בזמן זה, מתאספים רבבות עמך בית ישראל לקיים את ההלכה, לפיה יש לשרוף ולאבד לחלוטין את החמץ מרשותם. אך לכאורה נוצרת כאן בעיה. מצד אחד דורשים מיהודי לסלק לחלוטין אפילו פירור זעיר של גאווה ומצד שני מצופה ממנו להציג תקיפות ונחישות עד כדי מסירות נפש. כיצד ייתכן בו-זמנית להכיל דברים הפוכים?? • לקריאה
•••
בזמן זה, מתאספים רבבות עמך בית ישראל לקיים את ההלכה, לפיה יש לשרוף ולאבד לחלוטין את החמץ מרשותם. נאה המחזה לצפות בכך, אבל כמובן הציור פגום מכיוון שלא זכינו עדי רגע זה לראות את הרבי מלך המשיח חותה את הגחלים ומוודא את שריפת החמץ..
מסופר על אחד מגדולי חסידיו של אדמו"ר הזקן, שהיה עילוי נפלא מהמתנגדים והתקרב לאור החסידות, שנכנס ל'יחידות' לרבו ושאלו: 'מה חסר לי?'. השיבו רבינו 'לא חסר לך מאומה, כי ירא אלוקים ולמדן אתה. אתה צריך רק להוציא את ה'חמץ', שהוא ישות וגסות הרוח ולהכניס 'מצה' שהיא ביטול'..
האנוכיות והגאווה, הינה דבר מאוס ושפל ביותר. כתוב במשלי: 'תועבת ה' כל גבה-לב' ועל אדם שיש בו עדיין ישות, אומר עליו הקדוש-ברוך-הוא: 'אין אני והוא יכולים לדור בעולם'. התורה מתייחסת לגאווה לא רק כגורם שלילי סתמי, אלא כמקור לכלל החטאים.
החומרה והחריפות בהם היהדות והחסידות מתייחסים למידה מגונה זו, אינם קיצוניים ורדיקאליים כלל. כאשר נחשוב לרגע את משמעותה של הישות העצמית, נבין את חשיבות הרחקתה וביטולה כליל עלי אדמות. בשעה שהאדם מרגיש את מציאותו, הוא חש ביכולותיו ובכוחו. במילא יש לו רצונות ותאוות עצמיים. אם לפתע יקבל ציווי ופקודה ממציאות שונה, כגון הבורא, לא ירצה לקבל זאת! משום שהוא מחשיב את עצמו למציאות.
הגאווה מונעת גם מתשובה. יסוד התשובה היא ההכרה בחטא, ההודאה בטעות. אך אדם גאה אינו יכול להתיר לעצמו להודות ששגה. האגואיזם שלו עלול אף לגרום לו להצדיק את חטאו בטעמים רבים ולעוות את האמת. אי לכך ובהתאם לזאת, חובה שהיא זכות למחוק כל שריד של גאווה ואזי ניתן להתחבר לבורא כמו שצריך.
לכאורה נוצרת כאן בעיה. מצד אחד דורשים מיהודי לסלק לחלוטין אפילו פירור זעיר של גאווה ומצד שני מצופה ממנו להציג תקיפות ונחישות עד כדי מסירות נפש. הרבי מלך המשיח דורש לא להתפעל מהעולם ו'אל יבוש מפני המלעיגים' וכדו'. כיצד ייתכן בו-זמנית להכיל דברים הפוכים??
אימתי שנתעמק מעט, נשים לליבנו שהללו 2 תכונות ממקור אחד. תקיפותו של יהודי מגיעה מכך שאכן הפנים ש'אין עוד מלבדו' ולכן יש למלאות את רצונו של הבורא! הוא איננו מציאות עצמאית. הוא 'צינור' של מנהיג העולם!
יש לזכור שכאשר דורשים 'להתבטל', אין הכוונה חלילה להיות אסקופה הנדרסת. זה שכולם עושים בו כרצונו ומבטל דעותיו מפני אחרים. ממש לא! עניו פירושו שיודע ומכיר את מעלותיו ומקומו. הוא פועל על פי שכלו והבנתו. אך מקבל דעות השונות ממנו. אלו הינם חיים בריאים. לא חיי אינקוויזיציה, בהם כולם חייבים לחיות בדיוק כמו שאחד קבע.
הזמן המתאים ביותר להיחלץ מכבלי הגאווה והישות, זהו בזמן חג הפסח. אז ניתנים כוחות מיוחדים לשרוף ולמגר את ה'חמץ' שבקרבנו. פשוט לחשוב יחד עם החבר או המשפיע, כיצד לאבד מידה בזויה זו ממני.
מובן וברור שזה לא יקרה ברגע.. אט אט בעבודה מאומצת ויסודית, הכל ישתנה. זוהי גם תחילת העבודה של 'ספירת העומר'. בירור המידות. כאשר חיים בענווה ושפלות, החיים הם חברתיים ושמחים לאין-ערוך! אלו הם חיים של ימות המשיח ממש! ללא מחשבה על מעמדנו ומצבנו בכל עת, שעלולה להביא למצבים ממש לא נעימים..
נתמקד בטוב. בהתקשרות לרבי שליט"א. באהבת אחים. בהתוועדויות בינינו. כך מתבטלים. אזי נכריז בשמחה וענווה אמיתיים לפני מלכנו משיחנו, את הכרזת הקודש שהיא היא נקודת חיינו: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.
