לפניכם התוועדות חסידית סוחפת של המשפיע הנודע ר' שלמה חיים קסלמן ע"ה, על נחיצות ההשקעה הגדולה ב'עבודת התפילה' • 'מי שלומד חסידות כראוי, מתבונן בחסידות לפני התפילה ו'מתפלל עם החסידות' (היינו שגם בעת התפילה הוא מתבונן בחסידות), הרי כעבור כמה חודשים בלבד יזדכך כל כך עד שיתפלא על עצמו: 'האם בעבר הייתי שייך לעניינים כאלה וכאלה?!'. וגם מי שלא ירגיש שינוי כה עמוק, ברור שהתפילה מזככת אותו, במידה כזו או אחרת, לפי עומק השקעתו והתמסרותו באריכות התפילה. אבל מי שאינו מתפלל באריכות, הרי גם אם ילמד הרבה נגלה והרבה חסידות, יישאר בחומריותו' • מוגש לרגל יום ה'יארצייט' בי"ט אייר • להתוועדות המלאה
•••
'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'
פעם סיפרו לאדמו"ר הזקן על חסיד אחד שמתפלל בהתלהבות גדולה. היה זה חסיד של הרה"ק רבי חייקל מאמדור. הגיב אדמו"ר הזקן: 'ער דאוונט?! ר' חייקל אמדורער דאוונט! איך וויל ניט אזוי, איך וויל אז חסידים זאלן אליין דאווענען' [= האם הוא מתפלל? ר' חייקל מאמדור מתפלל! אינני רוצה כך, אני רוצה שהחסידים בעצמם יתפללו].
אותו חסיד, מכוח היותו מקושר לרבו, הרי כשהרבי שלו מתפלל – ממילא מתפלל גם הוא, כמו כל מי שמקושר אליו. מבחינה זו, לא משנה אם החסיד הוא בבחינת הלב של רבו, היד של רבו או אבר אחר שלו. אלא שהסדר הזה הוא אצל חסידי פולין, שמקבלים את החיות מהרבי שלהם. וכשהרבי מתפלל, ממילא מתפלל גם החסיד.
אבל איך יכול להיות שחסיד יתפלל בעצמו? כיצד יכולים חסידי חב"ד להתלהב מעצמם בתפילה? לשם כך גילה אדמו"ר הזקן את ה'השכלה' של החסידות. כאשר לומדים מאמר חסידות העוסק בענייני גדלות השם, ואחר כך מתבוננים במה שלומדים – אזי מתלהבים ובאים לאהבה ויראה. וזהו שאמר אדמו"ר הזקן: 'אני רוצה שהחסידים יתפללו בעצמם'.
הכל מודים שלימוד החסידות ועבודת התפילה הם שני מרכיבים שחייבים להיות משולבים זה בזה. אלא שישנם מי שאצלם לימוד החסידות הוא העיקר ואילו עבודת התפילה משמשת אמצעי נוסף לקליטת והפנמת הנושאים הנלמדים בחסידות, וישנם מי שאצלם עבודת התפילה היא העיקר ואילו לימוד החסידות הוא בעיקר אמצעי והכנה להתעוררות הראויה בעת התפילה.
האמת היא שהאופן האחרון הוא הנכון. החסידות לא באה לעולם רק כדי להוסיף עוד חלק בלימוד התורה. ישנם הסבורים שהחסידות היא רק שלב נוסף בהתגלות התורה, לפי הצורך של העולם בהתאם לירידת הדורות. לדידם, בהתחלה התגלתה המשנה, אחר כך נוצר צורך שיתגלו התלמוד הבבלי והירושלמי, לאחר ירידה נוספת באו ביאורי הראשונים ופסקי הרמב"ם והשולחן ערוך. בדורות האחרונים גם זה לא הספיק והיה צורך לגלות גם את תורת הקבלה, וכאשר החושך התגבר עוד יותר היה הכרח לגלות גם את תורת החסידות. זה נכון שגילוי תורת החסידות הוא בגלל ריבוי החושך, אבל החסידות לא נועדה רק להוסיף נדבך נוסף בידיעת התורה.
עיקר התגלות החסידות הוא בשביל העבודה. תורת הקבלה עניינה 'השכלה', אבל החסידות בעיקרה באה לסייע לעבודת האדם. ועיקרה של העבודה לאור החסידות היא עבודת התפילה. ולצורך זה לומדים דא"ח ומתבוננים בדא"ח לפני התפילה, כדי לפתוח את הלב לעבודת התפילה.
התפילה מסוגלת לחלץ את האדם מעמקי הבוץ
מי שהוא מזוכך ואינו שייך לעניינים חומריים, מסוגל להתגבר על חושך העולם בכוח לימוד התורה בלבד. אבל מי שאינו מזוכך כל כך, ובפרט מי ששייך לעניינים של חומריות גסה, לא יוכל להתמודד עם העולם בכוח לימוד התורה בלבד, לא בכוח לימוד הנגלה ואף לא בכוח לימוד החסידות גרידא. רק עבודת התפילה תועיל לו לגלות את אור הנשמה שלו ולפתוח את ליבו לעבודת השם.
וזאת, משום שהתפילה היא 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'. וכמו שכתוב ב'היום יום' לה' כסלו: 'והנה סולם מוצב ארצה – התפילה היא סולם ההתקשרות של הנשמה באלוקות. והגם שהוא 'מוצב ארצה', שהתחלת התפילה היא בבחינת 'הודאה' בלבד, אבל 'וראשו מגיע השמימה', בבחינת 'ביטול עצמי'. ובאים לזה על ידי הקדמת ההשגה וההבנה בפסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע וקריאת שמע'.
כלומר: כמו הסולם שרגליו נעוצות בארץ אך שליבותיו נמצאות מעל הקרקע ועולים בו מעלה מעלה עד שראשו מגיע למקום גבוה ביותר, כך עבודת התפילה מסוגלת לחלץ את האדם מעמקי האדמה, ולהעלותו מעלה מעלה ברוחניות עד שיעלה ויגיע 'השמימה'. כל מי שעוסק בעבודת התפילה יודע שזה נכון. כתוצאה מעבודת התפילה הוא מתעדן ומזדכך.
מי שלומד חסידות כראוי, מתבונן בחסידות לפני התפילה ו'מתפלל עם החסידות' (היינו שגם בעת התפילה הוא מתבונן בחסידות), הרי כעבור כמה חודשים בלבד יזדכך כל כך עד שיתפלא על עצמו: 'האם בעבר הייתי שייך לעניינים כאלה וכאלה?!'. וגם מי שלא ירגיש שינוי כה עמוק, ברור שהתפילה מזככת אותו, במידה כזו או אחרת, לפי עומק השקעתו והתמסרותו באריכות התפילה. ואפילו אם בזכות התפילה יעשה רק עבירה אחת פחות, זה כדאי. אבל מי שאינו מתפלל באריכות, הרי גם אם ילמד הרבה נגלה והרבה חסידות, יישאר בחומריותו.
העיקר זו העבודה בתפילה
וכך נאמר ב'קונטרס התפילה' (עמוד 21): 'עיקר הבירור והזיכוך דמדות הטבעיים הוא בעבודה בתפילה דוקא. מה שאין כן בלימוד התורה, גם בלימוד הפנימיות בדא"ח בידיעת והשגת אלוקות, אינו פועל הבירור והזיכוך במדות הטבעיים.. והרי הן בתוקפן כמו שהן.. ולכן יכול להיות שגם אם לומד דא"ח הרבה, הוא רחוק בעצמו לגמרי מאלוקות.. ולזאת, החפץ בחיים לא יפטור את עצמו בלימוד דא"ח לבד, כי אם העיקר שבלימוד הזה ייגע את עצמו ביגיעת נפש ויגיעת בשר בתפילה, להתבונן ולהעמיק דעתו היטב שיהיה נרגש האור במוחו ולבו ולהתפעל באהבה ויראה אמיתיים, ואז פועל ישועות בנפשו בקיום התורה והמצוות ובזיכוך המדות הטבעיים'.
ההכרה הפנימית בזה שהתורה היא חכמתו ורצונו יתברך באה רק על ידי עבודת התפילה. שאם לא כן, הרי גם את תורת החסידות אפשר ללמוד כמו שלומדים השכלה. ורק בכוחה של עבודת התפילה, המחברת את האדם לקונו, מגיעים להכרה אמיתית בזה שהתורה היא חכמתו ורצונו. כמו כן, עבודת התפילה גורמת לאדם שתהיה אצלו התבטלות המובילה לקבלת עול אמיתית, שהיא הכלי להשראת הקדושה. וכמו שכתוב בזוהר, והובא בתניא פרק מ"א, שקבלת עול היא התנאי להשראת הקדושה ('ואי האי לא אשתכח גביה, לא שריא ביה קדושה'). והדרך להגיע לזה היא על ידי עבודת התפילה.
לימוד התורה הוא עניין שמלמעלה למטה, ובעבר היה עיקר העבודה בעסק התורה, להמשיך קדושה אל ה'מטה'. אולם עתה רואים שקשה להצליח בקידוש ה'מטה', והוא נשאר כמות שהוא בפחיתותו הקודמת. לכן בזמן הזה עיקר העבודה הוא בתפילה, כמו שכתוב ב'עץ חיים' שעניינה הוא העלאה מלמטה למעלה, שמעלים את ה'מטה' למדרגה נעלית יותר.
הרושם יישאר לכל החיים
הרבי המהר"ש נסע פעם באירופה (בסביבות צרפת) ברכבת, ובשעת הנסיעה התפלל כשהוא עומד ליד החלון הפתוח. כשהגיעה הרכבת לאחת התחנות הגדולות, שם חנתה הרכבת זמן רב, הבחינו האנשים שעמדו בתחנה ביהודי יפה תואר ויפה מראה העומד כשהוא עטור בתפילין ועטוף בטלית ומתפלל, מחזה שהיה זר באותם מקומות.
משרתו של הרבי, שהבחין בקהל המצטופף כדי לחזות בתפילתו של הרבי, סגר את החלון. הרבי פתח שוב את החלון, ולאחר כמה רגעים סגר המשרת שנית את החלון. וכך היה כמה פעמים – המשרת סוגר והרבי פותח. כשסיים הרבי את התפילה, שאל את המשרת לפשר מעשיו. הסביר המשרת שקהל רב הצטופף בחוץ וזה לא נאה לעמוד מולם ולהתפלל. דע לך – אמר לו הרבי מהר"ש – שישנם יהודים אשר התיקון והבירור של נשמתם הוא שיראו יהודי שמתפלל.
בלי להתפלל אי אפשר להיות יהודי.. כי רק בתפילה מתחילה להתממש תכלית כוונת בריאת האדם. ומשום כך אנו רואים שאפילו בדרגות הפשוטות של התפילה – לא רק ברמה של תפילה בדבקות ובאריכות, אלא תפילה כפשוטה – יש לתפילה חשיבות רבה יותר מלימוד התורה. הנה, יהודי שעסוק וטרוד בפרנסתו ואין לו אפשרות להקדיש זמן רב ללימוד התורה, יוצא ידי חובתו בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, אבל כל יהודי, גם הטרוד ביותר, חייב להתפלל שלוש פעמים בכל יום, וזאת, משום שרק עלי ידי התפילה זוכר היהודי את הקדוש ברוך הוא. עצם עניין התפילה מזכיר לו שהוא יהודי, ובלי זה אי אפשר לחיות כיהודי..
