לאחר החילוץ הדרמטי: צעקת 'אינשאללה' שפרצה מילדי איראן מול הרבי

מאות ילדים שנמלטו מאיראן עמדו צפופים, מביטים ברבי בעיניים מלאות פחד, סקרנות ותקווה. ואז, ברגע אחד שלא דומה לשום דבר אחר, נשמעה צעקה אדירה 'אינשאללה'!.. הצעקה הרעידה את המקום כולו והפכה לסמל של מפגש בלתי‑אפשרי בין עולמות. מאחורי הקריאה הזו מסתתר מבצע הצלה חסר תקדים: שליחות שהתחילה בלי תקציב, בלי תכנון, רק עם אמירה אחת של הרבי – וקהילה שלמה שנפתחה לרווחה כדי לקלוט למעלה מאלף ילדים אבודים • עורך אתר 'חב"ד לייב' מגיש את הסיפור המלא לקריאה (בהמשך לסיפור מבצע החילוץ שפרסמנו באתרנו) • לכתבה המלאה

☚ חיסול איראן? לאמריקה זה יותר חשוב מאשר לישראל • הרבי בביטוי נדיר

ילדי פרס – המבצע שאיש לא האמין שיקרה, עד שהוא קרה

זה התחיל כמעט בלחש. שמועה על יוזמה נועזת, על ילדים יהודים באיראן הזקוקים להצלה מהמהפיכה האיסלאמית, ומבצע חילוץ דרמטי של הילדים לארצות הברית על ידי שלוחי הרבי (כפי שפרסמנו באתרנו את הסיפור המלא). ואז, כמו ברגע אחד, השמועה הפכה להוראה ברורה מהרבי. הרב יעקב יהודה הכט, ששמע את ההוראה, לא שאל שאלות. לא בדק תקציבים, לא חיפש תורמים, לא חישב סיכונים.

הוא רק אמר: 'הרבי אמר – אז עושים'. מי שעמד לצידו סיפר שנים אחר כך: 'לא היה לו שקל. לא הבנתי איך הוא מתכוון לממן את זה. אבל הוא התנהל כאילו הכסף כבר מונח על השולחן. כאילו המציאות תתיישר לפי השליחות'. זו הייתה תחילתה של שליחות שנראתה כמעט בלתי אפשרית. אבל היא הלכה וצמחה, עד שהפכה למפעל הצלה אדיר ממדים.

שכונה שלמה מתגייסת

התוכנית החלה לקרום עור וגידים במהירות מסחררת. דירות נרכשו, בניינים הוסבו למעונות, חדרי אוכל הוכשרו, ומערך שלם של קליטה וחינוך נבנה כמעט יש מאין. כשהבינו אנשי ההנהלה שלא יוכלו לשאת לבדם את העול, והמבצע גדול מידי בשביל צוות קטן, הם פנו לתושבי 'קראון הייטס' – והקהילה כולה נרתמה.

בתוך זמן קצר, שכונת 'קראון הייטס' השתנתה. ואז קרה משהו נדיר: הקהילה כולה – משפחות עמוסות ילדים, זוגות צעירים, קשישים – פתחה את הדלתות. ילדים איראניים נכנסו לבתים כאילו היו בני משפחה אובדים. הם קיבלו מיטה, ארוחה חמה, חיבוק, והרגשה כנה מלאה אהבה – כאילו הם בני המשפחה מעולם.. כך מצאו בית ליותר מ־1,200 ילדים יהודים מאיראן – כל אחד מהם עולם ומלואו.

☚ וידאו עכשווי בקשר למהפיכה באיראן: הרבי במסר לאמריקה מהסכנה האיראנית

המסע – והנחיתה הרכה

הילדים הגיעו בקבוצות. חלקם דרך מדינות מעבר, חלקם בלילות חשוכים, חלקם עם מזוודה קטנה – ורובם בלי כלום. הקבוצות הגיעו לניו יורק בדרכים עקלקלות, לעיתים תוך סכנה ממשית. אבל ברגע שירדו מהאוטובוסים, המתינו להם מדריכים ומטפלים שקיבלו אותם בחיבוק רחב, כאילו היו בני משפחה אובדים ששבו הביתה.

אנשים שלא הכירו אותם, אבל כבר אהבו אותם. בקראון הייטס הם זכו לא רק לקורת גג, אלא גם לחינוך יהודי עמוק, חם ומלא משמעות. הרבי עקב אחרי כל פרט בהתאקלמות שלהם. הרב הכט היה נכנס אליו שוב ושוב, מדווח על כל ילד, על כל קושי, על כל התקדמות. החובות ללימודם והצטרכותם של הילדים תפחו לממדים עצומים – והרבי בירך אותו שיחזיר את כולם. והוא אכן החזיר.

פורים תשל"ט – רגע של קסם

הילדים האיראניים הפכו במהרה לחלק בלתי נפרד מהנוף של 770, כמובן גם בהתוועדויות של הרבי. באחת מהן, שהתקיימה לרגל חג הפוריםבשנת תשל"ט, הרבי הביט לעברם ואמר: 'כיון שנוכחים כאן כאלה שלא מכבר הגיעו מפרס – יאמרו כולם ‘לחיים’!'..

הילדים התלהבו והרימו כוסות חד־פעמיות, ברעד והתרגשות אמרו 'לחיים' בקול אחד. ואז, בלי שאיש תכנן, הם פצחו בשירת הפיוט עליו גדלו בבית הוריהם באיראן – 'יגדל אלוקים חי', בקולות צלולים שהדהדו באולם כולו. קולות צעירים, מלאי געגוע ותקווה, מילאו את האולם. זה היה רגע קטן, אבל מלא חיים, שהפך לזיכרון שלא נשכח.

ליל הסדר – והרבי שואל על אורז

בעת 'ליל הסדר' בחג הפסח באותה השנה, הרבי נכנס לחדר האוכל של הילדים. הוא עבר בין השולחנות, הביט בצלחות – ואז עצר. היה שם סיר גדול של אורז. הרבי ידע שהילדים רגילים לאכול אורז בפסח, ושאל את ההנהלה עוד לפני החג אם ידאגו לכך.
למרות שמנהג חב"ד שונה, הרבי הורה: 'אין לשנות ממנהגי בית אבא שלהם'. כעת, בליל החג, הוא רצה לוודא בעצמו שהם אכן קיבלו את המאכל האהוב עליהם.

לקראת סוף הביקור, נעמד הרבי לברך בצורה מיוחדת את הילדים לרגל החג. בסיום הברכה שאל הרבי את המתורגמן: 'איך אומרים ‘אמן’ בפרסית'?. המתורגמן חשב רגע וענה: 'כמדומני שאומרים 'אינשאללה". הרבי חייך – וכשסיים לברך, מאות ילדים ענו בקול אחד, מלא התלהבות: 'אינשאללה'!

משלוח מנות שלא שוכחים

מר משה חיים־פור, שהיה מהאנשים שניהלו את המבצע, סיפר: 'הבאנו מעל אלף ומאה ילדים. רובם חיים היום בערים לוס אנג'לס ובניו יורק. רבים מהם עדיין בקשר עם חב"ד. לכולם יש זיכרונות חמים מהימים בקראון הייטס'. אחד הזיכרונות החזקים ביותר היה משלוח המנות האישי שהרבי העניק לכל ילד בפורים. זהו דבר אחד שאף אחד מהם לא שכח: משלוח המנות של הרבי. לא סל קטן. לא שקית. אלא סלסלה ענקית, עמוסה בפירות מובחרים, שוקולדים, עוגיות וממתקים.

הרבי שילם על הכל מכיסו הפרטי. הרבנית חיה מושקא דאגה שכל סל יהיה מושלם. הסלים היו כל כך גדולים, שילדים קטנים פשוט לא הצליחו להרים אותם לבד. מבוגרים עזרו להם לצאת מבית הרבי ברחוב 'פרזידנט', כשהם מחזיקים סלסלה גדולה כמעט כמוהם. עבורם – זו הייתה הוכחה מוחשית לכך שמישהו גדול, רחוק, חשוב – חושב עליהם באופן אישי.