למה השכלת החסידות לא שווה כלום בלי תפילה באריכות? מכתב חשאי של הרבי הרש"ב, שהופץ בסתר והצית ויכוח דרמטי בליובאוויטש, חושף שיחה מטלטלת של הרבי הריי"צ: האם חסידות היא רק 'השכלה' עמוקה, או דרך חיים ב'עבודה' שחייבים לחיות? • במרכז השיחה עומדת החשיבות המכריעה של אריכות התפילה של ה'עובד'. הרבי מבהיר כי להיות בקיאים בהשכלת החסידות, נעלה ככל שיהיה, נותר קר ועלול להשאיר את החסיד מחוץ לשערי האור האלוקי • רק ה'עובד' המאריך בתפילה ומגיע אליה בלב נשבר ועם יגיעה וזיעה של מצווה, מצליח לפרוץ את גבולות השכל, לנצח את טרדות הפרנסה, ולזכות בחיבור אמיתי לעצמות בורא – בבחינת 'אותי אתם לוקחים' • מערכת אתר 'חב"ד לייב' מגיש את השיחה המלאה של הרבי הריי"צ, בתרגום ללשון הקודש • לשיחה המלאה
☚ לאחר החילוץ הדרמטי: צעקת 'אינשאללה' שפרצה מילדי איראן מול הרבי
'הוא מתחנן ובוכה – ושום דבר. סגורים בפניו כל הדלתות והשערים, ומלמעלה אומרים לו: ברצונך להיות 'משכיל' – היה 'משכיל', אבל אור אלוקי לא נותנים לו.. ב'השכלה' אתם רוצים להרגיש אור אלוקי? צאו מכאן! 'מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי' – מי התיר לכם לקחת שכל אלוקי ולדרוך עליו בשכל האנושי המגושם שלכם?.. תפילה – עבודה שבלב – זקוקה להקדמה ולהכנה.. צריכים להתרחץ בזיעה ובדמעות, אז יכולים להרגיש את האור האלוקי של השכל האלוקי שבחסידות'.
במרכזה של התוועדות חסידית מרתקת בליובאוויטש, עומד מכתב עמוק שכתב הרבי הרש"ב לשאר בשרו, הרב שניאור זלמן סלונים מחברון. המכתב, שהועתק בחשאי והגיע לליובאוויטש על ידי אביו של הרב שניאור, עוסק במעלת ההתבוננות הפנימית בחסידות לפני התפילה כשהוא עטוף בטלית ומונח בתפילין.
גילוי המכתב בקרב זקני החסידים עורר ויכוח נוקב במהלך סעודת 'תנאים': האם החסידות היא בעיקרה 'השכלה שכלית' שטוב לעסוק בה בכל עת, או שמא עיקרה הוא 'עבודה שבלב' הקשורה בטבורה לחוויית התפילה? האם חסידות היא תורה שיש להבין, או דרך חיים שיש לחסות בצילה?
בעוד ה'משכילים' בעלי המוחין טענו כי השכל הוא חזות הכל, וה'עובדים' התעקשו שעיקר החסידות זה 'עבודת התפילה' – הכריע הרבי הרש"ב את הדיון בהסבר מעמיק ובתובנה מטלטלת על תפקידו של ה'עובד' – חסיד שאינו מסתפק בהבנה קרה, אלא מתעקש על אריכות התפילה. השיחה חושפת מדוע דווקא אריכות התפילה, המלווה בזיעה של מצווה ובדמעות של הכנעה, היא המפתח היחיד לתפוס ולחוש אלוקות. השכל האנושי, מבריק ככל שיהיה, נשאר מגושם. רק עבודת התפילה הארוכה והמתונה מאפשרת למוח הגשמי 'לתפוס' אור אלוקי אמיתי.
'משכיל' שאינו מאריך בתפילה עלול להישאר עם עונג שכלי יבש, בעוד שערי השמים סגורים בפניו. ה'עובד', לעומתו, הופך את התפילה ל'קרבן' חי וממשי ומחבר את נפשו לעצמותו יתברך. בעולם המוצף בטרדות פרנסה ועול דרך ארץ, אריכות התפילה היא הרפואה וההגנה היחידה המונעת מהאדם לשקוע ברע המכוסה. החסידות היא אמנם שכל אלוקי נעלה, אך המוח הגשמי אינו יכול לחוות את האור האלוקי שבה רק באמצעות הבנה קרה.
כדי שה'השכלה' לא תהפוך למקור לגאווה ('מוּעדים' הנוגחים זה את זה), נדרשת הכנה מוקדמת של עבודת התפילה באריכות, עם דמעות וזיעה של מצווה. אפילו אם ה'משכיל' מתפלל 'יפה', בלי התמסרות ויגיעה עצומה, הוא מפספס את האלוקות. רק ה'עובד', זה שמתפלל באריכות מתוך דמעות וזיעה של מצווה, הוא יכול לפתוח את השערים ולחבר את החסיד אל עצמותו יתברך, בבחינת 'אותי אתם לוקחים'. גלו כיצד התבוננות פנימית ואריכות התפילה יכולות להפוך גם את השכל העמוק ביותר לחוויה אלוקית חיה, בועטת ומשנה חיים.
לקריאת השיחה המלאה של הרבי הריי"צ >>
'בשנת תרנ"ו כתב אבי [= הרבי הרש"ב] מכתב חסידות אל שאר בשרי הרב ר' שניאור – בנו של ר' מרדכי דוב סלונים בחברון תבנה ותכונן – בו מבאר מעלת הענין של התבוננות בחסידות לפני התפילה אחרי לבישת טלית ותפילין. תוכן המכתב מהווה 'השכלה' עמוקה ו'עבודה'. בחוץ לארץ לא ידעו ממכתב זה. המכתב היה בארץ ישראל אצל החסיד הרב ר' שניאור שיחי' שהראה אותו לאביו החסיד ר' מרדכי דוב ולעוד כמה אנשים שהעתיקו את המכתב לעצמם.
הענינים אודותם מדובר במכתב זה צריכים ללמוד בעיון רב. ואין מן הענין לדבר אודותו בשעת התוועדות, רק על כמה ראשי פרקים אפשר לדבר. שאר בשרי הרב שניאור שיחי' סלונים בא בפעם הראשונה לליובאוויטש בשנת תרמ"ה ושהה שם כמה חדשים בתור 'יושב'. באותו זמן קבע לו אבי סדר בלימוד. חורף תרמ"ו נסע אבי ליאלטה ולקח אתו את ר' שניאור ולעתים קרובות למד איתו חסידות.
לימוד החסידות היה בשני אופנים, לימוד בפנים ולאחר מכן דיבור בעל פה, הן מה שלמדו בפנים חזרו בעל פה והן ביאורים והסברים. לפסח תרמ"ו חזר הרב שניאור לארץ ישראל תבנה ותכונן ומאז החלה חליפת מכתבים בין אבי לבינו. ר' שניאור היה שואל ענינים בחסידות ואבי עונה לו.
במשך כמה שנים הצטבר מספר נכבד של מכתבים הכוללים ביאורים של השכלה עמוקה והוראות בעבודה. המכתבים מהווים מורה דרך הן באופן לימוד החסידות והן באופן דרכי העבודה. המכתב אודותו אנו מדברים, הנו אחד מאותם מכתבים. היה באמת רצוי מאוד לסדר בעזרת השם יתברך אותם מכתבים בצירוף מכתבים נוספים הנמצאים בידי במספר רב. כל מכתב הוא אוצר של ענינים המכניסים חיות פנימית בחיים החסידיים.
ההתבוננות בחסידות כשלבושים טלית ותפילין – אומר אבי במכתב זה – פועלת על חיי היום שאחרי התפילה, ועצם ההתבוננות בחסידות בשעת התפילה הוא באופן אחר לגמרי מאשר בזמן אחר, ומסביר את ה'כי קרוב אליך וכו' בפיך ובלבבך' שבפרק י"ז בתניא. עניני העבודה המוסברים במכתב זה, הרי נוסף על כך שהם השכלה שבעבודה, גלומה בכל אימרה – חיות. הכתב עצמו תובע וטוען, מצביע על מעמדו של האדם ומורה כיצד צריכים להיות.
באותו מכתב מדבר אבי אודות ענין הרע המכוסה, שכן, ישנו אדם שמבחוץ הוא נראה לירא השם ותוכו רצוף חס ושלום מרמה, לבן הארמי – לבן, בהיר וזך מבחוץ, ורמאי מבפנים. הדברים לא נאמרו חס ושלום כדי להכאיב, אדרבה הם נאמרו ברגש של רחמנות על טבע בני אדם שיתכן הדבר שתהיה בו אשפה רבה כל כך.
מקום מיוחד תופס במכתב הענין של עול דרך ארץ שהקיף את הכל, הן בעלי עסקים והן יושבי אוהל. כולם, בעלי עסקים ויושבי אוהל, רוצים להיות עוסקים בעבודה שבלב, אלא שטוענים הם שראשית דבר יש לעשות כלי לפרנסה, וכך שוקעים הם בעול דרך ארץ. אבי מסביר שעצת היצר ותחבולותיו מדיחים חס ושלום את האדם מדרך האמת ומעוורים את העינים בריבוי טרדות שבעול דרך ארץ.
פעם דובר אודות זה ששפת היתר שיש בבעלי עסקים, ריבוי הדברים בטלים שבעל עסק מדבר, משמש מפתן ללשון הרע ורכילות, ומאבד את כל המהות. אבי מסביר במכתב את המשנה 'אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק', שבעקבות משיחא, בדורות אלו המוטבעים בעול דרך ארץ, שזה הנחש הכרוך, המקיף את האדם מבית ומבחוץ, והעצה לכך היא – לא יפסיק מתפילה.
עבודה שבלב מהווה, לפי דעת אבי, הרפואה הגדולה ביותר לכל מיני מחלות של מומי בני אדם. אבי רואה בעבודת התפילה את הדרך הרחבה והטובה ביותר להגיע לבית אלקים. ומרגלא בפומיה: תפילה במקום קרבנות – בקרבנות ישנם חילוקי דרגות, אשם, חטאת, עולה, שלמים, תודה, מנחת עני ומנחת עשיר, וכך גם בתפילה שהיא במקום הקרבנות ישנם חילוקי דרגות.
לשבועות תרנ"א הגיע לליובאוויטש שאר בשרי החסיד ר' מרדכי דוב סלונים – נכד הוד כבוד קדושת אדמו"R האמצעי זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא נשמתו בגנזי מרומים זכותו יגן עלינו – אביו של הר' שניאור הנ"ל. לאותו חג שבועות הגיעו אורחים רבים מברי הדעת בחסידות. החסיד ר' מרדכי דוב הביא אתו העתק מהמכתב האמור שכתב אבי לבנו הרב שניאור סלונים.
החסיד ר' מרדכי דוב שהה בליובאוויטש כמה שבועות והתיידד עם שלושה מזקני החסידים, ר' חנוך הענדל מקורעניץ, ר' שמואל ברוך מורשה ור' מאיר מרדכי מבוריסוב, והראה להם בסוד העתק המכתב. החסיד ר' שמואל ברוך היה אחד מגדולי ה'משכילים', בעל חושים נפלאים ועמקן גדול. היה קשיש מאוד. אינני יודע בן כמה היה אז, ודומה שגם הוא עצמו לא ידע. כשהיו שואלים אותו לגילו היה עונה 'כבר היה זמן לשכוח'.
ר' שמואל ברוך בא לליובאוויטש כשנולד הסבא, הרבי מוהר"ש – בשנת תקצ"ד – ושהה אז בליובאוויטש עד שנת תר"ו. נסע לביתו ובשנת תר"י חזר לליובאוויטש ושהה שם עד שנת תרכ"ו בה נסתלק אבי הסבא, הרבי ה'צמח צדק'. בשנת תרל"ב חזר לליובאוויטש ונשאר שם לכל ימי חייו. החסיד ר' שמואל ברוך היה בקי בכל ספרי החסידות הנדפסים, כמו תורה אור, לקוטי תורה, סידור, ספרי אדמו"ר האמצעי הנדפסים, כמעט בעל פה. בדרך כלל היה ממעט בדיבור, אבל כשהיה אי פעם מסביר איזה ענין היה מה לשמוע.
החסיד ר' מאיר מרדכי היה תלמיד מובהק של החסיד הנודע ר' שמואל דוב מבוריסוב, למד אצלו עשר שנים חסידות. הרב מאיר מרדכי היה למדן ועמקן, בקי בהרבה מסכתות גמרא. למעלה מעשרים שנה שימש כמלמד. אז – בשנת תר"ן – היה הגזבר בעסקי דודי הרז"א זכרו לברכה בליובאוויטש והיה מתמיד גדול בלימוד הנגלה והחסידות.
החסיד ר' חנוך הענדל היה אחד המיוחדים בין בעלי ה'עבודה', לא היה בעל השגה גדול אבל לבו היה אש להבה ובעל מידות טובות שאין דוגמתו. את אהבת ישראל שלו אין לתאר. בזכרונות הנעורים שלי הוא תופס מקום חשוב מאד כדמות מיוחדת במינה בין החסידים החשובים. כששלושת החסידים האמורים קיבלו העתק המכתב, החלו ללמוד אותו. בתחלה כל אחד לעצמו ולאחר מכן ביחד ובמשך כמה שבועות התמידו בלימודם ודיברו בתוכן המכתב. וכך פורסם המכתב בליובאוויטש בלי ידיעת אבי.
בחודש תמוז חזרו אבי ודודי הרז"א מלוקא לשם נסעו כדי לראות חתן לאחותם, תיבדל לחיים טובים, דודתי ומחותנתי מרת חיה מושקא תחי' את דודי ומחותני הרב משה שיחיה הכהן הורנשטיין. זה ארך כמה שבועות והצדדים התכתבו ביניהם עד שהגיעו להסכם על השידוך להצלחה, והגבילו את זמן קישורי התנאים – הגיעו אז לליובאוויטש החסידים הקשישים, השליח דרחמנא ר' גרשון דוב, השליח דרחמנא ר' שלום רבי הלל'ס, הרב הגאון החסיד ר' זלמן ניימרק מנעוויל, הרב הגאון החסיד ר' יואל מפודוברנקה, החסיד המקובל ר' ליב הופמן, החסיד ר' מאניש מנסזון והחסיד ר' ליב חסידאוו.
כשחסידים חשובים אלה באו ל'תנאים' נודע להם מהמכתב, שתוכנו, גם ה'השכלה' וגם אופן ה'עבודה' בעבודת הלב המדובר בו, הפליא את כולם. לאחרי קישורי התנאים, התקיימה סעודה והתוועדות חסידית. כפי שכבר סיפרתי בפרוטרוט בזמן אחר, כבר חל אז שינוי בחיי הילדות שלי, כל התתוועדות רגילה משכה אותי, ביחוד התוועדות שאבי היה בין המסובים.
באותה התוועדות התבטא אחד מהמסובים – אינני רוצה לפרש בשמו: – חסידות היא 'השכלה' ושכל בכל זמן הוא טוב, לא רק לפני התפילה ולא רק בשעת התפילה, כל שעה ששקועים בשכל – טוב, מה זה נוגע לתפילה? אותו אדם היה בר דעת גדול. ידע ללמוד הרבה, בעל הבנה בחסידות, בעל מוחין גדולים, בעל מחשבה מעמיקה, פה מפיק מרגליות ובעל מדות טובות, אלא שלא היה 'עובד' ועל פי רוב היה מתפלל בציבור גם בשבת.
התפתחה שיחה עמוקה, גדולי בעלי הדעה שבין המסובים כר' גרשון דוב, הרב זלמן ניימרק, ר' אבא פרסון ור' יואל מפודוברנקה אמרו שעיקר החסידות היא 'עבודה' וכל אחד מהם סיפר ממה ששמע מזקני החסידים. השלוחא דרבנן ר' גרשון דובער סיפר מה ששמע מהרב הצדיק ר' הלל ומר' אייזיק מהומיל; ר' אבא פרסון סיפר מה ששמע מחותנו־זקנו החסיד המפורסם ר' וועלוויל ווילנקר ומר' משה ווילנקר; הרב הגאון ר' יואל מפודוברנקה סיפר מה ששמע מר' פסח מאלאסטאווקער.
בכל הסיפורים האמורים, נוסף על מה שבדרך ממילא דובר על החידוש שבתורת החסידות שגילה רבינו הגדול, וההבדל שבין עבודה זו לגבי ענין החסידות ודרכי העבודה של הרב הקדוש ר' מנחם מענדל מויטבסק ומורנו הרב המגיד נשמתו עדן – השתקפו גם מהסיפורים, החיים והשאיפה של גדולי ה'משכילים' וגדולי בעלי ה'עבודה' במשך ארבעה דורות תורת חב"ד עד לאותה תקופה.
בהיותי ילד ובעל חוש למצוא ברעיוני, לכל דבר שחייתי אותו, משהו דומה, אני זוכר שבאותה התוועדות בראותי את המסובים בהדרת פניהם ובמצב רוחם המרומם והמקודש, מדברים במתינות כזו – נדמה היה לי שזה דומה למה שהמלמד ר' משה בנימין סיפר לי אודות הצדיקים היושבים בגן עדן ונהנין מזיו השכינה.
כעבור שנים התחלתי להבין משמעותה של התוועדות כזו, הרי זה המובן האמיתי של 'גדולה שימושה יותר מלימודה' מה ששמע מרבנו הגדול גודל ענין הסיפור כשהמספר מדייק בלשונו, סיפורים ודיבורים כאלה מחיים נפשות ממש. מה שסיפר דודי־זקני הרב"ש נוחו עדן כבר דובר פעם. אבי נהנה מאד מהסיפורים האמורים ששמע, שהם הרי דברי קבלה איש מפי איש. בינתיים לקחו קצת משקה וניגנו וכשסיימו לנגן, אמר אבי: דבר זה עצמו, ש'עבודה' היא עיקר החסידות, צריכים להבין על פי השכלה.
חסידות היא שכל אלוקי, חסידות איננה רק 'השכלה', אלא שכל אלוקי, ההוד וההדר שבשכל, כלומר, הלמעלה מהשכל שבתוך השכל, ועל המוח הגשמי 'לתפוס' את השכל שלמעלה מהשכל. ברם, כדי שהמוח הגשמי יוכל לתפוס ולהשיג שכל אלוקי, הרי זה אפשרי רק על ידי עבודה שבלב בתפילה. שכן, התפילה היא הזמן והמקום, עצמות אין סוף ברוך הוא של 'ויקחו לי – אותי אתם לוקחים' אומר לעובד השם בתפילה – אותי אתה לוקח.
אך, כדי שהתפילה תהיה עבודה אמיתית, כדי להגיע לנתינת הרשות של 'אותי אתם לוקחים', יש להזדקק להכנות של 'חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה' ושל 'היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה'. בהבנה של 'השכלה', אף העמוקה ביותר, בלבד, בלי דמעות ובלי זיעה של מצוה, אי אפשר להיות 'עובד השם' בתפילה.
אפשרי הדבר – אומר אבי – שאחד ילמד ענין של 'השכלה' עמוקה בחסידות ויבינו היטב, היטב ובאמת, כך שלא רק שהענין נמצא בו, כי אם שהוא שקוע בענין – אז הסביר אבי את לשון רבינו הזקן בתניא 'מקיף ומוקף', ועם אותו ענין הוא מתפלל תפילה יפה של ערבית, עורך 'תיקון חצות' והשינה אינה שולטת עליו מפני שהוא שקוע וקשור לענין, ולאחרי כל ההכנות של מקוה והתבוננות שלפני התפילה, הרי כשהוא עומד להתפלל הוא מתעמק בערבות ובעונג השכלי של הענין, ואילו את האלוקות שבאותה השגה אין הוא מרגיש.
הוא – ה'משכיל' – יודע את ההבדל שבין הרגשת השכל לבין הרגשת האלוקות, והעדר הרגשת האלוקות שב'השכלה' עולה לו הרבה בריאות, הוא מתחנן ובוכה – ושום דבר. סגורים בפניו כל הדלתות והשערים, ומלמעלה אומרים לו: ברצונך להיות 'משכיל' – היה 'משכיל', אבל אור אלוקי לא נותנים לו.
המבינים אתם משמעות הדבר – אומר אבי למסובים – למעלה אומרים למשכילים: 'כי תבואו לראות פני' – רוצים אתם בחכמותיכם ובהשכלותיכם לראות פני אלוקים, ב'השכלה' אתם רוצים להרגיש אור אלוקי? צאו מכאן! 'מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי' – מי התיר לכם לקחת שכל אלוקי ולדרוך עליו בשכל האנושי המגושם שלכם?.. 'חודשיכם ומועדיכם' – החידושים שאתם מחדשים ב'השכלה', עושים אתכם ל'מוּעדים' (מ"ם שרוקה), אתם נוגחים אחד את השני כדי להראות את ההשכלות שלכם, וזאת 'שנאה נפשי', כן 'גם כי תרבו תפילה אינני שומע'.
תפילה – עבודה שבלב – זקוקה להקדמה ולהכנה. נוסף להכנות של 'קריאת שמע שעל המיטה' ו'תיקון חצות', גם להכשרת הלב הבאה על ידי זיעה של מצוה, ועל ידי כך מגיעים ל'רחצו הזכו'. צריכים להתרחץ בזיעה ובדמעות, אז יכולים להרגיש את האור האלוקי של השכל האלקי שבחסידות. ואבי בסיימו לומר את האמור, יצא בריקוד נלהב עם המסובים שעשה את כולם כאיש אחד'.
שיחת הרבי הריי"צ, ספר ‘ליקוטי דיבורים’ חלק א‘, עמודים 167-173.