אחד מיסודות חסידות חב"ד הוא 'קונטרס העבודה' שהוציא לאור הרבי הרש"ב, ובו מדריך הרבי כיצד יש לעבוד את השם בדרך הרצויה. עורך אתר 'לחלוחית גאולתית' מגיש את תחילת פרק ב' בקונטרס זה, בה מוסבר נחיצותה הקריטית של 'שמירת העיניים' ויראת השם, כהקדמה הכרחית לעבודת האהבה באריכות התפילה • 'כל מי שחש לנפשו שלא להביאה לידי טומאה רחמנא ליצלן, יגדיר את עצמו בחוש הראיה. ואם הדבר קשה לו, יתגבר על עצמו בכל תוקף ועוז, וידע אשר ממש בנפשו הוא. ואם לא יגדיר את עצמו בזה – כל עבודתו כאין וכאפס נחשב.. החובה היא על כל אדם להתגבר על עצמו ולהגדיר את עצמו בחוש הראיה, ובזה יציל את נפשו מן הרע ואז תהיה עבודתו רצויה, ויפעול ישועות בנפשו ויעלה מעלה' • לקריאה
•••
ב] והנה זאת וודאי אשר צריכה להיות גם יראה, ואדרבה היראה היא מוכרחת להיות בכל אחד ואחד ממש, שאי אפשר להיות בלעדה, והיא גם התחלת העבודה ויסודה, אמנם לא זו היא העבודה והיגיעה ותפילה. והנה היראה המוכרחת להיות בכל אחד ואחד, הוא עניין יראת חטא, והוא שירא לעשות כל דבר שהוא נגד הוי' ורצונו יתברך, ולאו דווקא בדבר חטא ועוון בפועל ממש, כי אם ההגדרה בהחושים שלו, להיות עוצם עיניו מלראות ברע ואוטם אזנו משמוע דבר רע.
והיינו שחוש הראיה שלו אינו פתוח לראות כל מה שלפניו וכל שכן בראיה והסתכלות האסורה (אשר באמת הראיה וכל שכן ההסתכלות היא הסבה הגורמת לכל דבר רע והיא המביאה לרע גמור רחמנא ליצלן וכמאמר 'עינא וליבא תרין סרסורין דעבירה – העין רואה והלב חומד וכל המסתכל כו' סוף בא לידי עבירה', וכנודע דעיקר התענוג הוא בחוש הראיה, והסומא אין לו תענוג בשום דבר, וכמו שכתוב במקום אחר בענין 'שמחנו כימות עניתנו', ועל כן הראיה מעורר התענוג שבנפש.
ולכן אנו רואים שגם בעובדי ה' הרחוקים לגמרי מכל דבר רע הנה על ידי הראיה מתעוררים ומתפעלים קצת (לבד באותן שהעבודה פועל בהם שלפי שעה על כל פנים המה מופשטים מן הגשם שבעת ההיא אינם מתפעלים משום דבר), רק להיותם עובדי ה' אין זה עושה בהם איזה חקיקה חס ושלום, כי אם הוא בהעברה בעלמא, ומיד יקשר את עצמו אל מה שהוא מקושר ונשכח הדבר מליבו. אבל אותם שאינם עובדי ה' כדבעי, הרי הם נלכדים בפח הזה והיא המביאם לכל דבר רע רחמנא ליצלן, ומוריד אותם לשאול תחתית ה' ישמרנו ויצילנו.
וכל מי שחש לנפשו שלא להביאה לידי טומאה רחמנא ליצלן, יגדיר את עצמו בחוש הראיה. ואם הדבר קשה לו, יתגבר על עצמו בכל תוקף ועוז, וידע אשר ממש בנפשו הוא. ואם לא יגדיר את עצמו בזה – כל עבודתו כאין וכאפס נחשב, ולא יפעול דבר ביגיעתו ועבודתו ואדרבא ירד רחמנא ליצלן מטה מטה, ועל כן יתגבר כארי להגדיר את עצמו בכל תוקף ועוז.
וגם אם יהיה ניכר אל יחוש לשיחות בני אדם, והלא בדבר הנוגע לחיי הנפש בגשמיות – אינם מביטים על שום דבר, וכל שכן בהנוגע לחיי הנפש הרוחני, והכבידות בזה היא רק בעת הראשונה שצריך להכביד על עצמו ולהתגבר על טבעו ורצונו, ובמשך הזמן יתרגל כך. ובהגדרה זאת ימצא מנוח לנפשו מכמה רעות ובלבולים, ואז יוכל לעבוד עבודתו. וביגיעתו יפעול ישועות בנפשו בעזרתו יתברך.
והנה ישנם בני אדם אשר רחוקים המה מאיזה דבר רע בפועל חס ושלום, אבל ליבם מושך אותם לראות ולהביט, וההבטה היא כמו בקור רוח, ואינו מרגיש בעצמו בעת מעשה איזה התפעלות, ובאמת סיבת המשיכה הוא מפני שתענוג נפשו בעצם הוא מקושר בזה (ועל דרך המבואר בענין איני יודע באיזה דרך כו', שיכול להיות דבכוחות הגלוים הוא בעסק התורה ועבודה, ועצם נפשו היא בתוך הקליפות והסטרא אחרא כו', כן הוא בדבר הזה שגם שהוא רחוק מרע בפועל ממש, ואדרבא הוא עושה טוב בכוחותיו הגלויים. מכל מקום עצם תענוג נפשו הוא משוקע ומקושר בענין רע רחמנא ליצלן, וזאת היא סיבת המשיכה אל ההבטה וההסתכלות).
וההבטה עם היותה בקור רוח לכאורה, הנה היא עושה רושם וחקיקה גדולה בנפש, ולא תעבור בלי התעוררות רע בהתגלות רחמנא ליצלן (וענין הקרירות בזה באמת הוא מחמת עוצם טרדתו בההבטה, והוא כוח התענוג הנעלם שבנפשו שבא בהראיה, וההבטה והיא כמו נקודה ומקור הרע רחמנא ליצלן. וכנודע שבנקודה המקוריית אין בזה התפעלות בהתגלות), והיא מתפשטת ומוציאה להתגלות עומק הרע רחמנא ליצלן, והשם יתברך ישמרינו מכל רע.
ורבותינו זכרונם לברכה אמרו 'מראות עיניהם של הצדיקים מעלים אותם לגדולה', והוא ענין 'לאסתכלא ביקרא דמלכא' בבחינת דביקות נפשו בעצם התענוג שבו, בבחינת עצמות אור אין סוף ברוך הוא, וההיפך הוא בלעומת זה כו'. והחובה היא על כל אדם להתגבר על עצמו ולהגדיר את עצמו בחוש הראיה, ובזה יציל את נפשו מן הרע ואז תהיה עבודתו רצויה, ויפעול ישועות בנפשו ויעלה מעלה כו'.
