם מילה הייתה יקרה. כמו כן המקבלים מהם קיבלו על דרך 'יש מאין' – שה'אין' (המקור) אינו נתפס ומתלבש ב'יש' (המקבל), וה'יש' אינו מרגיש את החיות שבו.
הנהגת הבית וחיות הילדים
כלומר, הוא מרגיש שהוא חי, אך לא מרגיש שהוא חי מה'אין'. כך היה אצלם: הם לא היו מונחים ב'השפעה' (ברצון להשפיע לאחרים) ולא בעשייה עם הזולת, אלא ממילא פעלו על הזולת. פרט ליחידים שהרביים היו שולחים אליהם אברכים, כמו ר' הלל – כלומר, אלו שעמדו בדרגה של 'ציור' מסוים, היו שולחים אליהם אחרים כדי שיחדירו בהם חיות פנימית.
לעומת זאת, עכשיו זה כמו עניין של 'עילה ועלול', כמו ה'ציור' של ישיבת תומכי תמימים שהוא בדרך של משפיע ומקבל – שה'עלול' מכירה בכך שהסיבה גבוהה ממנה, אך מבינה שהיא בערך אליה. והעילה נתפסת ומתלבשת (בסיבה), כדי לפעול במקבל, ובסוף גם העילה הופכת ל'כלום'. ואנשים טועים לחשוב שכך צריך להיות הסדר.
ועתה נחזור לענייננו: אצל האברכים מתחילים להישכח היסודות העצמיים של החסידות, עד כדי כך שמורידים את החסידות למקום לא ראוי; כפי שקורה שאפילו כשנמצאים ב'אהבה' (רוחנית), יכול להתפתח מזה 'משיכה' לדברים מהצד שכנגד (הקליפה). כיוון שאהבה היא התרגשות הלב, בא הנפש הבהמית ומשכנע אותו: כיוון שאתה נמצא במצב רגשי סוער, אולי תהיה שייך גם לעניין הזה.
הרי גם זה 'דבר טוב' (כביכול). כמו כן אומר לו: אם תעשה את הדבר הזה, תהיה לך שייכות ל'עולם' (לאנשים בחוץ), ולך הרי מאוד מתאים שתהיה שייכות לעולם, אתה הרי אברך חסידי, תוכל 'לקרב' (צוציען) אחרים, שהרי תכלית הכוונה היא לקרב. וכך דרכו של הנפש הבהמית — היום אומר לו כך וכו', שקודם הוא נהיה כך ואחר כך וכו'.
וכן בשבת קודש, כשיש לו זמן להתפלל באריכות, אומר לו הנפש הבהמית: אם תתפלל באריכות ובבית נמצאות חברות של אשתך, הן יגידו שהבעל הוא 'בטלן'; לכן עדיף שיסיים להתפלל מוקדם, יבוא הביתה ויסביר להן כדי לקרבן, ובפרט שהוא 'יודע ספר' (למדן) ויסביר להן את פרשת השבוע.
אבל האמת אינה כזו! הוא צריך להתפלל ולהתפלל ולהתפלל, ומה יהיה עם בני ביתו? הקדוש ברוך הוא ייתן שבני ביתו יהיו כפי שצריך להיות. 'בני חיי ומזוני רויחא' — הפירוש של 'בני חיי' הוא ילדים חיים, ילדים עם חיות (רוחנית). אך מתי יש לילדים חיות? רק כשהאבא מתנהג כפי שצריך.
עבודה פנימית מול הסתות היצר
וכפי שנאמר 'עושה צדקה בכל עת — זה הזן בניו ובנותיו', וכמאמר חז"ל 'לעולם יאכל אדם פחות ממה שיש לו.. ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו' (מעבר ליכולתו) — שאין הכוונה לגשמיות, אלא הפירוש מתייחס להמשכה הרוחנית: אם האב יעשה כפי יכולתו להדריכם כפי כוחו, אזי יסייע לו ה' לתת חיות לבני ביתו מעבר ליכולתו.
וגם, כפי שמבואר במכתב של אאמו"ר [הרבי הרש"ב] באריכות – וזהו מאמר שלא נאמר בעל פה ומחזיק כ-40-50 דפים, כמו 'בשעה שהקדימו' ללא הגהות – ושם הוא מבאר איך שכל ה'פרטי לא טוב' של הנפש הבהמית קיימים גם בנפש אלוקית. שם אבא מדבר על כל הפרטים הלא טובים של נפש הבהמית כפי שהם בנפש אלוקית.
ושם הוא מבאר את העניין של 'למען ספות הרווה את הצמאה', שכל פעם המילה 'צמאה' מתייחסת לנפש הבהמית, הוא אומר שם שכשם שבקדושה יש צימאון, כך גם בנפש האלוקית קיים העניין של 'צמאה'. והוא אומר שם: ממש כמו אדם רעב, שחוטף את כל מה שמזדמן לידו; כך בנפש האלוקית, כשהיא 'רעבה', היא חוטפת 'בירורים' מכל הבא ליד.
והכל קורה מפני שנשכחים היסודות העצמיים של החסידות, עד כדי כך שיש לו שייכות לדברי שקר, רכילות וגם לשון הרע, ואין לו שום מידה של חסידות. עד שהחסידות עצמה כלל אינה רוצה לשרות אצלו. אלא מה ניתן לעשות? ודאי שצריך לחזור ולשנן, אלא שקודם לכן צריך 'להוציא את המחלה' ('אויסקריינקען') ולכאוב את המצב ימים ולילות.
[אחר כך שאל אחד: הרי אדמו"ר האמצעי מדבר בעניין 'מבוי המפולש']. וענה כ"ק אדמו"ר [הריי"צ]: אדמו"ר האמצעי מאריך בעניין מבוי המפולש, כי חסידיו של אדמו"ר האמצעי בערו כביקוד אש. חסידי אדמו"ר האמצעי היו נרות, הם האירו כנר. ליבם היה בוער כבשר בקדירה, ממש כפי שבשר מתבשל ורותח בסיר. הם היו יהודים חמים.
נוכל להבין זאת דרך משל על אב ובן שלא ראו זה את זה זמן רב — כפי שקרה במדינות אלו, אב ובן שלא התראו שבע שנים — והאב כבר התייאש ממנו לגמרי. ואחר כך כשהוא נפגש איתו, הוא הרי מתרגש וסוער כולו ('צוקאכט'). כך היה אצלם: הלב רתח בהתרגשות. ועכשיו, האברכים קרים וקפואים כמו העיירה ליאדי.
אהבת ישראל מול קירוב מלאכותי
כמו כן, היה שיעור (מידה) בעניין ההתקרבות, שכן החסידות אינה תובעת ריבוי כמותי, מספיק כמה שיש. הייתה עיר אחת, עיר ואם בישראל, שבה היו עשרה מניינים של חסידים, וביניהם היו עשרה 'רעכטע' (חסידים אמיתיים וראויים), כפי שצריך להיות. הם היו אבירי דעה וגיבורי לב, והם לא היו מעוניינים למשוך עוד אנשים סתם, אלא רק מצד אהבת ישראל — כיוון שכל ישראל ערבים זה בזה, ואם אוהבים מישהו ויש בידך דבר טוב, אתה נותן אותו לאוהבך. כך היה אצלם, מצד אהבת ישראל הם נתנו גם לאחר. אבל הם לא חיפשו 'למשוך' סתם. והיום, מקרבים עבור 'דרייערל' (מטבע זול, פרוטה) אפילו את מי שלא צריך.
העניין של 'וחטאך בצדקה פרוק' (לפדות חטאים בצדקה) נאמר לנבוכדנצר. אבל אי אפשר להיפטר (מהחובות הרוחניים) במטבע קטנה. זה לא יותר מאשר לאחר שאדם פעל והגוף כבר מותש ואין לו יותר כוח; אז זה נחשב למשהו, אבל בכל זאת המטבע היא רק מטבע, בפרט שזה יכול להיות נוגע לחיי נפשו. יתבררו ויתלבנו הדברים.
ובכן, בואו נגיע להבנה ('דער-ריידן צו א טאלק'): איך זה ייתכן שאברך יקום בתשע בבוקר, ובעשר הוא כבר 'בעל עסק' (שקוע בענייניו), הולך לישון בלי שלמד משהו, קורא 'קריאת שמע שעל המיטה' כבדרך אגב עד ברכת 'המפיל', וכבר שוכב לישון עם ה'פופיק', והוא דובר שקר, לשון הרע, רכילות, בדיחות, ומבטל את השני, ואומר שהוא חסיד.
במה יכול ה'משל' (הביטוי) הזה להיטהר, האם בכך שחסיד אומר לו?! הוא מתנהג בניגוד לשולחן ערוך ואומר שזוהי 'מידת חסידות'! כאשר באמת החסידות אינה נוגעת (סותרת) אפילו סעיף קטן בשולחן ערוך, והוא עוטה על עצמו מידת חסידות בניגוד לשולחן ערוך. מילא 'השגה' (הבנה עמוקה) הוא לא מבין, אבל הוא הרי לא צריך לעשות בניגוד לשולחן ערוך.
באיזו עזות הוא קורא לעצמו חסיד, באיזו חוצפה הוא נושא את החסידות שלא במקומה; הוא מדבר באמצע התפילה, בזמן שהרבי אומר בתניא 'שאסור לדבר בעת התפילה', והוא אומר זאת על פי השולחן ערוך. והוא, החצוף, אומר שמותר לו לדבר, הוא יכול שלא לשמוע קריאת התורה, לא לענות 'אמן יהא שמיה רבא', הרי הוא 'יונגרמאן' חסידי.
אמת פנימית מול חסידות כ'תכשיט'
ה'משכילים' סומכים על ה'עובדים', וה'עובדים' סומכים על ה'משכילים', ובסופו של דבר אין לא עובדים ולא משכילים. מילא אצלנו, בגיל העמידה, לפעמים מתעוררים בתשובה — הרי בכל זאת מתעוררים, כשמתחילים להרגיש לא טוב עם עצמנו, עד שהחיים אינם נוחים. אלא שאסור לאדם להתפלל על עצמו (לבקש ייסורים) וכו'.
אבל הצעירים — כשקמים בתשע בבוקר ואחר כך כל היום מדברים לשון הרע, רכילות, שקר וליצנות, והולכים לישון מבלי שלמדו משהו ('לא על ידי לימוד'). אלא שיש לו טענה שהוא 'אנגעהארעוועטער' (אחד שעמל והתייגע רבות). זה ביום ראשון. האם ביום שני זה יהיה אחרת? לא. יום שני הוא כמו יום ראשון.
וכך גם יום שלישי, שלישי הוא כמו שני ושני כמו שלישי. וכשמגיע שבת קודש, הוא פותח ספר חסידות וזה אצלו כמו תכשיט, כמו תכשיט יפה שהוא עוטה על עצמו; כך החסידות אצלו היא רק תכשיט יפה, וייתכן שזה בגדר 'נזם זהב באף חזיר', שהחסידות אינה רוצה לסבול אותו, אך מה היא יכולה לעשות.
אין הכוונה לדבר באופן כללי, כי כשמדברים בכלליות ישנם שני חסרונות: ראשית, האדם חושב שלא מתכוונים אליו. שנית, הוא חושב שמתכוונים לזולתו. ובאופן פרטני קשה לדבר, אך הרי חייבים להגיע להבנה ('דער-ריידן צו א טאלק'), איננו צריכים לערפל את העניין ולא 'להכשיר' אותו באופן מלאכותי, אלא לנקות אותו.
צריך להגיע לאמיתות הדבר, לטהרת העניין. במה מכנים אנשים 'חסידים'? האם בכך שהוא קם ב-9 בבוקר, הולך למקווה ומתחיל להתפלל ב-10:30 ומתפלל עד 14:30, בזה הוא חסיד? עליו לקום בזמן, לא מאוחר משבע, ולהתפלל בזמן, ולא ללכת לישון בלי שלמד עניין כלשהו. ואם לא, במה נקראים חסידים? האם בזה שעושים טובה ליהודי?
הונאה עצמית וצביעות במידות
עם קצת 'משקה' ועם ריקוד הוא כבר חסיד? הטובה (שעושה) היא טובה, וקצת משקה זה דבר מה, והריקוד הוא דבר מה, אבל הוא עצמו — הוא לא כלום ('גארנישט'). הוא לובש 'זופיצע' עם גארטל, אבל מה קורה מתחת לזה — איש אינו יודע. אי אפשר לדבר על פרטים, שהרי אפילו על חטא מפורסם כתוב בשולחן ערוך ש'אסור להתוודות ברבים'.
אבל חייבים לדבר על אמיתות הדבר. אסור לאדם לרמות את עצמו. הרי לא מרמים אף אחד; כפי שאמר אדמו"ר האמצעי: הרי לא מרמים אף אחד — את הקדוש ברוך הוא וודאי שלא מרמים, ואת הזולת גם לא (כי האחר יודע את האמת), אז את מי כן? את עצמך. חכמה גדולה ('קונץ') לרמות טיפש… אין לערפל את העניין ולא 'להכשיר' אותו.
באיזו עזות קוראים לעצמם חסידים, כשבמידותיו הוא ממש מבזה את החסידים. לשון הרע, רכילות, שקרנים — אבל יש לו ראיה שהוא חסיד, כי הרי להידחק ולהידחף (בטיש או בתפילה) הוא הראשון! מי ביקש ממך להידחף? מי צריך אותך כאן? הסובבים עלולים לחשוב שזוהי כת של שקרנים, שמתהלכים ומפיצים כזבים.
אך אין בזה כדי למנוע מאיתנו מלדבר על עיקר העניין. לגרש אותם אי אפשר, ודחיית יהודי היא דבר אסור; הרי זה בית יהודי, ומי שרוצה יכול להיכנס. אך זה לא צריך למנוע מאיתנו לדבר על הנושא. אי אפשר לדבר על הדבר כמות שהוא (בפרטי פרטים), אך אין לערפל אותו; יש להביט על אמיתות העניין.
במה אתם חסידים? לא התפללתם, לא למדתם, רק כשנהיה לכם רע אתם באים וצועקים 'אוי אוי'. איזה קשר יש לך אליי? אפשר לעזור לו בפרק תהילים, באנחה, פשוט בכך שהלב כואב — שהקדוש ברוך הוא יעזור לו שיהיה טוב והלב יהיה בריא. יונגעלייט (אברכים): אצלכם מתחילים להיקרע ה'חוטים' (הקשרים).
התרפות ה'חבלים' והקריאה לתיקון
הסבא היה נוהג לומר משל: כשמישהו בא לקנות סחורה — קמח, מלח או סוכר — נותנים לו את הסחורה באשראי ללא כסף, גם כלים משאילים לו, אבל חבלים (לקשור את הסחורה) הוא חייב להביא משלו. כשסוכן בא לקנות סחורה, נותנים הכל בהקפה, אבל אם הוא כל כך עני שאין לו אפילו חבלים משלו, את זה לא נותנים לו.
אברכים, אצלכם החבלים מתחילים להתרפות, אותו 'חבל נחלתו', שעליו עתידים לתת דין וחשבון, שהרי הסוד הוא אחרת, כיוון שהוא הרי חייל, ועל חייל חל 'סוד צבאי' (משמעת צבאית), הרי זו מרידה בכלל.. הוא נושא את החסידות למקום שלא ראוי לה, מי נתן לו רשות? אין זו מרידה בחוקי המדינה, אלא זו מרידה בכללות.
מי שרוצה שיהיה לו שייכות, צריך להתקיים בו העניין של 'ושב ורפא לו' וכו', ואז על העבר יסלחו לו. שהרי באמת, סוף כל סוף כולם יחזרו בתשובה, 'כי לא ידח ממנו נדח', רק שהקב"ה יעזור שזה יהיה בחסד וברחמים. [ואמר אחד: חסר לאברכים גשמיות. והשיב:] זה העסק של הקדוש ברוך הוא.
[ואחר כך אמר אחד: הרי קשה לקיים מתוך 'קוצר רוח ועבודה קשה'. והשיב:] בתוך ה'קוצר רוח' הזה מדברים גם דברים בטלים. כשמדברים דברי חסידות ('השכלה'), על כל מילה אחת אומרים עוד עשר מילים שנועדו לשלול הבנות שגויות, כי השכל הוא אור ומאיר, והאותיות נועדו רק להבהיר 'לא לזה התכוונתי'.
כך הדבר גם במידות — אנחנו עניים במילים. חלילה לי ('חס לי לזרעיה דאבא') לדבר חלילה בחוסר לימוד זכות על עם ישראל. שהרי המילים האחרונות שאבי אדמו"ר הרש"ב דיבר איתי לפני הסתלקותו — כשהייתי בנו היחיד — היו על ה'תמימים'. לכן חלילה לי מלדבר ללא לימוד זכות על יהודים, וכל שכן על תלמידים שהם כבנים.
קבלת מידות חסידות וחברות
לכן אני מודיע בתוקף: דברי אלו אינם חלילה חוסר לימוד זכות. ועל כן, מי שרוצה להיות לו שייכות ל'אילן' (החסידות) ולהיות ענף מאותו אילן – יתבררו ויתלבנו הדברים: עליו לקבל על עצמו בקבלה גמורה מידות של חסידות וחברות (דיבוק חברים), ואז ייתן ה' השפעה מרובה בגשמיות וברוחניות.
ואם לא – אין לו שייכות אלינו! הוא מוצא מהחברה, כמו שמוציאים מת מכל החברות. שיהיה בריא וחזק, אבל אלינו אין לו שייכות, מעבר לכך שהוא פשוט נולד לגזע החסידים. לפיכך אני מצווה, כיוון שאני הרי המנהל הפועל, ובתוקף התפקיד שבו הציבו אותי: אני מבקש שהאברכים יתאספו יחד.
יתבררו ויתלבנו הדברים, שיקבלו על עצמם בקבלה גמורה מידות חסידות וחברות: לקום בשבע בבוקר, שלא תעלה עליהם שינה ללא לימוד של עניין (חסידות), בין בחול ובין בשבת. בשבת בראשית יעשו 'קידוש', ויתלבנו הדברים שיקבלו על עצמם בקבלה גמורה – ואז תהיה לו שייכות'.
הרבי הריי"צ, שיחת 'שמחת תורה' תרפ"ה (מתורגם). ספר השיחות תרפ"ה, עמוד 70.