לחצו כאן לתרומה
האם ייתכן שכל חיינו אנחנו מתפללים – אבל מפספסים את המשמעות האמיתית של התפילה? מערכת אתר 'חב"ד לייב' גאה להגיש לקריאה את מאמרו המרתק של החסיד ר' יחזקאל ['חאצ'ה'] פייגין הי"ד – שהיה מזכירו של הרבי הריי"צ ומחשובי החסידים, אודות מהותה הפנימית של 'עבודת התפילה' בראי חסידות חב"ד ליובאוויטש • במאמר מוסברים בשפה ברורה ועם הסברים למדניים, את עניין 'עבודת התפילה' ואריכותה • בפנים: למה גדולי החסידים האריכו בתפילה גם אחרי זמן התפילה – ומה זה מלמד אותנו על עומק העבודה שבלב? • המאמר מונגש עם חלוקה למקטעים וכותרות, יחד עם תקציר מתוכן המאמר ופתיחת ראשי התיבות, מתוך סדרת הספרים 'עבודת התפילה בדור השביעי' • למאמר המלא
☚ לרענן את הכוחות החסידיים: מכתב נוסטלגי של ר' יחזקאל פייגין
האם ייתכן שכל חיינו אנחנו מתפללים – אבל מפספסים את המשמעות האמיתית של התפילה? מערכת אתר 'חב"ד לייב' גאה להגיש לקריאה את מאמרו המרתק של החסיד ר' יחזקאל ['חאצ'ה'] פייגין הי"ד – שהיה מזכירו של הרבי הריי"צ ומחשובי החסידים, אודות מהותה הפנימית של 'עבודת התפילה' בראי חסידות חב"ד ליובאוויטש.
במאמר מוסברים בשפה ברורה ועם הסברים למדניים, את עניין 'עבודת התפילה' ואריכותה. המאמר מונגש עם חלוקה למקטעים וכותרות, יחד עם תקציר מתוכן המאמר ופתיחת ראשי התיבות, מתוך סדרת הספרים הפופולארית 'עבודת התפילה בדור השביעי'.
תקציר תוכן המאמר >>
תפילה. מילה אחת שמוכרת לכולנו, אך מאחוריה מסתתר עולם שלם. לכאורה, תפילה היא פשוט בקשה: אדם חסר משהו – והוא פונה אל ה'. ואכן, מן התורה מצוות התפילה קשורה לרגע כזה ממש: כשכואב, כשחסר, כשיש צרה – אז פונים אל ה'. זהו ביטוי חי של אמונה: שה' הוא הנותן חיים, מזון, בריאות, ושהכול ממנו.
אבל חכמינו זכרונם לברכה גילו לנו שהסיפור רחב בהרבה. הם קבעו תפילה בכל יום, בנוסח מסודר, לא מפני שאדם חסר בכל יום משהו גשמי, אלא מפני שהתפילה היא לב עבודת ה'. היא הסולם שעליו האדם עולה – מהודאה, דרך פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה, ועד תפילת העמידה – מסע שבו הלב מתעדן, מתרוקן מהבליו, ומתמלא בהכרה בגדולת ה', בהרגשת החסרון הרוחני, ובצימאון לקרבתו.
וכאן מתגלה עומק נוסף: החיסרון הרוחני – קיים תמיד. ואם אדם אינו מרגיש אותו – זה עצמו החיסרון הגדול ביותר. לכן התפילה היומית אינה רק תקנה טכנית. היא הזמנה יומיומית לפתוח את הלב, להכיר את מקומנו, ולבקש רחמים על מה שבאמת חסר לנו: על הנשמה, על הכוונה, על הקרבה. כשאדם מתפלל כך – הוא מקיים את מצוות התפילה מדאורייתא במובנה העמוק, ממש כמו מי שצועק בעת צרה. כי גם צעקת הנשמה, כשהיא מרגישה שהיא תועה או צמאה, היא צעקה של אמת.
במרכז המאמר עומדת מחלוקת יסודית: האם יש חיוב להתפלל בכל יום מן התורה, או שרק בעת צרה? הרמב"ם רואה בתפילה היומית חובה טבעית: גם הדברים המלובשים בטבע – חיים, בריאות, פרנסה – כולם מאת ה'. ולכן על האדם לבקשם ממנו בכל יום. הרמב"ן מסכים שהכול מאת ה', אך סבור שאין צורך לבקש על מה שממילא מושפע בדרך הטבע – אלא רק בעת צרה, כשהצינורות הטבעיים נסתמים.
אך בעומק, שני הצדדים נפגשים: התפילה הפנימית – ההתבוננות, ההכרה, ההתעוררות לאהבת ה' – היא חובה תמידית לכולי עלמא. היא יסוד כל התורה והמצוות. בלי רגע של התבוננות והתעוררות, קשה להגיע לאהבת ה' אמיתית, שהיא עצמה מצווה מן התורה ובלעדיה אין קיום שלם לתורה ולמצוות. וכך כתב אדמו"ר הזקן: מי שאומר שתפילה היא רק מדרבנן – 'לא ראו מאורות מימיהם'. כי התפילה היא מקור האור של התורה, המצוות והאהבה.
ולמה דווקא בכל יום? מפני שהלב מתמלא מחדש בכל יום – טרדות, דאגות, תאוות, בלבולים. והתפילה היא הרגע שבו מנקים את הלב, מרוקנים אותו, וממלאים אותו באור. זהו תהליך יומיומי, כמו נשימה רוחנית. חכמינו זכרונם לברכה לא רק תיקנו נוסח. הם קבעו דרך: איך לעלות בסולם, איך לפתוח את הלב, ואיך להפוך את התפילה למפגש יומיומי עם האמת הפנימית של האדם והאלוקות.
המאמר נוגע גם בשאלה עדינה: כיצד ייתכן שגדולי החסידים האריכו בתפילתם עד לאחר זמן התפילה? התשובה עמוקה:
זמן התפילה שנקבע בשולחן ערוך – הוא ל'בריאים'. אבל יש גם 'חולי הנפש', אנשים שנפשם זקוקה לרפואה של תפילה עמוקה, של עבודה שבלב.
וכשם שבגשמיות מותר לחולה לאכול גם בזמן איסור – כך ברוחניות, מי שנפשו זקוקה לעבודה פנימית כדי להתרפא, מותר לו ואף מחויב להאריך בתפילה, גם אם הדבר דוחה את הזמן. אבל – וזה חשוב – רק מי שעוסק באמת בעבודה שבלב, בהכנה, בהתבוננות, בשבירת הלב, יכול להסתמך על זה. מי שמאחר מפני שעסק בדברים בטלים – אינו יכול לתלות עצמו בגדולי החסידים.
מאמר נפלא של החסיד ר' יחזקאל הי"ד פייגין בעניין 'עבודת התפילה'
שאלה >>
מאמרו בעניין התפילה נדפס בקובץ 'התמים' (חוברת ז' וחוברת ח') – כתשובה על שאלת אחד הקוראים, שמצא סתירה בדברי אדמו״ר הזקן, אם התפילה היא מ'דאורייתא' או מ'דרבנן' – וזה לשון השואל:
כבד לי להבין בדברי הרב 'בעל התניא' אשר לכאורה נראים כסותרים, בתניא פרק נ״ג אומר בזה הלשון, כי תרי״ג מצות התורה רובן ככולן הן מצוות מעשיות, וגם התלויות בדיבור ומחשבה, כמו תלמוד תורה ברכת המזון 'קריאת שמע' ותפילה, הא קיימא לן ד'הרהור לאו כדבור דמי' כו׳.
הרי מזה שכולל מצות התפילה במצוות 'דאורייתא', נראה שדעתו כי התפילה היא מ'דאורייתא', ובאגרת התשובה סוף פרק ב' אומר, וכן על ביטול מצוות עשה 'דרבנן' כמו תפילה יתענה ס״א תעניות, אומר מפורש כי התפילה היא 'דרבנן', וגם ב'ליקוטי תורה' של הרב פרשת 'בלק' דיבור המתחיל 'לא הביט און' איתא מפורש כי התפילה 'דרבנן'.
תשובה >>
הנה במאמר 'שורש מצוות התפילה' מאדמו״ר הצמח צדק זצוקללה״ה נבג״מ זי״ע (נדפס בספר 'דרך מצוותיך') בתחילתו איתא בזה הלשון: בשורש מצוות התפילה יש מחלוקת בין הפוסקים אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. והנה רוב מוני המצות העלו דהתפילה בכל יום ונוסח התפילה היא מצווה דרבנן.
אך מדאורייתא היא המצווה שיתפלל האדם ויבקש לעת מן העיתים אשר יצטרך לדבר מן הדברים, כמו בעת צרה וכיוצא בזה, אז הוא מצוות עשה דאורייתא שצוונו השם יתברך בזה, שיבקש האדם זה ממנו יתברך לבד שיושיעו על זה. וזהו משרשי האמונה לפי שעל ידי זה ידע ויבין שהשם יתברך הוא לבדו המנהיג עולמו ומשגיח בכל פרטי בריותיו וכי לו לבדו היכולת להושיע. עד כאן לשונו הקדוש.
והנה מהנחה הלזאת יצא לנו מושג במהות מצוות התפילה, כי גוף המצווה מדאורייתא הוא כי בעת אשר ייצר לו להאדם, ויחסר לו איזה דבר יבקש מהשם יתברך כי יעזור לו וימלא חסרונו, ובזה מקיים המצווה דאורייתא. ויש לומר דלכן מדאורייתא אין למצווה זו זמן קבוע ונוסח קבוע, כי הרי תלוי זה לפי עניין החיסרון שיחסר לאדם, ובעת וזמן אשר יחסר לו, ורק חז״ל תיקנו להתפלל ג׳ פעמים בכל יום וקבעו נוסח קבוע.
המטרה – לאהוב
והנה לכאורה יש להבין מה ראו חז״ל על ככה ומה הביאם לתקנה זאת (כי הרי כל תקנות חכמינו זכרונם לברכה הם או בשביל איזה גדר וסייג לאיסור דאורייתא, או לזיכרון איזה נס וישועה, כמו חנוכה ופורים), אמנם על נוסח התפילה יש לומר בפשוט, להיות כי לא כל אדם כוחו ודעתו יפה לדבר לפני המלך, ובפרט לפני מלך מלכי המלכים יתברך, אשר לו דומיה תהילה, ועל כן תיקנו נוסח קבוע שווה לכל נפש, כולל כל צרכי בני אדם, אבל מה הביאם לתקן התפילה בכל יום.
עוד יש להבין מה זה שקשרו רבותינו זכרונם לברכה התפילה עם קריאת שמע וברכותיה, והקדימו לזה עוד פסוקי דזימרה, וגם הרי דרשו ב'ספרי' על פסוק 'ולעבדו בכל לבבכם' – 'איזה היא עבודה שבלב זו תפילה', יש להבין מה היא 'עבודה שבלב', ומה שייכה להתפילה. והנה, על פי יסוד מאמרי חסידות וקונטרסי רבותינו הקדושים, נראה כי באמת פנימית עניין התפילה הוא ההתבוננות וההכרה בגדולתו יתברך, איך שהוא מהווה כל העולמות והנבראים, ומחיה אותם תמיד, מנהיגם, ומשגיח על כל אחד בהשגחה פרטית.
וזהו נושא העניין של מזמורי פסוקי דזימרה, ואחר כך בברכת קריאת שמע ההתבוננות בפרטי הנבראים דצבא מעלה, גדולתם, מעלתם, וביטולם לבוראם יתעלה, וברכה השנייה ההשגחה והקירוב פנימי המיוחד לישראל, עד בפסוק ראשון דקריאת שמע ההתבוננות באחדותו אמיתית, עד כי מכל זה יתעורר האדם באהבה אליו יתברך.
ולפי זה הרי התפילה בפנימיות עניינה אין זה מצווה פרטית, רק היא יסוד כל התורה והמצות. כי הרי לימוד התורה לשמה, וקיום המצות לשמו יתברך באמת הוא דווקא על ידי אהבת השם.
וכמו שכתוב בתניא פרק ל"ט, כי כמו שאין האדם עושה דבר בשביל חברו אלא אם כן אוהבו או ירא ממנו, כך אי אפשר לעשות לשמו יתברך באמת בלי זיכרון והתעוררות אהבה. ועל פי זה יובן בפשיטות טעם התקנה להתפלל בכל יום, להיות כי עניין התפילה היא יסוד עבודת השם יום יום בלימוד התורה וקיום המצוות, וליבו של אדם פונה לענייני העולם, ויצרו מתגבר בכל יום, ועל כן צריכים בכל יום התפילה, לקבוע בליבו ההרגש באלוקות, בגדולתו ואחדותו יתברך והאהבה אליו יתברך.
זמן איכותי
והנה לכאורה יש כאן מקום עיון, דלפי הנזכר לעיל הרי יסוד ועיקר התפילה היא לבוא לידי אהבה, ולכן היא יסוד התורה והמצוות, והרי מצוות האהבה היא מצווה מיוחדת באה מפסוק 'ואהבת', וידוע הקושיא בזה, איך שייך ציווי על מידה שבלב. ותירצו בשם הרב 'המגיד ממעזריטש' זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, כי הציווי הוא על ההתבוננות בדברים המעוררים את האהבה וממילא יבוא לידי אהבה.
ואם כן מה חידשו רבותינו זכרונם לברכה במצוות התפילה, וגם הרי מצוות האהבה היא מצווה דאורייתא. ועל פי פשוט היה אפשר לומר שבאמת כן הוא, שיסוד העבודה דתפילה הוא לבוא למצוות האהבה, רק רבותינו זכרונם לברכה קבעו זמן קבוע לזה, בזמן ועת רצון למעלה, וכמו שכתוב בתניא פרק י"ב שאז היא שעת מוחין דגדלות למעלה, ואז הזמן מסוגל יותר להתבוננות, ולהיות נדבק ההתבוננות במוחו, ולהיות נרגש אור האלוקי שבזה.
וגם למטה הוא שעת הכושר, להיות אז האדם מעתיק עצמו מענייני העולם, ולהיותו זמן קבוע, הנה ידוע כי כל קביעות בזמן עושה קביעות בנפש. אמנם כפי הנראה, באמת יש בזה עוד עניין עיקרי בעניין התפילה, שעניין הזה הוא הוא באמת השורש והסיבה, גם לבוא לידי אהבת השם, על ידי ההתבוננות בענייני אלוקות המעוררים את האהבה.
מה בין אהבה לאהבה..
והעניין הוא, כי אף שנראה ממאמרי חסידות בהשקפה שטחית, כי כמו שבגשמיות כשידע האדם שבאיזה מקום יש דבר הטוב לפניו יתעורר בחשק ותשוקה להדבר ההוא, וכן הוא באלוקות שכשיבין ויתבונן כי אלוקות הוא טוב יתעורר באהבה לאלוקות, אמנם באמת יש הפרש גדול בין התעוררות האהבה לענייני אלוקות.
ותוכן ההפרש הוא, דבענייני העולם גם כשהלב מלא מתאוות להרבה דברים, אין זה סותר להתעורר באהבה ותאווה לעוד דבר הנודע לו כי טוב הוא, אבל לא כן באהבה לאלוקות שכל זמן שהלב מלא מתאוות העולם, לא יתעורר באהבה לאלוקות, גם כשיבין ויתבונן בהטוב דאלוקות, וכמו שכתוב בספר 'חובת הלבבות' בהפתח לשער האהבה.
וזה לשונו: כי מן הנמנע ממנו שתתיישב אהבת הבורא בליבנו עם התיישב אהבת העולם בנו כו'.וסיבת ההפרש הוא, כי כל התאוות שבעולם אף שחלוקים הם בענייניהם, אבל משתווים המה בזה שהטוב והערב שבהם, הוא נרגש להחושים הטבעיים, ולכן אף כי ליבו מליאה תאוות, 'רווחא לבסומא שכיחא', לעוד תאווה, אבל הטוב דאלוקות הרי הטוב הוא דק ורוחני, ואינו נרגש בהלב כל זמן שהוא מלא בהרגשים של תאוות מגושמות.
וגדולה מזו מצינו שהשיקוע בתאוות, גורם התעלמות החושים, והחשק לעסוק במושכלות, ובפרט שאין נרגש הטוב טעם והעונג שבזה, ומכל שכן להרגיש הטוב דאלוקות, שלמעלה באין ערוך גם מרוחניות, שאינו שייך להגיע לזה, כל עוד הלב מלא מתאוות מגושמות. ומה שאמרו שעל ידי התבוננות סופך לבוא לידי אהבה, היינו מלמעלה למטה מצד סדר כוחות הנפש, הנה שכל ומדות הם עילה ועלול, שבאים בדרך ממילא זה מזה, אבל מצד התלבשות הנפש בגוף, והתפיסא בחומריות נפש הבהמית, הנה בהשגה והתבוננות בלבד לא נגיע לאהבת ה'.
דרוש תיקון
זהו יסוד 'עבודת התפילה' שהיא עבודה ושבלב. עבודה הוא לשון תיקון, לתקן הלב ולעשותו כלי ריקן, והיינו כי לבד ההשגה וההתבוננות, מיסודי התפילה היא ההכרה בשפלות עצמו. ועל יסוד זה הוא התחלת עבודת היום, באמרו 'מודה אני לפניך', להכיר מי הוא האני, וכי מתפלל הוא לפני מלך כו׳. ובכדי להגיע לזה, מתחילה באמת 'עבודת התפילה' עוד בההכנות לפני התפילה. ולכן גזרו אומר 'אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש' שפירושו הכנעה ושפלות, היינו שנכיר שפלותינו.
הן מצד עצם מהות נפש הבהמית בכלל, וההכרה של כל אחד ואחד במידותיו הרעים בפרט, ובפרט השפלות מצד החטאים והעוונות, ועל ידי זה נכיר ריחוקנו מאור האמת וכי בחושך הולכים הננו כל היום, ואז נרגיש כי השלימות שמרגישים אנו בעצמנו בשקר יסודה, וכי באמת חסרים אנו כל טוב. והנה על ידי זה אף כי לא פעלנו עדיין לגרש כל התאוות מליבנו, אבל בזה שנרגיש כי הננו רחוקים מטוב אמיתי (וזה בנקל לנו ביותר להגיע, על דרך המבואר כי נקל יותר להגיע ליראה מכמו לאהבה), בזה נעשה הלב כלי ריקן.
שמרגיש אז עס פעלט אים עפעס העכער, און ניט דאס וואס ער האט – דאס איז טוב אמיתי [= שחסר לו משהו נעלה, ומה שיש לו – זהו לא טוב אמיתי]. ואז על ידי ההתבוננות בהטוב דאלוקות מתעוררים לרצות בהטוב הזה, אחרי כי מרגיש הוא כי חסר לו טוב אמיתי, ובצירוף בקשת רחמים לעורר רחמים רבים על נפשו על ריחוקו, וגם הזמן הוא עת רצון למעלה, יכולים להגיע לאהבת השם בתפילה.
להכיר את החסרונות
וזהו מה שהתפילה היא במקום הקורבנות, ובקורבנות הרי עניין הקורבן, לבד העלאת חיות הבהמה והתכללותה באש שלמעלה, הרי צריך להיות שחיטת הבהמה, שריפתה, והסרת הדשן מהמזבח, וכן ה'וידוי דברים', ובעבודה דתפילה הוא עניין ההכנות הנזכרות לעיל לפני התפילה, והכרת חסרוני עצמו בעבודה דתפילה. ואפשר יש לפרש ולכוון זה בדברי רבותינו הקדושים שפירשו תפילה לשון התחברות, ומובא במאמרי החסידות ראיה על זה, מלשון 'נפתולי כו' נפתלתי' שהוא לשון התחברות.
ולפעמים מביאים ראיה על זה מלשון המשנה 'התופל כלי חרס', ויש לומר על פי הנזכר לעיל, כי התפילה היא התחברות שהוא עניין האהבה, אמנם התחברות הלזאת באה על ידי הכרת חסרוני עצמו, להיות בעיני עצמו כחרס הנשבר. ובאמת לבד ההכנה הנזכרת לעיל לפני התפילה, גם בהתפילה עצמה עיקר העבודה היא ההתבוננות בה'אור אין סוף ברוך הוא' שלמעלה מסדר השתלשלות, עד כי באים לידי הכרה כי כללות ההשתלשלות הוא מקום צר, ממילא חסרים אמיתית האמת של אור אין סוף ברוך הוא.
וזה עניין הבקשות דתפילה והברכות ברוך אתה הוי', להמשיך מבחינת אתה כו׳, ומזה יבוא גם למטה בגשמיות לשנות הטבע כמו לרפאות החולים כו'. וכל הבקשות והברכות אף שמדברים בתחתונים רומזים בעליונים (ובאמת מדברים בעליונים ורומזים בתחתונים כמבואר בשל"ה שער ה'אותיות'), על החסרונות הרוחניים, כי כל פרטי הדברים 'רפואה' 'פרנסה' שייכים בנפש ברוחניות, ועוד למעלה מזה, במקור כל הנפשות כנסת ישראל דלעילא, ובדרך ממילא יתמלאו העניינים גם בגשמיות, ועל דרך 'המשתף שם שמים בצערו כופלים לו כו".
ועל פי זה יובן החידוש דתפילה על מצות האהבה, אם כי תוכן התפילה הוא לבוא לידי אהבה, אמנם בכדי להגיע לאהבת השם באמת הוא דווקא על ידי העבודה דתפילה, ובההכנות שקודם התפילה. וגם בכדי שהאהבה דתפילה תפעול על כל היום, ליתן חיות בקיום התורה ומצוות, הוא דווקא על ידי העבודה דתפילה באופן הנזכר לעיל. (עיין מאמר 'אמר ר' יהושע בן לוי' ט' כסליו תרח"ץ [לרבי הריי"צ] שלפני הקרבת הקרבן היה צריך להיות והתודו כו׳, וכמו כן צריך לומר עניין זה בההכנה לתפילה, וזה פועל שישאר רושם דתפילה על כל היום).
המובן הפנימי
המובן מכל הנזכר לעיל, כי פנימיות המצווה דתפילה היא ההתבוננות בגדולת השם, אחרי ההכרה בשפלות עצמו עד שיבוא לידי אהבת השם. (מובן שזה שייך יותר בסדר התפילה עד 'שמונה עשרה'), ויגיע לבקש רחמים מהשם על מילוי החסרונות ברוחניות בנפשו, ולמעלה בשורש נפשו ונפשות כל ישראל, כנזכר לעיל (ועבודה זו הוא בברכות 'שמונה עשרה').
ובאמת הא בהא תליא והכל אחד, כי לפי ערך העבודה האמיתית בהכרת שפלותו ושפלות כל העולמות לגביו יתברך, לפי ערך זה הבקשה במילוי החיסרון היא אמיתית. ולפי הנזכר לעיל יובן שמה שרגילים להשתמש בשם 'תפילה' על שמונה עשרה, היינו לפי המובן הנגלה בשם תפילה שהוא לשון תחנה ובקשה. אבל לפי המובן הפנימי הנזכר לעיל שהוא מלשון דביקות והתחברות באלוקות, הנה שם תפילה הוא כולל כל סדר התפילה גם קריאת שמע (שהיא מצווה דאורייתא) וברכותיה ופסוקי דזימרה, שמכולם יחד נשלם סדר עבודת התפילה בתוכנה הפנימי. וכן אמרו בזוהר על פסוק 'סולם מוצב ארצה', 'סולם דא צלותא'.
אז למה כל יום?
ומורגל הלשון במאמרי חסידות, כמשל הסולם העשוי מארבע שליבות, כן הסולם דתפילה, והם כל סדר התפילה מההודאה עד תפלת העמידה הכל היא סולם אחד שעל ידי זה עולים ממדרגה למדרגה, והכל נכלל במצוות התפילה לפי מובנה הפנימי. (ועיין ב'שולחן ערוך' סימן נ"ב, ב'באר היטב' בשם המגיד לה'בית יוסף', שעל ידי דילוג 'פסוקי דזימרה' גם בשביל תפילה בצבור מהפכים הצינורות. וב'שערי תשובה' שם שהמכוונים בתפילה לא ידלגו).
ועל פי הנזכר לעיל יובן טעם התקנה להתפלל בכל יום, לבד מה שנתבאר לעיל כי העבודה דתפילה היותה יסוד לקיום התורה ומצוות, הרי זאת עבודת יום יום. עוד זאת (גם תפילת 'שמונה עשרה') הנה לפי המובן הנגלה במצוות התפילה דאורייתא, שהיא הבקשה על מילוי חסרונות וצרכים הגשמיים, זה שייך דווקא בעת אשר יחסר לו להאדם.
אבל רבותינו זכרונם לברכה בהגיעם לפנימית הכוונה בזה, שהיא הבקשת רחמים על מילוי צרכים וחסרונות הרוחניים כנזכר לעיל, הנה זה הרי חסר לו להאדם תמיד (ואם אין מרגיש חסרונותיו הנפשיים, הרי אין לך חסרון גדול מזה והרחמנות עוד יותר גדולה אז על האדם). ובתקנת רבותינו זכרונם לברכה להתפלל בכל יום סדר התפילה הנזכרת לעיל, גילו לנו פנימית עניין התפילה, להשתדל בעבודתה להגיע להרגיש חסרונותינו הרוחניים ולבקש באמת מילויים.
לגמרי מצווה מהתורה
לפי הנזכר לעיל יוצא, שאף שאמרו שהתפילה ובכל יום היא 'מדרבנן', אמנם אם העבודה דתפילה היא בעבודה פנימית הנזכרת לעיל הרי מקיימים בזה מצוות התפילה 'דאורייתא' שנתבארה לעיל. כי מה לי אם צעק יצעק אל השם מצרותיו בגשמיות רחמנא ליצלן, על דרך הכתוב 'תעו כו׳ רעבים ויזעקו כו׳' או 'כי צעק יצעק אל השם מצרותיו', שצר לו בהרגשתו שתועה בדרכי החיים, וכי בהבל ובחושך הולך, וצמא הוא בצימאון הנפש ומבקש מהשם עזר כו'.
(והתפילה בעת צרה רחמנא ליצלן נראה כי לדעת כל הפוסקים היא מדאורייתא, ועיין ברמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם ב'ספר המצוות', שנראה לכאורה כמסתפק. אמנם נראה כי הספק הוא מאיזה פסוק ללמוד זאת. ועיין שם ב'מגן אברהם', וכן הביא במאמר 'שורש מצוות התפילה' הנזכר לעיל בפשיטות שכן הוא גם דעת הרמב"ן).
אמנם לבד זאת שעבודה פנימית דתפילה מקיים מצווה דאורייתא, הנה עוד זאת לפי מה שנתבאר לעיל, שבכדי להגיע לידי קיום מצוות 'ואהבת' באמת ושתבוא בפועל בקיום המצוות, היא דווקא על ידי העבודה דתפילה.
הרי יובן כי העבודה דתפילה היא חובה דאורייתא, כי הרי זו היא ההשתדלות לקיים המצווה דאורייתא, וגם אחרי כי זהו יסוד כל התורה ומצוות הרי הוא חוב גדול ביותר ותמידי (ועיין ב'תניא' ב'קונטרס אחרון' דיבור המתחיל 'לא טובה השמועה'). ולפי זה מה שאמרו שהתפילה בכל יום היא דרבנן, היינו לפי המובן הנגלה במצוות התפילה, להתפלל ולבקש מהשם הבקשות הקבועות בצרכים הגשמיים, אבל פנימיות המצווה שהיא העבודה פנימית דתפילה, היא חובה דאורייתא בתמידית, ותקנת רבותינו זכרונם לברכה בזה היא רק מה שהורו וקבעו לנו הדרכים, איך ובמה נוכל למלאות חובתנו.
ולפי הנזכר לעיל נראה לומר כי הפוסקים דסברי דהדרשה ב'ספרי', על פסוק 'ולעבדו בכל לבבכם' – 'איזו היא עבודה שבלב זו תפילה' היא רק אסמכתא בלבד, כוונתם רק להוציא מדעת הרמב"ם שהוציא מדרשה זו מצווה מדאורייתא להתפלל בכל יום בבקשת צרכיו (רק שאין נוסח קבוע מן התורה). וכמו שכתוב בספר המצוות מצווה ה׳, ובחיבורו הגדול הלכות תפילה פרק א' חלק א' וחלק ב', ועל זה פליגי וסברי שאין חיוב זה מן התורה, רק בעת צרה רחמנא ליצלן מצווה מן התורה להתפלל ולבקש מהשם יתברך ישועה.
במאי קמיפלגי?
ובעצם תוכן מחלוקתם יש לומר דהנה הרמב"ם זכרונו לברכה כתב שם הלכה ב', מתחנן ומתפלל כו׳ מבקש צרכיו, ופשוט הדבר אחרי שלדעתו חיוב זה בכל יום, הרי אין שייך לומר שכוונתו איזו ישועה פרטית של צרה רחמנא ליצלן, רק הכוונה על צרכי האדם התמידיים, כמו חיים, בריאות פרנסה, מזונות והדומה, והיינו השפעות השם יתברך המלובשים בדרכי טבע מנהגו של עולם.
ודעתו כי אחרי שכל זה הרי הוא מאיתו יתברך, והוא הנותן חיים ומכין מזון וכו', חובה על האדם להתבונן ולהכיר שהכל מאיתו יתברך, וגם להתפלל ולבקש ממנו יתברך כי יתנם לו, עם זה שהם עניינים מלובשים בטבע (וגדולה מזו מצאנו ב'זוהר' חלק ב' דף ס"ב, שרב המנונא (נוסח אחר: ייבא) סבא היה מתפלל בכל יום על מזונו אף שהיה מוכן לפניו ולא היה אוכל, ואמר 'עד דאתיהיב מבי מלכא').
ודעת הרמב"ן יש לומר דסבירא ליה, כי וודאי הדבר שהחובה להתבונן ולהכיר שהכל מאיתו יתברך, אבל אין צריכים להתפלל על זה אחרי כי המה השפעות המלובשות בטבעו של עולם, ונכלל זה בהכריתת ברית על חיצוניות העולמות 'קור וחום כו׳ לא ישבותו'. וכשהאדם מאמין ומכיר כי הכל ממנו יתברך ומתנהג בדרכי היושר על פי התורה, ממילא יושפע לו כל צרכו גם בלי שיתפלל.
[ועל דרך המבואר בחסידות כי להמשיך השפעות החיצוניות (מיחוד חיצוני ד'אבא ואמא'), הוא על ידי משא ומתן באמונה. וכמבואר בחסידות הפירוש באמונה, לבד הפשוט בזה שלא יהיה חס ושלום נדנוד גניבה גזלה אונאה כו׳, עוד זאת באמונה בהשם יתברך כי רק ברכת השם היא תעשיר ולא לחכמים, בהתחכמות יתירה, לחם]. ורק בעת צרה רחמנא ליצלן שאז נתקלקלו צינורי השפע הטבעיים, אז צריכים תפילה להגיע למדרגה שלמעלה מהאור המלובש בהנהגת הטבע, ועל דרך בקילקול חיות האדם רחמנא ליצלן באיזה חולי צריכים רפואות להמשיך חיות נעלה יותר.
ואפשר שלפי זה יש לומר בעבודה פנימית החילוק ביניהם, שלהרמב"ם זכרונו לברכה עניין התפילה בעיקרה להגיע בהאור של סדר השתלשלות (שמזה היא הנהגת הטבע), ולהרמב"ן זכרונו לברכה עיקר התפילה להגיע ל'אור אין סוף' שלמעלה מסדר השתלשלות (וכמו שנתבאר לעיל בעניין פירוש 'ברוך אתה').
וכל זה לעניין תפילה ובקשת צרכיו, אבל העבודה פנימית דתפילה הנזכרת לעיל, נראה דגם להרמב"ן זכרונו לברכה היא חובה דאורייתא כנזכר לעיל. ואפשר להטעים בכל הנזכר לעיל דברי הרמב״ן שם בהשגותיו שכתב: ועיקר הכתוב 'ולעבדו בכל לבבכם' מצוות עשה שתהיה כל עבודתנו להשם כו׳, בכוונה רצויה לשמו כו׳ לא שנעשה המצווה בלי כוונה כו׳ ' וכעניין 'ואהבת' עד כאן לשונו.
'לא ראו מאורות מימיהם'
וזה לשון רבינו הזקן זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע באחד ממכתביו (נדפס בספר 'בית רבי' חלק א' דף כ'): 'וגם האומרים דתפילה דרבנן לא ראו מאורות מימיהם. כי אף שנוסח התפילה ומניינה ג׳ פעמים ביום הוא מדרבנן, עיקר עניינה ומהותה הוא יסוד כל התורה לדעת את השם ולהכיר גדלו ותפארתו בדעה שלמה ומיושבת בכוונת הלב. שיתבונן בזה כל כך עד שתתעורר נפש המשכלת לאהבה את השם ולדבקה בו בתורתו ולחפוץ מאד במצוותיו, אשר כל עניין זה נעשה לנו בזמן הזה על ידי אמירת פסוקי דזימרה וברכות קריאת שמע לפניה ולאחריה בפה מלא ובקול המעורר כוונת הלב', עד כאן לשונו הקדוש לענייננו.
ולפי כל הנזכר לעיל אפשר יובנו היטב דבריו הקדושים. ואפשר יש לדייק ולפרש בלשון רבינו מה שאמר 'לא ראו מאורות מימיהם', אומרו מאורות ולא אורות, וגם למה מאורות לשון רבים. ויש לומר על פי הידוע כי תורה היא אור, וגם המצוות הם אורות עליונים, ואהבת השם היא גם כן אור. וכמו שכתוב ב'תניא' סוף פרק מ"ג, 'ואהבת' בגימטריה ב' פעמים אור, שהוא אור האהבה ואור התורה והמצוות. ולהיות כי העבודה פנימי, דתפילה היא יסוד ושורש התורה והמצוות, וגם בכדי להגיע לאהבת השם באמת הוא דווקא על ידי העבודה בתפילה, לכן המקילים בתפילה לא ראו מאורות (מאור הוא מקור האור) התורה המצות והאהבה.
היוצא מן האמור כי מצוות התפילה מן התורה במובנה הנגלה הוא, שכשיחסר לו להאדם איזה דבר או יצר לו חס ושלום יבקש מהשם יתברך שירווח לו שימלא חסרונו (היינו כדעת רוב הפוסקים כנזכר לעיל). ומצוות התפילה דרבנן במובנה הנגלה הוא, שקבעו להתפלל בכל יום נוסח קבוע כולל כל צרכי האדם הפרטים וצרכי הרבים (עיין רמב"ם הלכות תפילה פרק א' הלכה ד').
אמנם פנימית המצווה דתפילה היא העבודה והיגיעה לבוא לידי אהבת השם יתברך, שהיא יסוד וחיות לקיום התורה ומצות. וגם להגיע לבקש מהשם למלאות כל חסרונותינו בפרט, ובכלל בשורש נפשותינו כנסת ישראל, וזה עצמו עניין הפנימי של תקנת חכמינו זכרונם לברכה בסדר התפילה, ובתקנתם להתפלל בכל יום, כדרשתם איזו עבודה שבלב זו תפילה.
נקודת התשובה
על פי הנזכר לעיל יש לתרץ שאלת השואל ובדברי רבנו הגדול ב'תניא' בעניין התפילה, כי המובן מהנזכר לעיל אשר מצוות התפילה מדאורייתא עיקרה היא הכוונה. לא מיבעי פנימית המצווה דתפילה כנזכר לעיל, אלא אף גם מובנה הנגלה הנזכר לעיל, לבקש מהשם יתברך בעת אשר יצר לו רחמנא ליצלן. הרי אז מובן כי הבקשה היא מעומק הלב, ואין נופל על זה לומר תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה כי איך אפשרי להיות בלי כוונה אחרי כי אין מן התורה נוסח קבוע ומה ידבר אם אין לו כוונה.
גם יובן כי על מצות התפילה דאורייתא אין נופל כל כך העונש על בטולה, היינו מובנה הנגלה של תפילה דאורייתא, כי הרי זה תלוי בהרגש הלב עד כמה שמרגיש ונוגע לו צרותיו וחסרונותיו. (ולפעמים גם בעת צרה הרי יכול להיות שלא יתפלל ולא יבקש מחמת כי חזק הוא בבטחונו בהשם כי כל מאי דעביד לטב עביד), ורק שאם מבקש בעת צרתו מהשם מקיים בזה המצווה.
והעיקר בזה היא האזהרה היוצאת ממצווה זו שלא לבקש ולא לבטוח בזולתו יתברך, והיא באמת תוכן פנימי של אזהרת השיתוף, ועל ביטול תפילה חס ושלום במובנה הפנימי, הנה בזה מובן כי אין שייך לומר שהתיקון הוא על ידי התעניתים המבוארים ב'אגרת התשובה'. אמנם אחרי שתקנו חכמינו זכרונם לברכה נוסח קבוע להתפלל בכל יום, אז יש מקום לומר כי תפילה בלי כוונה היא כ'גוף בלי נשמה', כי יכולים לומר נוסח התפילה גם בלי כוונת הלב, וגם אם אין מתפללין חס ושלום הרי עוברים בזה על מצווה 'דרבנן' ונופל בזה גדר התיקון על ידי תעניתים אחר התשובה, כמבואר ב'אגרת התשובה'.
ולכן בתניא פרק נ"ג ששם בא לבאר איך כי כל המצות העיקר בהם העשייה והפועל או הדיבור ד'עקימת שפתיו הוי מעשה', ורצה ליקח לדוגמא את מצות התפילה תפס מצות התפילה דאורייתא שבזה החידוש ביותר. אף שהעיקר בזה היא כוונת הלב, בכל זה צריכים להתפלל בדיבור מטעם האמור שם, אבל ב'אגרת התשובה' ששם מדבר אודות תיקוני התשובה תפס שם המצווה דתפילה מדרבנן כנזכר לעיל.
ולכן בפרק ל"ח שם מבאר ב׳ העניינים, איך שצריך להיות הדיבור בפועל דווקא ואין מספיק הכוונה. ועם זה מבאר אחר כך כי תפילה בלי כוונה כו׳ מזכיר שם עניין התפילה בפני עצמו, אחר שחושב מצוות 'דאורייתא' ומצוות 'דרבנן', להורות כי ידבר בזה בב׳ העניינים שבתפילה, הן המצוות 'דאורייתא' שעיקרה היא כוונה, מכל מקום צריכה לבוא בדיבור, והן המצווה 'דרבנן' גם במובנה הנגלה, הנה בלי כוונה היא כגוף בלי נשמה ובהכרח שתהיה בכוונה.
ומה עם זמן תפילה?
הנה על פי כל מה שנתבאר לעיל אפשר להבין את דרכי החסידים המאריכים בתפילה ב'עבודה שבלב' ועל ידי זה מאחרים זמן התפילה, עד כי נוסח התפילה מתפללים אחר זמן התפילה, ולפעמים גם אחר חצות היום שאסור אז להתפלל (רק בדרך נדבה, שלרוב הפוסקים צריכים לחדש בה דבר). והרי ידוע כי גם גדולי החסידים נהגו כן, וחס ושלום לחשוב שעברו על איסורים.
וגם הרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה 'עבירה גוררת עבירה' והיה צריך זה להביאם לידי איזו קלות חס ושלום, ובפועל ראינו ההיפך כי אלו שהאריכו בתפילה ב'עבודה שבלב' נזהרו ביותר בחומרות יתירות בסור מרע, ודקדקו ביותר בקיום המצות בהידור ובחיות, הרבה יותר מאלו שדקדקו להתפלל בזמנה, ובוודאי יש דברים בגו.
ועל פי הנזכר לעיל יובן, כי הרי אינו דומה מצוות התפילה וזמנה לשארי המצות התלויים בזמן, כי בשארי המצות יסודם ועיקרם הוא בהזמן הקבוע, על פי רצון העליון, ועשיית המצווה שלא בזמנה אין לה עניין כלל, ואדרבה יכול להיות בזה משום 'בל תוסיף'. אבל מצוות התפילה עיקרה היא העבודה והקירוב אליו יתברך, והכרת גדולתו ובקשת רחמים מאיתו יתברך, שכל זה אין שייך להגבלת זמנים קבועים.
וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ל"ב עמוד ב', ועיין ב'תוספות' שם) 'דרחמי נינהו ועל כן לא שוינהו כמצוות שהזמן גרמא', ורק רבותינו זכרונם לברכה קבעו לה זמן לטעמים הידועים להם, וממילא מי שמתפלל שלא כתקנת רבותינו זכרונם לברכה – עושה איסור לעבור על תקנת רבותינו זכרונם לברכה. אמנם זהו במי שמתפלל רק לצאת ידי חובת תפילה מפני שתקנו רבותינו זכרונם לברכה להתפלל, אבל מי שמגיע בתפילתו לפנימית עניין התפילה הנזכרת לעיל, להרגיש כי חסר כל אור כי טוב ובחושך הולך ומתפלל להשם יתברך מעומקא דלבא כי יעזור לו, הרי מקיים בזה מצוות התפילה 'דאורייתא' כנזכר לעיל.
וזה אין שייך להגביל בזמן והכי מי שהולך במדבר ותעה, או נפלו עליו לסטים, או חיות רעות רחמנא ליצלן ויצעק אל ה' כי יעזור לו, הכי נאמר לו שמתפלל שלא בזמנה? הכי לתפילה כזאת יש זמן? וכמו כן הוא מי שצועק אל ה' מצרותיו ברוחניות, וודאי כי תפילה כזאת מקובלת ונרצית לפניו יתברך בכל זמן שתהיה.
והנה כל הנזכר לעיל שייך לכאורה במי שהגיע במדרגתו בתפילה לבחינת 'צעק ליבם', אבל כל מי שלא הגיע לידי זה, לכאורה אין מקום לתפילה אחר זמנה, וגם לכאורה טעם הנזכר לעיל שייך רק בתפילת 'שמונה עשרה', אבל ברכות 'פסוקי דזימרה' ו'ברכות קריאת שמע' לרוב הפוסקים אסור להתפלל אחר ארבע שעות (לבד הרמב"ם זכרונו לברכה שמתיר לקרוא 'קריאת שמע' וברכותיה כל היום).
אמנם זכורני אשר בחג הגאולה י"ט כסלו שנת תרס"ח בעת השיחות קודש של כבוד קדושת רבינו [= הרבי הרש"ב] זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע אחר שהאריך בנחיצות ה'עבודה שבלב' בתפילה, שאל אחד הרי אריכות העבודה בתפילה מביאה להתפלל אחר זמן תפילה. ותוכן מענת כבוד קדושת הייתה כי זמן ה'שולחן ערוך' הוא לבריאים ולא לחולים.
והמובן בכוונת דבריו הקדושים כי כמו החולה בגשמיות רחמנא ליצלן אם רפואתו היא דווקא בדברים האסורים, או בזמנים האסורים לאכול, מותר ומחוייב לעשותם, כן הוא בחולי הנפש רחמנא ליצלן שה'עבודה שבלב' דתפילה היא רפואה לכל חולי הנפש, להכירם ולתקנם לאט לאט, ואם אי אפשר לעסוק ב'עבודה שבלב' בתפילה רק באיחור זמן התפילה מותר וגם מחוייבים.
ולפי זה מובן אשר כמו שבגשמיות מותר להתרפאות בדברים האסורים, דווקא על פי הוראת רופא מומחה, ולא כל אדם יכול לפסוק היתר לעצמו בזה, כן הוא ברפואת חולי הנפש צריכה להיות דווקא על פי הוראת רופא מומחה, בחולי הנפש ורפואתיה, ובפרט כשיכול ליגע באיזה איסור.
והגם כי כשהחולה אומר כי צריך לאכול בזמן איסור האכילה סומכים על דבריו גם נגד דעת הרופא, כמבואר ב'שולחן ערוך' סימן תרי"ח, אמנם בזה אינו דומה, חולה הגשמי מרגיש בטבע חולשתו, ובדוקה לו רפואת האכילה, לא כן בחולי הנפש ורפואותיה שיכול להיות כמה חלקי הטעה, וכמו בעבודה בתפילה הנזכרת לעיל, וודאי כי צריך להעשות על פי רופא מומחה בחולי הנפש.
אמנם יובן שכל זה שייך להעוסקים בעבודה בתפילה באופן הנזכר לעיל, ובההכנות שקודם התפילה בכדי להגיע למדרגת תפילה הנזכרת לעיל, אבל העוסקים קודם התפילה בדברי חול, ובפרט בדברים בטלים חס ושלום, ומחמת זה מאחרים זמן התפילה, חס ושלום להם לתלות עצמם באילן גדולי החסידים.
שמחמת הנהגת גדולי החסידים בעבודתם, יורו גם הם היתר לעצמם (ואפשר כי יהיה זה חס ושלום כעין אחיזת החיצונים במדרגות דקדושה), וגדולי החסידים לא רצו להתחשב בזה, שיכול להסתעף תוצאות לא טובות מהנהגתם, באיחור זמן תפילה, כי מחמת אלו שיקלקלו עצמם – לא רצו החסידים לאבד עולמם שקונים בשעה אחת דתפילה.
