איך גורמים לעקב החסידי לחוש באלוקות, וכיצד מנתבים נפש שהיא לעיתים כ'בהמה שלוחת רסן' אל עבודה פנימית ומזוככת? התשובה של חסידות חב"ד אינה נשארת בשכל הקר, אלא מתפרצת באש של עבודת התפילה ומחממת בשמשה של ההתוועדות החסידית • דרך פניני השיחות והאגרות של הרבי הריי"צ, אתר 'חב"ד לייב' מזמין להציץ אל הלב הפועם של דרכי החסידים: מהתבוננות עמוקה שמובילה להתפשטות הגשמיות ודמעות בתפילה, ועד לניגון, ריקוד וסיפור חסידי בהתוועדות – כלי הקיבול האמיתיים שהופכים את החושך לאור ומחלים את הנפש הבהמית • פתחו את השער אל תוך העבודה שבלב • לכתבה המלאה
☚ מאמר מקיף: מהותה של עבודת התפילה – בדרך חסידות חב"ד
1. להאיר את אנשי השוק
בי"ט כסלו תרמ"ט, אמר הוד כבוד קדושת אאמו"ר הרה"ק: על ידי הנהגותיהם של חסידים ושיעורי לימוד חסידות ברבים והתעסקותם בתפילה, תפילה חסידית מלווה בניגון חב"ד ועשיית טובה ליהודי בפרנסה – נעשו גם רוכלי הכפרים ואנשי השוק החסידיים לבעלי מדרגה, לכאלה שאור הנשמה מאיר בהם בגילוי.
[ספר השיחות תש"ב, עמוד 2 (מהדורת לה"ק, עמודים ח-ט)]
2. להסתופף בין זקני החסידים
וזכורני שבשנת תרמ"ט, אחרי חג השבועות, אמר לי כ"ק אאמו"ר: צריכים להסתופף בין זקני החסידים. רואה אתה, אני קשיש ממך, וכאשר שמואל בער [מבוריסוב] וחיים בער [ווילנסקי] שהו בליובאוויטש מספר שבועות, עסקתי שלושת רבעי שנה במה ששמעתי אז מהם.
[ספר 'אגרות קודש' הרבי הריי"צ, חלק ב' עמוד שלא]
3. מלחמת חורמה בשטות
בשיחה ששח אבי בסעודת שבת פרשת תרומה תרנ"א, סיפר, שבשנת תקנ"ן, כשמלאו לרבי האמצעי שש עשרה שנה, או בשנת תקנ"א, כשמלאו לרבי האמצעי שבע עשרה שנה, מסר הרבי [רבנו הזקן] לידיו את החינוך וההדרכה של האברכים ש"ישבו" אז אצל הרבי בליאזנא. ואמר הרבי לבנו הרבי האמצעי שהצעד הראשון בחינוך והדרכה חסידית הוא לעשות חסידים שלא יהיו שוטים, שכן שטות מהווה מחיצה של ברזל כלפי חסידות. אז הסביר אבי את האימרה, ש"שוטה" יש לו שני פירושים: א) שוטה – פשוטו כמשמעו, טיפש. ב) שוטה – פרא. ושני דברים אלה, גם טיפשות וגם פראות, אינם זווג לחסידות ולחסידים.
[ספר השיחות ת"ש, עמודים 49-48 (מהדורת לה"ק, עמוד נד)]
4. הדיוק שבניגון והריקוד
מה שלקחו חסידים מחסידות, ומה שרביים נתנו לחסידים, הוא: שכל ענין יהיה כחדש לא משנה במה מדובר. הלשון היה: בלי הבדל, אם ניגון או ריקוד. דייקו בכל מלה, שמרו על כל תנועה של ניגון. על ריקוד לא כולם היו מבינים להבין את מה שראו.
[ספר המאמרים תש"י, עמוד 186]
5. תניא לפני השינה
בשנת תרנ"א החל הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק ללמוד אתי "תניא" שלש פעמים בשבוע. הלימוד היה שורות ספורות, רב יותר היו סיפורים וענינים מסביב ל"תניא". אמר לי אז הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק: כתוב במדרש בעת השינה עולה הנשמה למעלה ושואבת לה חיים. אצל חסידים זה מתבטא בהבנת אימרה ב"תניא". והורה לי להרהר בשיעור ה"תניא" אחרי אמירת ברכת המפיל לפני השינה, ולשקוע בשינה תוך הרהור זה.
כעבור כמה שנים – בשנת תרנ"ז – הסביר לי הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק את הענין של שאיבת חיים בעת השינה. חיים זה תורה. אצל חסידים ישנה תוספת – להבין אימרה ב"תניא".
[ספר השיחות תש"ה, עמוד 16 (מהדורת לה"ק, עמוד יח)]
6. תמימות העקב מם האמצעיים
ישנם כמה טעמים מדוע עניין של הרגש ישנו יותר בחסידים הפשוטים מאשר בבעלי הבנה והשגה, אף יותר מאשר בבעלי עבודה. כן, אומרים אפילו מאשר בבעלי עבודה, שכן, בעלי עבודה הם למעלה מבעלי השכלה, כהכלל הידוע 'כל עובד משכיל ולא כל משכיל עובד', המרחק מ'משכיל' ל'עובד' הוא יותר מאשר המרחק מ'שוטה' ל'משכיל', ואילו בענין ההרגש הרי החסידים הפשוטים ביראת השמים הפשוטה שלהם ובקיום המצוות בתמימות שלהם, הם למעלה אפילו מבעלי עבודה.
[ספר 'אגרות קודש' הרבי הריי"צ, חלק ו' עמודים רסט-רעא]
7. שהעקב יחוש אלוקות
אחד מבני המשפחה, ושמו אברהם.. היה בעל כשרון טוב, למד הרבה נגלה ודא"ח, אך תולעת אוכלת בו, כבר התמשכל בהשכלה הכללית, קרא הרבה מהספרות שיצאה בעת ההיא והיה מאדוקי קוראי השחר והדומה. למותר להגיד שבענינים הגלויים היה בתכלית הטוב, לא נגע בפאת זקנו, ובהיותו בביתו היה בא ג' פעמים בכל יום להתפלל בציבור, וכן בשאר הענינים הכל כדרוש להיות.
וטבעו היה קר ובלתי מתפעל משום דבר, ולא היה יכול לסבול את ההתלהבות החסידותית, באמרו שכל ענין האנושיות הוא להיות מוח שליט על הלב, וענין החסידות הוא לאפשר לאדם להיות אדם. בראות אברהם את הרושם שעשתה אמירתו של הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק את המאמר אין הקב-ה בא בטרוניא עם בריותיו, אמר מה שאמר, כדי להחליש את הרושם.
השיב לו הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק:] אברהם, אברהם, אתה טועה טעות גדולה, אתה חושב שכל תכלית החסידות היא שהראש ישמע ויחוש את העושר של השכלה, לא, אתה טועה טעות גדולה, טעות גדולה מאד מאד. תכלית החסידות היא שהעקב יחוש באלקות. – את משמעות לחוש אלוקות – אסביר לכם לאחר מכן, ותבינו ש"קרוב אליך הדבר" ו"לא בשמים היא". – אך, כדי שהעקב יוכל לחוש באלקות צריכים להתחיל מהראש. ברם, זה רק כמו מעביר, שכן, התכלית היא לזכך ולעדן את העקב שיחוש באלקות.
באריכות גדולה הסביר אז הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק, מה שפירש רש"י על הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי" כשנסיתי אותו. ההפרש בין בירור לנסיון הוא, שהבירור מובן בשכל, שכל מבין שיש לברר את הגשמי, ואילו נסיון הוא ענין של הרגש, וההרגש הוא בעקב בכלל – באנשים פשוטים בכלל – ובעקב החסידי בפרט.
העקב החסידי, בעלי הרגש החסידי, חשים ומרגישים את העדינות הנעלה ביותר, דבר שמשכיל לא יבין גם אחרי עשרות שנות התייגעות בהשכלה.
הרבי פתח את הענין של מסירות נפש על חסידות, חסידות היא השכלה ועבודה. השכלה בלי עבודה, היא ר"ל מי יודע מה, זה עלול להטות ואכן זה מטה את האדם בשאול תחתית. על מסירות נפשו בפועל של הרבי על חסידות, העניקו לו את הכוח האלקי, שהכניס רגש פנימי אף גם בעקב החסידי, שגם להם יהיה כוח ההשפעה.
מה שיכול בעל הגזע החסידי הפשוט לפעול ברגשו החם באהבת ישראל בכלל ובאהבת רעים בפרט, הן באימרה חמימה והן ב"פועל" המסירות נפשית – לא יגיע לכך המשכיל בחייו, ואף בעל השכלה בחסידות צריך ללמוד מהעקב החסידי-תמימי הפשוט והחם.
[ספר השיחות תרצ"ז, עמוד 165]
8. אלוקות במוחש בתוך המסחר
הוד כ"ק רבנו הזקן בדרך תורה ועבודת חב"ד, פתח חלון בכוונה של ירידת הנשמה, על ידו מאיר אור עצמות אין סוף בחיים הגשמיים, והחיים הגשמיים כשהם כפי שעבודת החסידות מסדרת, נעשה על ידי כך עליית הגשם בעילוי אין סוף.
גילוי אין סוף שהמשיך רבנו הזקן בדרך העבודה של חב"ד, הנה על ידי כך רואים אלקות במוחש בעבודת התפילה, שנר הוי' שבנשמה מאיר בכל אחד. בודאי שישנם הבדלים באופן הגילוי שהאיר בחסידי רבנו הזקן, אך הגילוי האיר גם בבעלי מסחר פשוטים, רוכלי עיירות, בעלי מלאכה ואנשי שוק.
ב'נר הוי' נשמת אדם', שבירידת הנשמה והתלבשותה בגוף האדם, למרות שבכל אחד ישנו אור הנשמה, בכל זאת ישנם חילוקי דרגות גם בגילוי אור הנשמה בגוף וגם בהתפשטות הגילוי. הוד כ"ק רבנו הזקן גילה בדרך החב"ד שלו את אור הנשמה בחסידים, הן בגדולי בעלי הידיעה וההשגה והן ביהודים הפשוטים לגמרי, שכולם חיו עם האור הרוחני בכל עניניהם.
[ספר השיחות תש"א, עמודים 96-94]
9. תניא כחומש, סיפורים כחיות
א) כ"ק אאמו"ר – מספר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק – היה מקפיד על אלה שהיו מבארים ומסבירים ביאורים והסברים לבאר את לשון ה"תניא", ואמר "תניא" הוא תורה שבכתב של תורת החסידות, "תניא" הוא חומש, וחומש צריכים ללמוד ביראת שמים ולא בהסברים. פעם אחרת סיפר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק שבזמן אחר שמע עוד פעם נוסח זה, והוסיף – עניני עבודה שב'תניא' יכולים לבאר ולהסביר, אבל גם זאת בהסברים של עבודה'.
ב) כ"ק אאמו"ר – מספר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק – אמר: אוהב אני סיפורי החסידים ושיחתם, גם אם הם אינם מדוייקים כל כך, ואפילו אם הם מוגזמים. הסיפורים החסידיים מחממים ומאירים את הבתים החסידיים. שיחת חולין החסידית היא חולין על טהרת הקודש. דברים בטלים חסידיים שבסיפורי מעשיות מוגזמים – הם אחד מהדברים שהגמרא מונה בחולין ב'כל דאסר לן רחמנא, שרא לן כוותיה'.
בין האורחים שהגיעו לאותו חג השבועות – תרנ"ב – היו החסידים הנודעים הרב ר' גרשון דוב נ"ע מפאהאר, הרב ר' דוב זאב מיקטרינוסלב, הרב ר' שלום מביעשנקוביץ' – נקרא בשם ר' שלום ר' הלל'ס, כי היה תלמיד מובהק של הרה"ק ר' הלל נ"ע מפאריטש – והרבה סיפורים שמעתי באותו חג שבועות ובשבת קודש שאחריו.
בעת ההיא כבר הייתה לי אוזן בוחנת בין סיפור לסיפור ובין מספרלמספר, אמנם מכיוון שנתפשטה השמועה – מה שסיפר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק בשם הוד כ"ק אאזמו"ר, על אודות ענין סיפורי המעשיות – הענין השני כנ"ל – התחילו הכל לספר, ועולם חדש נפתח לפני, וידיי מלאות עבודה לרשום את אשר שמעתי, וחכמתי עמדה לי להבין לרשום דבר בשם אומרו.
[בשנת תרנ"ג סוף חודש מנחם אב, נסע הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק לויטבסק ויקחני עמו, התאכסן בדירת כבוד אחותו, דודתי מ' דבורה לאה ז"ל והתעכב שם כשני שבועות ויותר, וכמעט שבכל יום היו באים מאנ"ש והיו יושבים ומשוחחים ביניהם ומספרים סיפורים, ואני כבר הייתי כותב במהירות גם בעט עופרת. למותר להגיד כי הקשבתי לכל הגה היוצא מפי כל מספר וממהר לכתוב בגליון.
באחד הימים ואני ישבתי בחדר האוכל ומעתיק הכתבים שרשמתי בעט העופרת וכותב בספרי, והנה נכנס הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק וירא כי הנני כותב וישאלני מה אני כותב, והראיתי לו, ויקרא גליון אחד, ויאמר, הסיפור יפה, אבל יוצא מכלל הגזמה לכלל הכוזב, ויוסף להגיד לי כי בזה שאתה תספר סיפור כזה תאמת את השקר, ותיזהר מזה, טוב הדבר מה שאתה רושם זמן ומקום שמיעת הסיפור ושם המספר, אבל כל זה עוד מעט הוא, וטוב יותר שתמשך ידך מזה, ורק סיפורים שתשמע מפי אלו שאפשר לסמוך עליהם אותם תרשום לזכרון.
דברי הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק נגעו ללבי, כי כבר היו אצלי כמה ספרים מכורכים כתובים בסיפורי מעשיות, כן הרבה הרבה עשרות גליונות כתובים, והייתי חס על מעשה ידיי. מרוב צערי החלטתי לדבר דבר – כי על פי רוב הייתי נזהר מלדבר לפני נעם כ"ק אאמו"ר הרה"ק מפני הכבוד, ובכל אופן הייתי נזהר לחשוב תחילה פעם ושתים אם כדאי לומר דבר זה בפני הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק ובאיזה נוסח לאמרו. אך אז שהדבר נגע כל כך ללבי לא יכולתי להתאפק – והזכרתי להוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק אותו סיפור שסיפר בחג השבועות תרנ"ב בשם הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק שסיפורי החסידים גם בהגזמה דבר גדול הוא, ודברים בטלים אלה שרא לן רחמנא.
הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק הסתכל בי בשחוק הנעים שהיה לו, ויאמר לי: מה שאסור הרי אסור, ומה שמותר – לא הכל צריכים].
[ספר 'אגרות קודש' הרבי הריי"צ, חלק ג' עמודים תח-תי]
10. ניגון והתוועדות להגבהת הנפש
ההתוועדות החסידית, עם הניגון החסידי, בכל דרגא של שפיכות הנפש שלא תהיה, אם בתנועה של אהבה והמשכה של קירוב, אם בתנועה של יראה ונסיגה לאחור, כמאמר 'ירא לגשת' – העלו והגביהו חסידים בכל הדורות ומעלות ומגביהות גם כיום את אלה המתמסרים לדרכי החסידות והחסידים.
[ספר 'אגרות קודש' הרבי הריי"צ, חלק י' עמוד פא]
11. תפילה בהתפרצויות אש
בשבת קוקש תבוא היה מאמר 'והיה כי תבוא'. התפילה באותה שבת קודש הייתה עד שעה מאוחרת ביותר (כי בשנים ההן בכלל היה הסדר אצלו שהיה [הרבי הרש"ב] מתפלל עד שעה שתים או שתים וחצי, והיה מתחיל בבוקר השכם, והיה בבית הכנסת רק לאמירת ברכו, לפעמים היה בא באמירת הללוי', בעת אמירת ברכו היה בבית הכנסת והיו מחכים עליו בדרך הכבוד, אבל לא בדרך נשיאות, כי על אחרים גם כן היו ממתינים (על הרז"א לא היו צריכים להמתין)).
אופן התפילה בשבת קודש תבוא (הנ"ל) היה שלא כדרך הרגיל (התפרצויות של אש). דרכו הייתה בשבת קודש ללמוד שיעורים לפני הקידוש, וישנם שיעורים שהיה לומד אחרי הקידוש, ובעת הקידוש היה מברך על פירות העץ והאדמה כדי להרבות בברכות. בגלל גמרו התפילה באותה שבת קודש בשעה מאוחרת, הספיק רק לקדש ולהתפלל מנחה וליטול ידיו לסעודת שבת קודש.
[ספר השיחות תרצ"ז, עמודים 189-192]
12. אמת פנימית בלי בליטות
לפני חמשים שנה אמר לי הוד כבוד קדושת אאמו"ר הרב הקדוש, לקראת הבר מצוה שלי, שלשה ענינים: לא להיות מוטעה בעצמו; לא להטעות אף אחד ולא להרשות להיות מוטעה מהשני, וכל זה בלי בליטות.
[ספר השיחות תש"ד, עמוד 36 (מהדורת לה"ק, עמוד לד)]
13. לנפץ את שקר היצר
ההתגלות העצמית, הן בלבושי וכוחות הנפש והן של עצם הנפש, היא רק בהרגש של תפילה חסידית. אחרי שגמר לנגן, הואיל הוד כבוד קדושת אאמו"ר לומר: הכוונה במלות הלע"ז שבמאמרי החסידות היא למסור על ידן את האימרה שתהיה מובנת בבהירות בלי ספיקות, שלא יזדקקו לשום הסברים והבהרות. שכן, הנפש הבהמית בכלל והיצר הרע בפרט הנה הקירוב הראשון שלהם הוא לבלבל את האדם ולמנוע אותו מקיום המצוות או מהנהגה במדות טובות, והבלבול בא בכמה אופנים שונים.
והעצה היעוצה שחסידות נותנת לכך היא שכל ענין בחסידות יסביר האדם לעצמו בשפת הדיבור שלו בה הוא משתמש בכל עניני החיים שלו, במילא מחלישים את ההשפעה של הנפש הבהמית בכלל ושל היצר הרע בפרט. יסודם של הנפש הבהמית בכלל ושל היצר הרע בפרט בנוי על שקר וצביעות. הנפש הבהמית בכלל והיצר הרע בפרט הם צבועים, הם מתחפשים בכמה עניני צביעות כדרך הצבועים והם שקרנים מחייכים.
[ספר 'אגרות קודש' הרבי הריי"צ, חלק ט' עמודים שסו-שסז, ספר התולדות חלק ד' עמוד 298]
14. התוועדות למטה, ישועה למעלה
באחד מאותם זמנים אמר לי הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק: עלמא תתאה כגווגה דעלמא עילאה" – כאשר בניהם ובני בניהם של אנ"ש מתאספים יחדיו ומספרים סיפורי חסידים ומזמרים ניגוני חסידים ומדברים בדברי התעוררות ולומדים איזה מאמר חסידותי, הנה אבותיהם ואבות אבותיהם מתאספים בהיכלי הרביים, והוד כ"ק הרבי בעל ההילולא נושא רינה ותפילה בעד כל החסידים ובני ביתם להיוושע בכל עניניהם בבני חיי ומזוני רויחי, וכולם עונים ואומרים אמן, כן יהי רצון.
שמחה מה טוב חלקנו בניגון חסידי, ומה נעים גורלנו בעבודת תפילה חסידית, ומה יפה ירושתנו במדות טובות ואהבת ישראל.
[ספר 'אגרות קודש' הרבי הריי"צ, חלק י' עמוד קלו. ספר התולדות ח"ד עמוד 306]
15. החלק של החסידים במשה
'כשסיים אבי את המאמר, אמר: 'אתפשטותא דמשה בכל דרא'. המשה החסידי הכללי עם חמשים שערי הבינה שנבראו בעולם, הוא הבעל שם טוב ותורת החסידות. משה החסידי שלנו עם חמשים שערי הבינה הוא רבנו הזקן ותורת החסידות. כולם נמסרו למשה חסר אחד, "אחד" זה על חסידים להשלים עד ביאת המשיח, וזהו ה'יפוצו מעינותיך חוצה".
[ספר השיחות תש"ג, עמודים 142-141 (מהדורת לשון הקודש, עמוד קמה)]
16. הקושי שבתיקון המידות
שלוש מדריגות בחסידים: בעל מוחין; חסיד של עבודת הלב וחסיד "נעדר עול". חסיד כזה הוא כמו בהמה שלוחת רסן. בהמה כזו היא שאין לה בעל הבית. כשיש לה בעל הבית יש זמן שחולבים אותה, יש זמן שנותנים לה אוכל, שמוציאים אותה למרעה וכדומה. ואילו בהמה שלוחת רסן רועה מעצמה וכו'. אי אפשר לומר שהוא אינו חסיד, כשם שאי אפשר לומר על בהמה שלוחת רסן שהיא איננה בהמה, כך אי אפשר לומר שהוא אינו חסיד. ישנה עבודת הלב, שהרי צריך להיות "ליבא פליג לכל שייפין" וישנה עבודת המוח, והמוח משפיע בכל האיברים גם בעקב, אלא שלא דרך הלב, בלי לב, הנהגה קרירה.
שאלה: כיצד יכולה להיות עבודת הלב בלי מוח?
תשובה: גם מי שיש לו עבודת המוח יש לו לב וגם מי שיש לו עבודת הלב יש לו מוח. שהרי כשאין לב אין ההשכלה – השכלה, תלוי מה הוא העיקר.
הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק אמר באותה התוועדות: אני בן לאב, בנו של רבי שהיה בן רבי, אל תסתכלו שאני אברך, יגעתי רבות. קשה יותר ליישר מדה מאשר להבין הבנה והשגה באלקות. כשמהרהרים בענין של חכמה עילאה במשך עשרים וארבע שעות – מעשירים נאצלים. ואילו על ידי מדה טובה ממשיכים מסוף כל דרגין עד ריש כל דרגין, וזהו 'נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני'.
[ספר השיחות תש"ה, עמודים 35-33 (מהדורת לה"ק, עמודים לג-לה)]
17. תפילה ממרקת טיפשות
הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק אומר לי: בשתי הדרגות העיקריות של א) חכם, ב) טפש, ישנן דרגות שונות: א) חכם מלידה. ב) חכם עשוי. ג) טפש מלידה. ד) טפש עשוי. הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק אומר, בהתוועדות שמחת בית השואבה תרנ"ד: סדר העבודה של חסידים בעלי עבודה בתפילה ובתיקון המדות לא זו בלבד שהוא ממרק את הטפשות וגסות הרוח מלידה, אלא גם עושה את האדם חכם ומזוכך יותר.
[ספר המאמרים תש"י, עמוד 166]
18. שמש ההתוועדות החסידית
'שמשא אכולא עלמא נייחא'. לפני חמש עשרה שנה בערך, שמעתי – ב'יחידות' – מאבי הפלאת ההתוועדות חסידית. ומאז, הייתי כל השנים מסתכל גם על עצמי וגם על חסידים, לראות מה פועלות ההתוועדויות החסידיות, ובאתי לידי החחתמה, שהתוועדות חסידית היא שמשא שאכולא עלמא נייחא.
כל חסיד, מגדולי בעלי ההשכלה והעבודה עד לקטני בעלי ההשכלה והעבודה, מחיה אותו התוועדות חסידית, ומעמידה אותו במעמד ומצב נפשי נעלה יותר. במילים ברורות יותר: כל בעל עבודה, הן מי שעוסק בעבודה של כייף – אתכפיא – והן מי שכבר עוסק בעבודה של פשיט – אתהפכא – נוגעת ההתוועדות חסידית בכללות מהותו, נוגעת לו עצמו כמו גם לביתו ולילדיו, וזה נמסר בירושה עד סוף כל הדורות..
התוועדות חסידית היא בבחינת אור השמש שאכולא עלמא נייחא. התוועדות חסידית מטיבה עם כולם, אף למי שסובר שהגיע לכאן במקרה. – לאמיתו של דבר, מי שנכנס – אפילו בדרך אגב – להתוועדות חסידית, אין זה במקרה אלא בהשגחה פרטית, והעזור האלקי שמצד כי 'לא ידח ממנו נדח'. – רק שהוא חושב שנכנס לכאן במקרה – הנה גם על שכזה משפיע האור הזורח של התוועדות חסידית.
ברם, קיים הבדל: כאשר כלי הקיבול מצוחצח, הקבלה היא אחרת, זה נחקק אז במקבל שנעשה לטופח על מנת להטפיח, שגם אחרי עבור עשרות שנים עומד בפני עיניו המחזה של ההתוועדות, והמלים ששמע אז חיות בו כביום שמעו. [מני אז ששמעתי אמרי קודש אלו מפי הוד כבוד קדושת אאמו"ר הרב הקדוש – שמחת תורה תרנ"ד – עד היום, הנה בכל התוועדות של חסידים שהנני נוכח הריני מסתכל ובוחן את המתוועדים].
[ספר 'אגרות קודש' הרבי הריי"צ, חלק ד עמודים רכז-רמ]
19. שמיעה המחייבת מעשה
בשמחת תורה תרנ"ד אמר אאמו"ר אימרה כאובה: כששומעים חסידות, ולא שומעים ששומעים אימרת חסידות, כלומר שלא מקיימים אותה, שאין היא לפועל – נוקבים אז את שם הוי'.
[ספר השיחות תרצ"ט, עמוד 301]
20. השורש החסידי הנצחי
כלי הקיבול של חסידות חב"ד הוא ההתעסקות בעבודה שבלב, העבודה בתוך הלב ועם הלב. שהמוחין יאירו את הלב, שירגיש מה שהראש מבין מה שצריכים לעשות ומה שלא צריכים לעשות. אנו, חסידי חב"ד, צריכים לומר באמת 'אשרינו' מה שאנחנו חסידים, 'מה טוב חלקנו' שאנו שקועים בעניני חסידות, 'מה נעים גורלנו' שגדלנו בבתים חסידיים, 'מה יפה ירושתנו' מה שחסידים מחנכים את ילדיהם וילדי ילדיהם בדרכי החסידים.
בדמם של בנים ובני בנים חסידיים, היכן שלא יהיו ובאילו חברות ונסיבות שלא יהיו – חי בהם השורש החסידי, ובכל אירוע רציני, בלי הבדל אם שמח או מצער, מתעורר אותו שורש. זהו יסוד החסידות האמיתי והנצחי.
[ספר 'אגרות קודש' הרבי הריי"צ, חלק ט עמודים שסח-שסט. ספר התולדות ח"ד עמוד 298 ואילך]
21. מהתוועדות פנימית לתפילה
כשמדברים בהתוועדות אימרה פנימית, היא נכנסת בפנימיות הלב, ומפנימיות הלב היא באה בפנימיות העבודה בעבודת התפילה.
[ספר המאמרים ה'תש"א עמודים 96-95]
22. ריקוד חסידי מהפך חושך
בשמחת תורה תרנ"ה, בעת ההקפות, זכינו לשמוע מהוד כבוד קדושת אאמו"ר הרב הקדוש במעלתו של ריקוד חסידי אחרי עבודת היום. כשמתייגעים בהשגה שכלית לפני תפילה חסידית ומתבוננים ב'בכן' של ההשגה הנוגע לעבודה, ובכך מתפללים בהתעוררות פנימית, זה 'לוקח' ודוחק את הלב. אכן, אחרי תפילה כזו מרגישים שנהיה קל על הלב, כמאמר: השתפכות הלב, שעה של שקיעה ב'אמת', אך האדם מרגיש בתוכו שהמרירות והדמעות אינן מההרגש הפנימי הלא טוב.
חסידות דורשת התעוררות פנימית בהתבוננות שלפני התפילה. הכוונה בכך היא שההתעוררות מוכרחה להיות נרגשת בעבודה של כל היום, לא רק בלימוד ובענינים הרוחניים, אלא גם בחיי העסק היומי הביתי, כל אחד ואחד באשר הוא אם רב, שו"ב, מלמד או בעל עסק, בחיי היום יום על הנהגותיו לפי פרטי הסוגים הנזכרים בזה, וזה מורגש על ידי מסיבה חסידית, שומעים סיפור של מנהגי זקני החסידים לדורותיהם ויוצאים בריקוד חסידי בשמחה ובזיעה, והחושך נהפך לאור, אז מעלה הטוב הוי' שבנשמה את הגשמי ומגלה את הטוב הפנימי והעצמי.
[ספר 'אגרות קודש' הרבי הריי"צ, חלק ט' עמודים תד-תה. ספר התולדות חלק ד' עמוד 294]
23. שלוש דרגות של חיים
בחג החגים י"ט כסלו תרנ"ה, זכינו לשמוע מהוד כבוד קדושת אאמו"ר הרב הקדוש שיחה ארוכה ומסודרה בהתעוררות פנימית, ותוכנה בסדרי עבודה, לא כולם 'משכילים' ולא כולם יכולים להיות 'משכילים' להבין את העומק של השכלה חסידית, אך כולם יכולים להיות 'עובדים', ושכרו של 'עובד' הוא למעלה במדריגה נפלאה מהשכלה של 'משכיל', שכן 'השכלה' ו'משכיל' הם לשם 'עבודה', ועל ידי 'עבודה' יש הכרה בהסברים המבארים ידיעת והשגת העצמות, ואז הסביר הוד כבוד קדושת אאמו"ר הרב הקדוש באריכות גדולה את הלשון 'מחיי חיים יתן לך חיים'.
'מחיי חיים יתן לך חיים' הם שלוש דרגות חלוקות במעלת ומדריגת חיים: א) חיים, ב) חיי החיים, ג) חיים דחיי החיים. א) חיים פשוטים. ב) חיים פנימיים. ג) חיים עצמיים. שהם כולם מעלות עצמיות, שרק עצמות אין סוף ברוך הוא יכולה להתגלות, כלומר יכולה להראות עצמה בשלוש דרגות חלוקות, שבאמת לאמיתו הרי כל שלוש הדרגות הן – עצמות אין סוף. עצמות אין סוף מתחלקת ושלוש הדרגות החלוקות הן באמת אחת, ו'עובד' חסידי מרגיש בכל שלוש הדרגות את התוכן והחיות הפנימי.
[ספר 'אגרות קודש' הרבי הריי"צ, חלק ט עמודים רתו-רטז. ספר המאמרים-קונטרסים חלק ג' עמוד כו.]
24. התפשטות הגשמיות בעליית הנשמה
בחג הפסח תרנ"ה בא לליובאוויטש רמ"ב ברנשטיין, מלמד מריגא שהתקרב על ידי אנ"ש. הוא היה בציור משונה, למד קבלה והתנהג בכמה מנהגי קבלה עוד טרם שנתקרב לליובאוויטש (היה טובל במקוה לפני קידוש לבנה, תפילת מנחה התפלל בתפילין והיה מניח גם תפילין דשימושא רבה).
היה שייך להבנה והשכלה בדא"ח, וגם ידע חקירה. היה לו חוש בהעמקה להעמיק כמה שעות בענין אחד, אבל לא היה שייך לתפילה בהתבוננות. כשבא לחג הפסח היה בדעתו להתעכב משך זמן בליובאוויטש וללמוד חסידות, וגם למד. בעת ההתוועדות עם אאמו"ר (וגם דודי הרז"א ע"ה היה באותו מעמד) שאל את אאמו'ר הרי התבוננות היא שכל והשגה, ומה זה קשור לתפילה בכלל ומדוע צריך להיות בשעת התפילה דוקא.
והתחיל אאמו"ר להסביר לו ענין התפילה, וענין ההילוך בהיכלות בשעת התפילה, איך שהנשמה מופשטת מעניני הגוף (אף שהיא מלובשת בגוף), ואיך כל היום היא נמצאת בהלבשה בעניני העולם, והסביר לו כי כשהאדם מתבונן אודות הלא טוב שלו מובן שיש חילוק בצער שלו באם יתבונן בזה בשעה שהוא מופשט מעניני הגוף והוא אז בגן עדן, או שמתבונן בזה בשעה שהוא מלובש בעניני העולם.
וכן העונג שבהתבוננות בטוב ונועם אלקי אינו דומה באם הוא יושב בביתו עם בני ביתו ברוב עשרו ורוב בניו (ואין הכוונה להתפשטות יתירה, אלא שלא חסר לו מאומה בעניניו הגשמיים), ואז הוא שותה תה עם דובדבנים ומתבונן בטוב של אלוקות, ואינו דומה איך שירגיש הענין במצב כזה לאיך שירגיש בשעת התפילה כשהוא מופשט מהענינים הגשמיים ועולה לגן עדן.
ואמר לו אאמו"ר, האם תחשבו שר"י בן לוי עלה לגן עדן אחרי ארוחת צהרים? השכל הישר משער שהיה זה אחרי התפילה. אאמו"ר דיבר אז בלחש ובמתינות, אך באריכות הביאור. רז"א ישב והקשיב קשב רב, ואילו מר ברנשטיין התפעל מאד, והתחיל לצעוק רבי, מספיק, ריחמו, מספיק לדבר, שיהיה כבר מספיק, אינני יכול לקבל עוד, וכל הזמן ישב מר ברנשטיין ודמעות זולגות מעיניו ללא הפסק, וכך ישבו עד המנחה.
[ספר השיחות תרצ"ז, עמוד 235]