שיחת עומק מרתקת במהות חסידות חב"ד עם המשפיע הרב יוסף יצחק אופן

טעמו וראו: אנו מגישים לקהל גולשי האתר, ראיון מקיף וגדוש עם המשפיע הנודע הרב יוסף יצחק אופן שליט"א – יו"ר ארגון 'לחלוחית גאולתית', שגלש לשיחת עומק אודות יסודות מכבשונה של החסידות, כמו גם למנהגי התקשרות לרבי. זאת תוך שהיא משולבת בסיפורים ואנקדוטות, חלקם בלתי מוכרים, מדברי ימי החסידים • 'תפילה היא 'עבודה שבלב'. עדיף להתעכב ולעורר את כוונת הלב, מאשר להזדרז באמירת התפילה ללא כוונה' • לכתבה המלאה

 ☚ 'תענוג עצום לרבי': ראיון מרתק עם המשפיע הנודע הרב יוסף יצחק אופן 

• ה'נקודה' של חסידות חב"ד

לפני ששואלים שאלות על חסידות חב"ד, אולי כדאי לשאול קודם מהי חסידות חב"ד. כשמישהו מתחיל 'להתעניין' ולחקור את חסידות חב"ד, הוא ישר ניגש ל'שאלות' שיש עליה.. והסיבה לכך, כי כל אחד ששומע בפעם הראשונה על חסידות חב"ד, זה ממה שמדברים ברחוב. ושם מדברים בעיקר על השוני של חב"ד מכולם. לא מדברים שם על 'מחשבת חב"ד', ובטח לא על עומק מחשבת חב"ד. 

אנשים כלל לא יודעים שיש לחב"ד משנה ברורה וסדורה, וספרות עניפה שאין לשום חוג חסידי, ובכלל לאיזה שהוא חוג דתי וחרדי. ושמקיפה את כל תחומי היהדות עד לפרטי פרטים. מהי באמת מהי הנקודה של תורת החסידות בכלל ותורת חסידות חב"ד בפרט, מבחינה מחשבתית ותורתית.

חסידות נותנת 'אור' בכל דבר. ניקח לדוגמא את העניין של אחדות ה', שהוא עניין הכי יסודי ביהדות בכלל, ובחסידות בפרט, ובחסידות חב"ד עוד יותר. התורה אומרת [דברים ד, לט]: 'וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. בלי חסידות מפרשים, שאין עוד אלוה חוץ מהקדוש ברוך הוא. הבעל שם טוב גילה פירוש עמוק יותר: אין זה רק שאין אלוה חוץ מהקב"ה, אלא שאין שום מציאות חוץ ממנו – 'אין עוד'. ובלשונו: 'הכל הוא אלוקות ואלוקות הוא הכל'.

בחסידות הכללית, זה התקבל בפשטות, בלי 'חקירה'. הבעל שם טוב אמר, אז ככה זה. מקבלים את זה באמונה, ולא חוקרים את זה לעומק. חסידות חב"ד מנסה להוריד את זה להבנה שכלית, עד כדי כך שגם 'הנפש הבהמית' תשתכנע ותבין זאת בשכלה, וזה יתקבל אצלה. זה הפירוש 'וידעת היום והשבות אל לבבך' – על ידי ה'ידיעה', זה יתקבל בלב, וכפי שחכמינו זכרונם לברכה דורשים [משנה סוף ברכות] ש'לבבך' פירושו 'בשני יצריך' – גם לנפש הבהמית. 

ידוע מה שחכמינו זכרונם לברכה מספרים [עירובין נג, ב] על ר' יהושע בן ר' חנניה, שרצה להיכנס לעיר, ועמד על 'פרשת דרכים', ושאל ילד 'באיזה דרך נלך לעיר?', ואמר לו הילד: 'זו קצרה וארוכה, וזו ארוכה וקצרה'. בתחילה, הלך ר' יהושע 'בקצרה וארוכה', ואז ראה שיש 'גינות ופרדיסין' שמקיפים את העיר. חזר ר' יהושע לאחוריו, ושאל את הילד 'הלא אמרת לי קצרה?', וענה לו הילד: 'ולא אמרתי לך ארוכה?'.. ואז הלך ר' יהושע בדרך הארוכה יותר, אך בסוף מגיעים לעיר בקלות, ללא מכשולים. 

בשער ספר התניא כותב המחבר – אדמו"ר הזקן: 'ספר ליקוטי אמרים.. מיוסד על פסוק [דברים ל, יד] 'כי קרוב אליך הדבר מאוד'.. לבאר היטב איך הוא 'קרוב מאוד' בדרך ארוכה וקצרה'. הפירוש הפשוט בזה, שבספר ה'תניא' יש שני אופני התבוננות, אחת 'ארוכה' [המבוארת בעיקר בפרקים טז-יז] ואחת 'קצרה' [המבוארת בפרקים יח-כה]. אך יש פירוש עמוק יותר, שהכוונה היא, שחסידות חב"ד בכלל היא דרך 'ארוכה וקצרה' כמו בסיפור עם ר' יהושע בן חנניה והילד. היא תובעת להבין ולהתבונן, אך על ידי זה הדרך אל הלב – קצרה. 

בעומק יותר, הרבי מסביר [ספר 'ליקוטי שיחות' חלק לד 'נצבים' שיחה ב'], שזו מחלוקת הרמב"ם והראב"ד [עיין שם בארוכה כמה וכמה דוגמאות לזה] שלדעת הראב"ד אין 'לערבב' ענייני אמונה וענייני שכל. ואילו לדעת הרמב"ם, את האמונה עצמה [שלמעלה מהשכל] יש להחדיר בשכל, עד מקום שיד שכלו מגעת. בדרך זו נקט גם אדמו"ר הזקן. זו אמנם 'דרך ארוכה', אבל כאמור, בסוף היא נעשית 'קצרה'.

• בין 'חקירה' לחסידות

לפי זה יוצא, שחב"ד נוקטת הלכה למעשה לא כמו שהיה מקובל ביהדות מאות שנים, שתמיד נזהרו מ'חקירה' וכו', וגם אלו שעסקו במחשבת היהדות, ובמיוחד האריז"ל ותלמידיו, הלכו יותר בכיוון של 'אמונה'?

 חקירה הייתה דרך מסוכנת. הרמב"ם כתב ספר 'מורה נבוכים', וכשמו כן הוא – למי שכבר 'נבוך'. כי מי שאינו נבוך, הספר יכול להביך אותו, כי הוא יבין את השאלות ולא יבין את התשובות. לכן, במשך כל הדורות העדיפו ללכת ב'קו האמונה'. אך כשהולכים רק עם אמונה, יש בזה גם חיסרון. בלשון החסידות זה 'מקיף', ולא כל כך חודר בכוחות הפנימיים של הנפש – שכל ומידות. 

אחת הראיות לזה היא ממה שמובא בגמרא בברכות [סג, א. על פי גירסת העין יעקב]: 'גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא' = הגנב, מתפלל לה' שיעזור לו להצליח בגניבתו.. לכאורה זהו דבר והיפוכו: אם אותו גנב מאמין שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם ורק הוא יכול להושיע ולעזור, איך הוא עושה נגד רצונו וגונב? ואם אינו מאמין, מדוע הוא מתפלל?

התשובה היא, שהגנב מאמין רק באופן 'מקיף', והאמונה אינה חודרת בו. מצד הנשמה הוא מאמין; אך אמונתו אינה חודרת בגוף ובכוחותיו הגלויים. לכן, מצד כוחותיו הגלויים הוא יכול לגנוב [כי מצד שכלו הוא חושב שכך יוכל להרוויח כסף], ויחד עם זאת, הוא מתפלל לקדוש ברוך הוא מצד האמונה שמגיעה מנשמתו. חסידות אינה 'חקירה', אבל היא באה להחדיר את האמונה שלמעלה מהשכל, בשכל. בחקירה נקודת ההתחלה היא העולם והאדם, שהם בוודאי נמצאים, והשאלה היא על מציאות ה'..

בחסידות זה להפך, מציאות ה' היא ההתחלה, והיא הכל, השאלה היא אם יש גם עולם. בחסידות נקודת המוצא היא תורה – ענייני פנימיות התורה, שהיו עד התגלות תורת החסידות עמוקים ומופשטים, ואותם, חסידות מורידה לשכל. חסידות היא 'אור אלוקי' מיוחד, שהתגלה בזמן הבעל שם טוב, גם בגלל שמתקרבים לגאולה, וכהכנה אליה, ושמאפשר חיבור שכלי לאמונה שלמעלה מהשכל. וזה עיקר החסידות, שהאמונה תתלבש בכוחות הנפש, ולא תהיה 'מקיפית'. על כך היו אומרים חסידים, שכשלומדים 'חקירה', ניתן חס ושלום להגיע למצב שמורידים את הכיפה, ואילו על ידי לימוד חסידות, סוף סוף מוסיפים עוד כיפה, שיהיו 'שני כיסויים'..

העניין של אחדות ה', מוסבר בהרחבה בתניא בשער היחוד והאמונה. אדמו"ר הזקן מוכיח שם שמצד האמת כל הנבראים בטלים במציאות לדבר ה' שמהווה אותם. אחרי אריכות הביאור בפרקים הראשונים שם, הוא מסיים בשאלה בסוף פרק ג', 'ולמה אינן בטלים במציאות?', ושם מסתיים הפרק, והביאור מופיע רק בפרק הבא. על כך היו אומרים חסידים, שכשיש שאלה בספר חקירה, אי אפשר 'ללכת לישון' עם השאלה ולחכות ל'פרק הבא' לתירוץ, כי בחקירה, השאלות הן על מציאות ה'..

אבל בחסידות, השאלות הן הפוכות: הקדוש ברוך הוא בוודאי נמצא, אז איך אני נמצא? 'ולמה אינן בטלים במציאות'.. ועם השאלה הזו אפשר [ורצוי] 'ללכת לישון', ולא למהר לשמוע את התשובה.. חסידות היא כאמור גילוי אור נעלה, שדווקא בגלל מעלתו, הוא יכול לבקוע כל חושך, ויכול לחדור גם בשכל. כי העיקרון הוא, שהקדוש ברוך הוא רוצה את כל ענייני האדם – 'כל עצמותי תאמרנה' [תהלים לה, י], ואיך אפשר לוותר על השכל, שהוא ה'חפצא' הכי חשוב באדם, ושבדיוק עליו האמונה 'תדלג' ורק 'תקיף' עליו מלמעלה?

מובן, שהשכל מצד עצמו לא יכול לתפוס אלוקות, כי איך דבר מוגבל יוכל לתפוס 'בלי גבול', אבל הקדוש ברוך הוא חידש וגילה אור מיוחד, שהאמונה הבלתי מוגבלת תחדור ותתאחד עם השכל, לא מצד השכל אלא מצד האלוקות. וכמו שאמר ר' לוי יצחק מברדיטשוב על ספר התניא, שאיך 'אלוקים כה גדול נכנס בספר כה קטן'. כי אכן זה החידוש שבלי גבול, אלקים כה גדול, יומשך גם בשכל, שהוא דבר מוגבל ו'קטן'. 

גם על התגלות זו, הייתה התנגדות – כיצד מגלים סודות התורה בשכל? הרי 'כבוד אלקים הסתר דבר' [משלי כה, ב]! ולא רק למטה הייתה התנגדות, אלא גם למעלה היה קטרוג. ידוע הסיפור שר' פנחס מקוריץ מצא דפים של חסידות מתגלגלים, וזה עורר קטרוג גדול – 'תשתפכנה אבני קדש בראש כל חוצות' [איכה ד, א]. זה הדגיש את הקושי, איך דברים כה עילאיים, מופצים לכל אחד? 

כדי להסיר את הקטרוג, אדמו"ר הזקן אמר את המשל הידוע על בן המלך שחלה במחלה קשה, והרופאים לא מצאו שום תרופה למחלתו, מלבד לכתוש את האבן הטובה שבראש כתר המלך, ולערב במים, ולנסות לטפטף לתוך פיו של בן המלך. כך גם בנמשל, בגלל התגברות חושך הגלות וירידת הדורות, התגברה המחלה הרוחנית של בני ישראל, והתרופה היחידה היא להוריד אליהם את האבן שבכתר המלך – סודות התורה העמוקים והנעלים ביותר. המגיד ממעזריטש הודה אחר כך לאדמו"ר הזקן, שהציל אותו על ידי אמירת המשל. 

הרבי מסביר בשיחה [ספר 'ליקוטי שיחות' חלק ל' – י"ט כסלו], שכמה שנים אחרי זה היה שוב קטרוג, ואדמו"ר הזקן נלקח למאסר, שממנו נגאל בי"ט כסלו תקנ"ט. מדוע התעורר שוב הקטרוג, הרי אדמו"ר הזקן אמר שנים רבות קודם את המשל מבן המלך? ומבאר הרבי, שמשל אדמו"ר הזקן היה נועד להסביר שמותר לגלות חסידות לצורך הצלה ממחלתו הרוחנית של בן המלך, ולזה מספיק קצת גילוי [כמו שלצורך תרופה לוקחים כמה טיפות], אבל חסידות חב"ד, נועדה גם בשביל 'לטעום' מהגילוי דלעתיד, וכהכנה לגאולה, ולזה נדרש גילוי בהרחבה, ועל זה היה קטרוג נוסף.. 

זה מה שאמר משיח לבעל שם טוב בראש השנה תק"ז, כשנכנס להיכלו ושאלו: 'אימתי קאתי מר?' ויענהו [על פי משלי ה, טז]: 'כשיפוצו מעינותיך חוצה'. הרבי הריי"צ שאל פעם, מה פשר שאלת הבעל שם טוב 'אימתי קאתי מר', הרי שאלה זו כבר נשאלה על ידי ר' יהושע בן לוי, כפי שמסופר בגמרא [סנהדרין צח, א], והתשובה הייתה [על פי תהלים צה, ז] 'היום – אם בקולו תשמעו'. ואם כן מדוע הבעל שם טוב שאל זאת שוב? והסביר הרבי הריי"צ, שהבעל שם טוב טען למשיח, שגם העניין של 'בקולו תשמעון' כבר נעשה.. ומשיח אמר לו, שכדי שעניין זה יהיה בשלימות, דרושה הפצת מעיינות פנימיות התורה.

לכן, האריז"ל קבע [תניא אגרת הקודש סימן כו, הקדמת ר' חיים וויטאל לשער ההקדמות ועוד], ש'בדורות אלו האחרונים מותר ומצווה לגלות זאת החכמה'. וכדברי הזוהר [חלק ג קכד, ב] ש'בהאי חיבורא.. דאיהו ספר הזוהר.. יפקון ביה מן גלותא ברחמי', וכפי שה'מקדש מלך' מסביר שם את המשך דברי הזהר – 'כשיפורש להם עומק מאמריו'. כי גילוי פנימיות התורה, מביא את הגאולה. 

וזה מה שאדמו"ר הזקן לקח על עצמו, להכין את העולם למשיח. ועל זה היה שוב קטרוג, האם כבר הגיע הזמן לזה. ובי"ט כסלו נפסק שכבר הגיע הזמן לזה. וכפי שמסופר, שכשאדמו"ר הזקן היה במאסר באו לבקרו הבעל שם טוב והמגיד, והוא שאל אותם 'מדוע אני יושב פה?' וענו לו שיש עליו קטרוג שהוא אומר דברי חסידות בגלוי. ואז שאל אותם: 'האם כשאצא מפה אפסיק לומר?' ואמרו לו – 'אדרבה, תאמר יותר'. ואכן, מי"ט כסלו ['לאחרי פטרבורג'], המאמרים התחילו להיות ארוכים יותר, ו'שכליים' יותר. 

מעין זה היה קטרוג גם על האדמו"ר האמצעי. כי הוא הרחיב עוד יותר, כידוע [למשל: יש מאמר של אדמו"ר הזקן ב'תורה אור' (צא, א) על מגילת אסתר בן שלושה דפים בסך הכל (דיבור המתחיל 'יביאו לבוש מלכות'). על בסיס מאמר זה, יש מאמר מאדמו"ר האמצעי (בספרו 'שערי אורה'), בן 97 פרקים!]. ולכן גם הוא ישב במאסר. 

יש כמה פירושים מה זה 'חוצה'. לפי פירוש אחד, הפצת המעיינות חוצה היא לשכל. המעיין הוא האלוקות, שמופצת ומובנת בשכל, שהוא כביכול 'מחוץ' לנשמה האלוקית. יש עוד פירוש, ש'חוצה' הן המידות שבלב. ויש גם פירוש כפשוטו – להפיץ חסידות בכל מקום, וגם במקומות הכי נמוכים, ובמקומות שרחוקים אפילו מיהדות. רואים במוחש, שהרבה התקרבו מחסידות ליהדות. 

הרבי מוסיף, שבזמן המגיד, היה אפשר לרפא את החולי של בן המלך על ידי חסידות קצרה, בדוגמת ספרי החסידות הכללית [וספרי חב"ד שמבארים בהרחבה, הם בשביל להתכונן לגאולה, כנזכר לעיל], אבל כיום, נדרש להבין ענייני חסידות בשכל גם כדי לרפאות את החולי, כי היום, כל דבר רוצים להבין בשכל. ניתן כמובן ללכת רק 'באמונה', אבל מי שיש לו שכל, וכיום זו המגמה, הוא מחפש באיזו שהיא דרך שהדברים יסתדרו עם השכל. ולכן כיום, רק חסידות חב"ד יכולה לסייע לאדם שרוצה להתעלות בעבודת ה'.

לכאורה יש כאן עירוב של שני דברים, בתחילה הרב הדגיש שחסידות מבארת את עניין אחדות ה', ואילו בהמשך נאמר שחסידות מסבירה את כל ענייני פנימיות התורה, וכמו 13 טעמי המצוות על פי סוד וכיוצא בזה?

אכן, בחסידות יש גם ביאורים על פנימיות כל מצוה. וכפי שרואים בספר 'דרך מצותיך' שנקרא גם 'טעמי המצוות', כי הוא נועד לבאר את טעמי כל מצוה על פי סוד ופנימיות. עניינה של תורת החסידות הוא המשכת אלוקות לעולם. זה מתבטא לכל לראש, ביסודות אמונה כמו אחדות ה'. אך בנוסף, חסידות מבארת שכל מצוה היא המשכת אלוקות, ובעצם גילוי אחדותו יתברך בעולם.

• בין 'קבלה' לחסידות 

חסידות חב"ד שמדגישה את עניין ה'התבוננות', מביאה כסימוכין לשיטתה את דברי הרמב"ם הידועים בתחילת הלכות יסודי התורה: 'והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול.. וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד, ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות'. אך לכאורה, הרמב"ם שם מתכוון להתבונן בבריאה כפשוטה, בנפלאות הבורא שבטבע וכו'? היכן נרמז שם ברמב"ם להתבונן באלוקות מופשטת?

אדרבה ואדרבה. הרמב"ם שם [בשני הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה] מבאר קודם את ענייני 'מעשה מרכבה', ורק אחר כך [בפרקים ג-ד] הוא מבאר את 'מעשה בראשית'. גם בפשטות, ככל שמבינים כמה הברואים יותר 'נפלאים' ו'גדולים', מובנת יותר גדלות הבורא.

בחסידות מוסבר, שהעולם הזה הוא כמו 'גרגיר חרדל' לגבי עולם עליון יותר, ועולם יותר עליון הוא שוב 'אין ואפס' לגבי עולם עוד יותר עליון, וככה יש עולמות בלי סוף. כשמבינים גדלות ה' רק מתוך ענייני העולם הזה הגשמי, גם ההשגה מגושמת ומוגבלת מאוד.

בעולמות עליונים יותר מכיוון שגם הם פחות מסתירים, האלוקות מתגלה שם יותר. זה שגם הטבע מגלה את גדלות ה', חסידות לא צריכה לחדש, אבל חסידות כדרכה מגלה בכל דבר עוד עומק ועוד אור, ולכן היא מדגישה שגם העולמות העליונים שהעולם הזה נחשב לגביהם כאין ואפס, הם עצמם נחשבים כאין ואפס לגבי עצמותו יתברך, שנעלה באין ערוך גם מהדרגה הכי נעלית.

וגם בזה ניתן לראות את החידוש של חסידות על קבלה. גם בקבלה מתואר שיש עולמות ו'פרצופים' – כתר, אצילות, בריאה יצירה ועשייה וכל סדר ההשתלשלות. אך לא מוסבר שם מה מהותה של כל דרגה. ניתן לומר שבקבלה אתה רק יודע 'גיאוגרפיה', המיקום המדויק של כל דבר, אבל אתה לא יודע מה מהות הדבר [מלבד כמה עניינים פרטיים, כמו למשל שעולם האצילות כולו טוב, בריאה רובו טוב, יצירה מחצה על מחצה, ועשייה רובו רע, וכיוצא בזה]. לעומת זאת בחסידות יש מאמרים שלמים, שמסבירים בפרטיות כל דרגה ודרגה, על ידי ריבוי משלים מכוחות הנפש והתגלותם באדם. ניתן לומר שקבלה היא 'משל' וחסידות היא ה'נמשל'..

• שתי הישיבות של האור החיים הקדוש

האם כשהאריז"ל ור' חיים ויטאל למדו על העולמות העליונים הם לא ידעו מה שכתוב בחסידות, לדוגמא שאצילות היא 'אפיסת המציאות' ובריאה 'אפשרי המציאות' וכו'?

המקובלים האמיתיים, הם היו אנשים אלוקיים, ממילא כשגילו להם סודות, הם לא תפסו את ה'גשם' שבדבר, אלא הבינו ישר את הפנימיות של העניין. זו באמת הסיבה, שבדורות הראשונים, לא כל אחד יכל ללמוד קבלה. כי רק אנשים אלוקיים יכלו להבין את המשמעות של הדרגות השונות, ואנשים רגילים תפסו את הגשמיות שבזה, וזו כמובן סכנה גדולה.

רק מי שזיכך את עצמו בתכלית, קיבל רשות ללמוד קבלה. עד כדי כך שמסופר על האור החיים הקדוש שהיה לו שתי ישיבות, אחת ללימוד נגלה ואחת ללימוד נסתר, ושתי הישיבות לא ידעו אחת על השנייה.. הבעל שם טוב סיפר על כך לגרשון מקיטוב, וכשר' גרשון מקיטוב עלה לארץ ישראל ונפגש עם האור החיים, האור החיים התפלא מהיכן ידע זאת הבעל שם טוב, כי זה היה סוד. 

זה מה שהצמח צדק כותב [ספר 'דרך מצוותיך', שורש מצות התפילה, פרק ב'] בשם הבעל שם טוב, שמי שלא יודע 'להפשיט את הדברים מגשמיותן', אסור לו ללמוד קבלה, כי הוא 'מתגשם מאד על ידי לימוד זה כשנותן ציור בעניות דעתו לאלקותו יתברך'. חסידות מפשיטה את הדברים, ומי שלומד חסידות חב"ד, תופס את הדברים כפי שהן ברוחניות, ואינו מסתכן חס ושלום ב'הגשמה'.

• הזמן המסוגל ללימוד חסידות 

שמתי לב שבחב"ד קיימת הדגשה על לימוד חסידות לפני התפילה דווקא. רציתי לשאול מדוע, הרי גם בלימוד בצהריים המוח מתמלא ב'ידע' אלוקי ובפנימיות התורה?

אפשר ללמוד כמובן כל היום. אבל הרבי הרש"ב כותב [קונטרס 'עץ החיים' פרק כה(] שבבוקר לפני התפילה זה 'זמן מסוגל', ובערב לפני השינה זה 'זמן נחוץ'. כלומר בבוקר יש סגולה מיוחדת להבין ולהפנים את דברי החסידות. בערב זה אמנם לא 'זמן מסוגל', אבל 'נחוץ' ללמוד חסידות גם לפני השינה. 

הרבי הרש"ב מביא על כך את הפסוק [בראשית לב, א] 'וישכם לבן בבוקר', ש'בבוקר' מאיר 'לובן העליון', והיינו עצמות האין סוף שלמעלה מכל ציור והגדרה [כמו צבע הלבן, שהוא פשוט, ללא גוון], וזה משפיע על היהודי למטה, וכפי שממשיך שם הכתוב 'וינשק לבניו ולבנותיו'. כמובן, אין הכוונה לשעה מסוימת בבוקר, אלא לזמן שלפני התפילה, שמשמש כהכנה אליה, וכפי שבזמן הערב הכוונה לזמן שלפני השינה, שנחוץ להתבונן בחסידות שזמן השינה יהיה כדבעי.

• 'זמן תפילה' מול כוונת התפילה

אם כבר מדברים על תפילה, יש שאלה שלעניות דעתי פשוט זועקת, ואני מניחה שהיא מציקה לרבים. כיצד חסידים עושים 'הכנה רבתי' לתפילה, הולכים למקווה, לומדים חסידות ומתפללים באריכות וכו', ומאחרים ביודעין את זמן התפילה שמופיע בהלכה? יתירה מזו: קראתי בזמנו שהבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש התפללו כוותיקין, עם נץ החמה, וכך גם נהג האריז"ל, אם כן מובן, שחוץ מהעניין ההלכתי, זה גם 'בדוגמא דלמעלה'.

כהקדמה לתשובה, יש להדגיש ולציין, שבמידה מסוימת השאלה על 'זמן תפילה' קשה יותר דווקא אחרי שלומדים חסידות, כי אז, מבינים את העניין ש'המעשה הוא העיקר' [על פי אבות א, יז], ו'עשיה לעילא' [זוהר חלק ג קח, ב], והכל תלוי דוקא בקיום המצוה כפשוטו בגשמיות, בדיוק לפי כללי ההלכה, וכידוע שזו אחת ההדגשות דווקא בתניא ובספרי חב"ד, יותר מספרי החסידות הכללית, שהדגישו יותר את העניין ש'רחמנא ליבא בעי' [על פי סנהדרין קו, ב ורש"י שם, זהר חלק ב קסב, ב ועוד]. 

עם זאת, חשוב לציין שרבותינו נשיאי חב"ד עצמם סדרו את זמני התפילה, והרבי עצמו קבע שתפילת שחרית בבית מדרשו תהיה בשעה 10:00, בעקבות הנהגת חמיו הרבי הריי"צ. ובאשר לשאלה אודות ה'הנהגה למעלה', באמת מובא, שאדמו"ר הזקן התפלל ביום חול שעתיים, כי זה בדוגמא שלמעלה. בשבת זה היה בלי הגבלה, כי גם למעלה שבת אינה בגדרי הזמן. ורואים שהתפילה מכוונת כנגד ההנהגה למעלה. 

אך גם בהנהגה למעלה יש שינויים בהתאם לכל דור. מהבעל שם טוב עצמו מובא, שפעם היו הולכים לישון מוקדם וקמים בחצות, וכיום הולכים לישון בחצות, כי הזמן שלפני חצות כבר 'נתקן', ורואים שיש בזה שינויים. כשהרבי נשאל על זמן התפילה בשעה 10:00 הוא כתב כמה טעמים, וכפי שהוזכר קודם, הוא הסביר שהסיבה העיקרית לכך, היא משום ש'כך נהג אדמו"ר הריי"צ' והוא לא רוצה לשנות. 

וברור שיש כאן עניין שמימי, להתאים ל'הנהגה דלמעלה'. ידועים דברי הבעל שם טוב על הפסוק [בראשית כד, א] 'ואברהם זקן בא בימים' שצריכים לעשות מצוה בכל יום דווקא. גם אם אדם יכול למשל לקיים רק שתי מצוות, עדיף שיעשה מצוה אחת בכל יום. כי צריך לתקן את הזמן הפרטי של כל יום. אנחנו לא מבינים את התאמת המצוות לזמן כפי ההנהגה שלמעלה, אבל רבותינו נשיאינו ידעו. 

בקשר לשאלה ההלכתית, הרבי מסביר שגם על פי הלכה, התפילה [בשונה משאר המצוות] היא 'עבודה שבלב' [ריש מסכת תענית], ועיקרה היא הכוונה והתעוררות הלב – 'תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה' [ספר 'חובת הלבבות' שער חשבון הנפש ג, ט. ספר ה'תניא' פרק לח ועוד', ולכן חסידים העדיפו להתכונן לתפילה כדבעי, והעדיפו תפילה בכוונה, על פני תפילה בזמנה אך ללא כוונה, כי אז חסר ב'עצם' התפילה'.

על דרך המובא בשו"ת הרדב"ז [חלק ג סימן תעב] שמי שיכול יותר לכוון ביחיד, עדיף שיתפלל ביחידות על פני תפילה בציבור עם פחות כוונה. וידועים דברי הגר"ח מבריסק [בחידושיו על הרמב"ם ריש הלכות תפילה] שאם חסרה הכוונה הבסיסית בתפילה שהוא 'עומד לפני השם', הרי 'כאילו דילג מילות אלו', אם כי יש לציין, שהרבי הסתפק אם הגר"ח התכוון ממש להלכה, [ראה ספר 'ליקוטי שיחות' חלק יד עמוד 223]. 

יתירה מזו: ידוע, שהראשונים נחלקו אם מצות התפילה היא מן התורה או מדרבנן [ראה 'שולחן ערוך' רבינו הזקן אורח חיים קו, ב]. ואדמו"ר הצמח צדק כותב [בתחילת 'שורש מצות התפילה'], שרוב הראשונים הסכימו, שכשאדם נמצא בצרה, הוא חייב מן התורה לבקש מאת ה' שיושיע אותו. לפעמים יכול להיות שבגשמיות לא חסר לאדם כלום. אבל ברוחניות, כשלומדים חסידות, רואים כמה חסר, ואז התפילה הופכת להיות 'תפילה מדאורייתא'.

זאת אומרת שיש כאן דין של 'דחויה'. יש שתי הלכות: יש את 'כוונת התפילה', ויש את 'זמן התפילה', והזמן נדחה מפני הכוונה, כי היא חשובה ועיקרית יותר? סוף סוף אין כאן קיום ההלכה בשלימות! ובפרט כמו שהרב אמר שאצל רבותינו נשיאנו הכל מכוון לפי הזמן שלמעלה, איך יתכן לקבוע מראש שהזמן הוא לא כפי ההלכה?

הענין הוא, שכשלומדים חסידות לפני התפילה, זה חלק מהתפילה. אם לא קמים מלכתחילה מאוחר, אלא קמים מוקדם ומתחילים בלימוד חסידות, יוצא שמתחילים בעצם להתפלל. וכמו ש'פסוקי דזמרה' וברכות 'קריאת שמע', נחשבים חלק מהתפילה למרות שהמושג תפילה כשלעצמו הוא תפילת 'שמונה עשרה'.. לפי זה יוצא ש'מתפללים' ממש בזמן תפילה, ובפנימיות העניינים אפילו 'דחייה' אין כאן.. 

יש על כך משל ידוע מהשרף מקוצק. ידוע, שנכדו של ר' עקיבא אייגר זי"ע, ר' לייבל'ה אייגר נסע לשנתיים לקוצק, בניגוד לדעת אביו שהיה 'מתנגד'. כשר' לייבלה אייגר בא ליפרד מרבו ולחזור לאביו וסבו, הוא שאל את השרף מקוצק מה הוא יגיד להם. רבו ענה לו, שהם בוודאי ישאלו אותו 'מה עם זמן תפילה?' והוא הסביר לו את העניין במשל: אם אדם שוכר את חברו לחטוב לו 100 עצים במשך 12 שעות, הרי יש שתי אפשרויות: או שיעמוד כל ה12- שעות ויחטוב 100 עצים, או שיחדד את הקרדום היטב במשך 10 שעות ואז יחטוב את כל ה-100 עצים במשך שעתיים.. 

וזו אכן הנקודה: חסידות היא תפילה לפני התפילה, וכפי שר' הלל פעם התבטא בפירוש. בחלק מהסידורים מודפסת תפילה מר' אלימלך מליז'ענסק, בשם 'תפילה קודם התפילה'. גם חסידות היא תפילה קודם התפילה. בכל אופן, צריך לסייג את הדברים ולומר שיש שני סדרי-הנהגה. יש סדר לבריאים ויש סדר לחולים. לחולה, מותר לכתחילה לאכול לפני התפילה. וכך גם בעניינינו, הסדר מלכתחילה, בזמן חכמינו זכרונם לברכה ובדורות הקודמים הוא להצליח להתפלל בכוונה בזמן תפילה, ואפילו בנץ החמה. אך יש סדר לדורותינו אלו, שגם הוא מעוגן בהלכה, שמתפללים מאוחר יותר, כי צריכים להתכונן יותר. 

ואת התפילה בזמנה יוצאים כאמור על ידי לימוד החסידות, שהיא בבחינת 'תפילה קודם התפילה'. אולי כדאי להדגיש עוד שני פרטים: ראשית, גם מי שמתפלל באריכות, 'למעלה מהזמן', ולא יחד עם המנין, לכל הפחות, שיתחיל עם המניין. בנוסף, גם אם לא מתפללים עם המניין – חשוב לשמוע את כל הברכות של חזרת הש"ץ, וכמובן קדושה, ברכו, מודים דרבנן, כל הקדישים וקריאת התורה. כך גם אני נוהג, וכך ראיתי שנוהגים חסידים ויראי שמים.

• יחודים ועליות

קודם הוזכר מה שאמר משיח לבעל שם טוב שיבוא כשיפוצו מעיינות החסידות חוצה. הבעל שם טוב הזכיר שמשיח אמר לו עוד דבר, וכפי שמובא הלשון בכתר שם טוב בתחילתו: 'שאלתי את פי משיח, אימת אתי מר, והשיב לי, בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה.. ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך.. אז יכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה'. מילא 'הפצת המעיינות', אבל כיצד ניתן 'לעשות יחודים ועליות' כמו הבעל שם טוב?!

כשאומרים 'יחודים', לא מתכוונים בדווקא רק לדרך שעושים ב'ישיבת המקובלים'.. יחוד פירושו לחבר ולייחד את העולם עם אלוקות, וזה כל עניינה של תורת החסידות, כאמור קודם שהבעל שם טוב גילה ש'הכל הוא אלוקות'. בפרטיות יותר יש בזה שתי דרגות, כפי שנאמר בזוהר – 'יחודא עילאה' ו'יחודא תתאה'. נקודת העניין היא, ש'יחודא תתאה' היא לייחד את העולם עם דבר ה' שמהווה אותו, ו'יחודא עילאה' היא לייחד את דבר ה' עצמו עם מקורו. 

בזה עוסק שער היחוד והאמונה בתניא, וכל דרושי החסידות זה 'יחודים ועליות כמוך'. [וכהלשון הידוע שלהרבי האמצעי בהקדמתו ל'אמרי בינה': 'נודע לכל באי שערי אור תורת אמת, שהיה יוצא מפורש מפי קדוש עליון  כבוד אדוני אבי מורי ורבי ז"ל בכל דרשותיו מידי שבת בשבתו בכל ימי חיים חיותו ברבים וביחידות ליחידי סגולה הכל היה לקבוע אחדות ה' הפשוטה.. במוח ולב כל אחד כפי אשר יוכל שאת, בכל חד לפום שעורא דיליה, בפנים מסבירות ומאירות בנפש השומע ומקבל.. ויסודות דברי קודשו, המה כתובים נמצאו ברוב דבריו, הכל על ענין יחוד אלקות האמיתי בבחינת יחודא עילאה ויחודא תתאה']. 

אתה שואל שזה לא בדרגה של הבעל שם טוב.. כשאתה לומד 'אביי ורבא', זה בדרגא של אביי ורבא?! אבל אלו דברי אביי ורבא. גם 'יחודים כמוך' הכוונה לאותה מהות של יחוד – לחבר את העולמות לאלוקות. הבעל שם טוב כמובן מרגיש את זה איך שזה באצילות ובדרגות העליונות, ואנחנו מרגישים את זה איך שזה ב'עשיה', אבל המהות של היחוד הוא אותו יחוד, לייחד את העולם עם אלוקות.

• תלמוד שמביא לידי מעשה

לפעמים לאדם נשאלת השאלה: אחרי כל ההכנה הרבתי לתפילה, ולימוד הדרגות הנעלות באלוקות, מדוע לא רואים תמיד שמי שלומד חסידות ומתפלל באריכות הנהגתו על פי 'שולחן ערוך' טובה יותר? וגם לא תמיד רואים שהתפילה נעשית בהתעוררות יותר, הרי כנזכר לעיל, 'המעשה הוא העיקר'? 

כמובן אין שום הצדקה לאיזו שהיא הנהגה שאינה של יראת שמים. אך באופן כללי ניתן לראות שמי שבאמת מתמסר ללימוד חסידות ומתנהג במנהגי חסידות, רואים אצלו יותר יראת שמים. גם אם לא כל התפילה תהיה בהתעוררות, אבל תהיה איזו התעוררות בקטע מסוים בתפילה, ובעוד המון נקודות של יראת שמים, כמו בעניין של אהבת ישראל, להתמסר לגמרי ליהודי שני. חיי שליחות ודאגה אמיתית לקיום מצוות אצל עוד יהודי. ועוד כהנה וכהנה.

האם היציאה לשליחות או מבצעים היא ביטוי של 'יראת שמים' דווקא? או שזה יותר מצד 'התקשרות'?..

ההתקשרות לרבי, נובעת מההתקשרות לקדוש ברוך הוא. ר' הלל מפאריטש אמר פעם בנוגע למה שאומרים בהפטרה 'הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו', שלפני מתן תורה, היו כל מיני דרכים להתקשר לקדוש ברוך הוא, 'רחמנא ליבא בעי' וכו'. אבל אחרי מתן תורה, הדרך היחידה היא על ידי תורה ומצוות, ואין אפשרות אחרת. 

אותו דבר לגבי 'משה עבדו', יבוא מישהו ויגיד: אני רוצה להתקשר לקדוש ברוך הוא ישירות, מה אני צריך את הצדיק והמנהיג [וכטענת קרח [במדבר טז, ג] 'כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה"]. זו המעלה שנוספה אצל ישראל בקריעת ים סוף – 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' [שמות יד, לא]. 

אמונה בה' הייתה להם גם קודם – 'ויאמן העם' [שם ד, לא], אבל בקריעת ים סוף, בגילויים הנעלים שהיו שם, שאמרו [שם טו, ב] 'זה א-לי ואנוהו', וכפירוש רש"י ש'ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים', התחדש אצלם 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. כי הם הבינו, שעל ידי 'משה עבדו' מתקשרים לאלוקות. וכפי שהבעל שם טוב פירש את מאמר חז"ל [ברכות יז, ב] 'כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני', ש'שביל' הוא צינור, וכל העולם ניזון הן בגשמיות והן ברוחניות דרך השביל של נשיא הדור – 'חנינא בני'.

• מה המקור ל'התקשרות'?

בי"ג עיקרי האמונה לא מוזכר שצריכים 'להתקשר' למשה רבינו. מוזכר שם שצריך להאמין בנבואת משה ותו לא. עד התגלות תורת החסידות, כשהיו שואלים יהודי איך מתקשרים לאלוקות, התשובה הייתה: על ידי לימוד התורה וקיום המצוות. התקשרות עמוקה יותר היא על ידי 'אהבה ויראה'. כמובן יש את המצוה של 'להידבק בתלמידי חכמים', אך חכמינו זכרונם לברכה מפרשים זאת בהקשר של לעשות קשרי חיתון ומסחר עם תלמידי חכמים, או להנות אותם מנכסיו, ולא מעבר לכך. היכן כתוב שהצדיק מקשר לאלוקות, ולכן צריך להתקשר עמו?

על זה נאמר [דברים ה, ה] 'אנכי עומד בין ה' וביניכם.. להגיד לכם את דבר ה". להגיד פירושו גם 'להמשיך' [כמו 'נהר די נור נגד ונפק' (דניאל ז, י)]. על זה שואלים חכמינו זכרונם לברכה [כתובות קיא, ב] 'לאהבה את ה' אלוקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו' [דברים יא, כב] 'וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה?' הגמרא לא מתרצת שעל ידי 'קיום תורה ומצוות' אדם יכול להידבק בשכינה, אלא עונה: 'כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה', ורואים מפורש, שהדביקות באלוקות היא על ידי הדביקות בצדיקים.

הגמרא אמנם מביאה דוגמאות של עשיית מסחר ונתינת מתנות לתלמידי חכמים, אך ברור שללכת בדרכי הצדיק ולהגות בתורתו זו 'דביקות' פנימית יותר, ועל ידי כך גם הדביקות בקדוש ברוך הוא נעלית יותר. בקשר לזה אדמו"ר הזקן מביא בספר ה'תניא' [פרק מב] את דברי הגמרא [ברכות לג, ב] על הפסוק [דברים י, יב] 'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה', ושואלת הגמרא: 'אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא' [שמתאים לומר עליה 'כי אם ליראה']? ומתרצת: 'אין! לגבי משה, מילתא זוטרתא היא!'.

שואל אדמו"ר הזקן: 'דלכאורה אינו מובן התירוץ, דהא 'שואל מעמך' [מכל יהודי, ולא רק ממשה רבינו] כתיב'.. ומבאר, שבכל אחד יש בחינת 'משה', והיינו הדעת באלוקות, ומבאר ש'דעת' היא התקשרות [כמו 'והאדם ידע את חוה אשתו' (בראשית ד, א)]. והיינו שההתקשרות והחיבור לאלוקות הם על ידי משה רבינו. 

במקום אחר בתניא [פרק ב] מבואר, ש'בכל דור ודור יש ראשי אלפי ישראל שנשמותיהם הם בחינת ראש ומוח לגבי נשמות ההמון', והכל נמשך מחכמתו יתברך שמאוחדת אתו ביחוד גמור כי הוא וחכמתו אחד, ומזה נמשכת קומת ישראל שמורכבת גם ממוח [הצדיק] ואיברים [ישראל, ועד לעמי הארץ וקלים שבקלים, שגם הם נמשכים מהמוח – הצדיק], ומסיים: 'ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל על פסוק 'ולדבקה בו' שכל הדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאלו נדבק בשכינה ממש, כי על ידי דביקה בתלמידי חכמים קשורות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושרשם שבחכמה עילאה'. 

בתורה אור [ריש פרשת 'בא'] אדמו"ר הזקן מבאר בהרחבה את עניין הנביאים. לכאורה הרי בתורה יש הכל, ולנביאים אסור לחדש כלום. אז מה תפקיד הנביאים? ופה הוא אומר דבר מאוד מעניין, שהנביאים חידשו את השם 'צבאות' [שם זה מוזכר לראשונה בדברי חנה (שמואל א א, יא): 'ותדור נדר ותאמר ה' צבאות אם ראה תראה בעני אמתך' וגו'].

וכדברי הגמרא בברכות [לא, ב]: 'אמר רבי אלעזר, מיום שברא קדוש ברוך הוא את עולמו, לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא צבאות, עד שבאתה חנה וקראתו צבאות. אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד?' במדרש שמואל (פרק ב) מובא, שהקדוש ברוך הוא ענה לה: 'עתיד בן שלך לפתוח בנבואה בשם זה'. ואכן, נבואת שמואל בנה אודות מלחמת עמלק, פותחת במילים: 'כה אמר ה' צבאות' (שמואל א טו, ב)]. 

ומבאר אדמו"ר הזקן, שבזמן משה רבינו היו נשמות גבוהות, ומשה העלה אותן לדרגת עולם האצילות, ואלו כל שמות ה' שמוזכרים בתורה, שהם כידוע בעולם האצילות [כמבואר בספר ה'זוהר' חלק ג, י, ב ואילך] אך הנביאים גילו אלוקות גם לנשמות הנמוכות ששייכות לבריאה יצירה עשייה, ולכן הם גילו שם חדש, שם 'צבאות' שמבטא את המשכת האלוקות למטה. וזה העניין של צדיק, שממשיך את האלוקות למטה, ומחבר את העולם עם אלוקות. 

[הרבי ה'צמח צדק' כותב על הביאור הזה שהוא לא מוזכר בספר 'עץ חיים' (כמו רוב מאמרי אדמו"ר הזקן, שמבוססים על האמור ב'זוהר' וב'עץ חיים'), והוא חידוש של אדמו"ר הזקן בעצמו]… אי אפשר לומר 'אני מקושר למשה רבינו', כי כאמור, משה רבינו המשיך אלוקות לנשמות גבוהות מאד, וכשהייתה ירידת הדורות, היו צריכים את הנביאים שיגלו וימשיכו אלוקות בעולמות תחתונים יותר ולנשמות שבדרגה נמוכה יותר. על דרך זה אי אפשר להיות 'מקושר' לאדמו"ר הזקן, וצריך דווקא את הרבי שבאותו דור.

השאלה היא אם אומרים שההתקשרות היא לקדוש ברוך הוא על ידי הרבי, או שההתקשרות היא לרבי.. האם לא נותנים לרבי את ה'מעמד' של הקדוש ברוך הוא בעצמו כביכול? יש אפילו ביטוי כזה בשיחות של השנים הראשונות, ש'רבי' הוא 'עצמות ומהות כפי שהתלבש בגוף'..

פירוש הביטוי הנזכר לעיל הוא מאוד פשוט. למעשה אדמו"ר הזקן כותב בתניא [פרק ב שם על פי הפסוק באיוב לא, ב ושער הקדושה למורנו הרב חיים ויטאל] שבכל יהודי יש נפש שהיא 'חלק אלוה ממעל ממש'. אך אצלנו, זה נעלם ומכוסה, ואצל הצדיק והרבי זה בגילוי. זה כל עניין ההתקשרות לרבי, שיגלה אצל כל יהודי את נפשו האלוקית המוסתרת, ויראה לו כיצד גם הוא 'חלק אלוה ממעל ממש'. 

זה כמו הסיפור הידוע על יהודי בשם ר' אייזיק מקראקא שחלם שמתחת לגשר בפראג מחכה לו אוצר, וכשהגיע לחפור מתחת לגשר, השומר החל לצעוק עליו, 'השתגעת? גם אני חלמתי שבתנור של ר' אייזיק בקראקא יש אוצר, וכי חשבתי ללכת לחפור שם?' ואז הוא הבין שהאוצר נמצא אצלו בבית.. זה הרבי מגלה, שבכל יהודי מלובש 'עצמות ומהות'. 

ליהודי בעצמו קשה לגלות את זה, בגלל שיש לו נפש הבהמית וגוף שמקליפת נוגה, אבל הצדיק שהגוף שלו קדוש, אין לו את ההסתר, והוא יכול לגלות זאת אצל כל בני ישראל – 'אנכי עומד בין ה' וביניכם.. להגיד לכם את דבר ה". כאמור קודם, 'להגיד' זה מלשון המשכה. בשביל 'להגיד' את דבר ה' כפשוטו, באמת לא צריך את הצדיק. כי הכל מפורש בארבעת חלקי ה'שולחן ערוך'.. צריך את הצדיק כדי 'להמשיך' אלוקות.

• בין תפילה חסידית לתפילה עם 'דף כוונות'

על פי נגלה העניין הזה מאוד תמוה, ולכאורה נגד היסודות האמונה הכי בסיסיים. ולמעשה השאלה היא לא רק על חסידות שאומרת שכל יהודי הוא 'חלק אלוקה ממעל ממש' ואצל הרבי זה בגילוי, אלא גם על קבלה. ידוע, שה'מקובלים' עוסקים בכוונות. בכל ברכה הם מכוונים לאיזה 'שם', וכך כל מצוה וכל דבר יש לו שם, וכמפורט בארוכה בסידור הרש"ש. לכאורה, איך אפשר להתפלל לאיזה שם, או לכמה שמות.. כיצד משתפים 'שם שמים ודבר אחר' גם אם זה דבר נעלה ביותר כמו ספירות, נשמות או רבי?

נתחיל עם מה ששאלת על המקובלים. הזכרת את סידור הרש"ש. ברור שהרש"ש היה אדם גדול מאד, וכשהוא התכוון לאותם שמות, הוא הבין את הפנימיות של אותם שמות, ובעיקר, הוא התכוון לקדוש ברוך הוא כפי שמלובש בהם, ולא התפלל ל'שמות' עצמם. וכפי שנאמר בספרי על הפסוק [דברים ד, ז] 'כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו' – 'אליו, ולא למידותיו'. 

יש על כך אריכות רבה בקבלה [ראה רמ"ק בתחילת ספרו 'אלימה', ובתחילת הספר 'עולת תמיד' לר' חיים וויטאל] ובחסידות [ראה שורש מצות התפילה פרק ח, ובקצרה ב'היום יום' י"א תשרי], ואין כאן המקום להיכנס בסוגיא נרחבת זו, אך נקודת העניין היא, שלא מתפללים לספירות ['מידותיו'] אלא לקדוש ברוך הוא כפי שמלובש בספירות, וכפי שנקרא בשמות – שכנגד הספירות. 

מצד שני ברור, שאם רק 'מחזיקים דפים' עם כוונות, ולא מבינים את הפנימיות של השמות, אין בכך שום עניין, וכפי שהרבי האמצעי הביא על כך את הפסוק [קהלת ז, כט] 'עשה האלוקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים' – לכוון בדפים מלאים בשמות.. ומה שאתה שואל איך אפשר לומר על כל יהודי, ובפרט על הרבי שהוא 'חלק אלוקה ממעל ממש'? הנה מקרא מלא דיבר הכתוב הרבה יותר מזה: 'בנים אתם לה' אלקיכם' [דברים יד, א], ועוד קודם מתן תורה [שמות ד, כב] 'בני בכורי ישראל'.. 

קודם הזכרנו את החידוש של חסידות באחדות ה', וכאן אנחנו מדברים על מה שחסידות גילתה לגבי מהות היהודי, שקודם כל הוא 'חלק אלוקה ממעל ממש'. לכן הבעל שם טוב אמר שצריכים לאהוב כל יהודי, גם הוא נמצא בקצה העולם ולא ראיתי ולא אראה אותו אף פעם. הרבי הסביר, שקצה העולם זה לא קצה העולם הגשמי, זה קצה העולם הרוחני. אם אחד יש לו אהבת ישראל בגלל שהוא 'בן תורה', בגלל שהוא בעל מדות טובות או בעל מעשים טובים או בגלל שיש לו שכל טוב, כל מיני דברים כאלה – זה יהודי שנמצא ב'עולם' שלי. זו לא אהבת ישראל, זו אהבת התורה, אהבת המצוות, אהבת המדות טובות. 

אהבת ישראל היא כשאתה אוהב את ה'חלק אלוקה' שלו, את ה'ישראל' שבו. וכפי שאדמו"ר הזקן כותב ב'תניא' [פרק לב] לגבי הנשמות, ש'מי יודע גדולתן ומעלתן בשורשן ומקורן באלוקים חיים'. מסופר, שפעם היה איזה 'בעל עגלה' מגושם ביותר שר' יצחק אייזיק מהומיל [גאון עצום בנגלה ובנסתר, מגדולי תלמידי אדמו"ר הזקן] לא סבל את גסותו, וזרק לו איזו מילת זלזול. לאחר מכן, כשר' יצחק אייזיק בא לאדמו"ר הזקן, הוא אמר לו: 'אייזל אייזל! בעולם הנשמות אתה עם הארץ גמור..

ה'בעל עגלה' הזה לא די שבכוחות הנעלמים [דרגות 'חיה' ו'יחידה'] של הנשמה הוא גדול ממך, אפילו בכוחות הגלויים ['נפש רוח ונשמה' – שכל ומידות] הוא גדול ממך!'. אז איך הוא בעל עגלה? כי הגוף הסתיר. כך חסידות מחנכת להסתכל על כל יהודי, לא על המעיל המלוכלך שהוא לובש, אלא על מהותו האמיתית – שהוא יהודי ו'חלק אלוקה', כמו שהרבי ענה פעם לאישה ששאלה אותו איך הוא לא מתעייף לעמוד כל כך הרבה שעות ולחלק דולרים – 'כי כשסופרים יהלומים לא מתעייפים'. 

זה גם תפקיד, כשמבינים שכל יהודי הוא יהלום, אפשר וגם רוצים ללטש את היהלום ו'לגלות' אותו. החפץ חיים חיבר ספר שלם על איסור לשון הרע. אך אדמו"ר הזקן החמיר יותר מהחפץ חיים, הוא גם שלל לחשוב מחשבה רעה על יהודי – 'ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם' [זכריה ח, יז]. ודימה את זה ל'מחשבת עבודה זרה' [תניא אגרת הקודש כב]. אין זה אומר שצריכים 'לאבד את הראש' ו'להשתכנע' מדעות לא נכונות – 'מקרבן לתורה' [אבות א, יב] ולא את התורה אליהם. וכפי שראינו אצל הרבי, שאהב כל יהודי עד הקצה האחרון, ויחד עם זאת אף אחד לא יכל להזיז אותו כמלוא נימה מדיעותיו. 

בדרך כלל, זה קשה. אם האדם מתחבר מדאי לסביבה, הוא מושפע. אך חסידות ורבי נותנים כח להתחזק בכל סביבה שהיא, כסיפור הידוע על ר' מאיר מפרימישלאן, שבית הטבילה שבעירו היה בראש הר, ובימות החורף כשהיו מטפסים על ההר, היו כולם מחליקים ונופלים, ורק ר' מאיר היה עולה כדרכו ומעולם לא מעד והחליק. וכששאלוהו לפשר הדבר, השיב ש'כשקשורים למעלה לא נופלים למטה'..

• יראת שמיים אמיתית..

בכל אופן, האם הדיבור על הרבי בחב"ד הוא לא מוגזם מדי? אני מכיר ישיבות שהנושא היחיד בהתוועדויות הוא 'רבי' ו'התקשרות'. האם לא צריך להדגיש יותר את ההתקשרות להקדוש ברוך הוא? 

אולי למי שבא מחוץ לחב"ד זה יכול להיראות קצת משונה, אבל האמת היא, שהסגנון הזה נובע מכך שמונח אצל כל אחד בפשטות, שמה שהרבי אומר זה הקדוש ברוך הוא אומר.. כלשון חכמינו זכרונם לברכה [שמות רבה ג, טו] 'שכינה מדברת מתוך גרונו'. כשרואים רק את החיצוניות, זה באמת יכול להישמע מוזר. אבל כשחיים פנימיות ומחנכים לפנימיות, מבינים שהכל מצד שהרבי מקשר יהודים לאלוקות. 

בעצם זה קשור גם למה שנאמר קודם – מדוע באמת צריך 'רבי' ואי אפשר לגשת ישירות לקדוש ברוך הוא? כי הקדוש ברוך הוא זה רחוק ממך, מה זאת אומרת רחוק ממך? הרי הוא נמצא בכל מקום אבל אתה לא רואה אותו. אבל כשאתה רואה את הרבי אתה מרגיש קדושה. הגשמיות של הרבי זה קדושה ואתה מרגיש את זה לכן זה יותר קרוב אליך. אז כשמדברים על זה, זה יותר מעורר אותך לכל דבר שבקדושה. פשוט אתה רואה את זה במוחש, למשל כשאתה רואה ווידיאו של הרבי, אתה מתפעל מהקדושה של הרבי. 

רואים בבירור, יהודי שלא עושה שום תנועה מיותרת. מי מכתיב לו לא לעשות שום תנועה מיותרת? מורא שמים. פשוט רואים שמישהו עומד מעל הרבי. הייתה פעם איזו נערה שהיה לה רקע חבד"י שהציעו לה שידוך מבית ליטאי. כשהם נפגשו הבחור אמר לה שהוא לא מוכן שיתלו בבית תמונה של הרבי. היא פנתה לאדמו"ר ר' משה מרדכי בידרמן מלעלוב שהיה אדם גדול מאוד, והוא אמר לה שאם הוא לא רוצה תמונה של הרבי, סימן שחסר לו יראת שמים ולכן לא כדאי שהיא תמשיך עם השידוך הזה. אבל שהיא תאמר לו, שכיוון שכנראה שהוא צריך חיזוק ביראת שמים, אז כדאי שישמע קלטת של הרבי שר ומדבר, וזה יכניס בו יראת שמים.

• הראש 'מתפלל' עבור הרגל

ומה פשר כל הביטויים האלו של 'להתפלל לרבי'? יש איזה שיר ידוע באידיש על אדם שטובע בים, והוא צועק לאבא ואימא שלו שיצילו אותו, והם לא יכולים להושיע אותו, ואז הוא צועק 'רבי ראטעווע' והרבי מציל אותו.. יש לזה מקום בהלכה?

מה זה 'להתפלל לרבי'? כשאתה כותב פ"נ לרבי, זה לא הפירוש שאתה מתפלל אל הרבי, אתה מגיש את הבקשה שלך לרבי, וכיון שהחסיד והרבי זה דבר אחד, זה כמו שאומרים שהראש מתפלל עבור הרגל. גם כשאתה אומר שהרבי יעזור לך זה כמו שאתה אומר שהרבי יתן לך ברכה. אז כל אחד מבין שהברכה זו המשכה מהבורא. 

מה זו ברכה? היום כבר כל אחד מברך, לכל אחד יש כח לברך תלוי באיזו רמה ומה הוא יכול להמשיך. לפעמים ברכה מאיש פשוט זה גם דבר גדול והוא גם יכול להמשיך הרבה. יש פתגם מהרבי הריי"צ שפ"נ בלי תשובה לא מתקבל. כשכותבים פ"נ צריך לעשות תשובה. אז ברור שהפ"נ הוא לקדוש ברוך הוא, אחרת למה מוכרחים לעשות תשובה?

• כבוד התורה

מה הסיבה שבחב"ד 'לא כל כך גורסים' את הרעיון של לימוד ב'כולל אברכים' למשך תקופה ארוכה?

האמת היא, שהרבי התבטא לא פעם שעניין הכוללים בחב"ד הוא 'חידוש שלי', ולא היה מושג כזה בעבר בחב"ד, אך עם זאת, בדרך כלל הרבי עודד את הלימוד, רק למשך תקופה קצובה, ורק במקרים מסוימים, הרבי הורה ללמוד יותר זמן. ואכן בחב"ד יש היום הרבה כוללי אברכים, ואברכים מונחים ושקועים בלימוד התורה. יתרה מזו: יש ביטויים של הרבי שהוא תובע שיהיו שקועים בלימוד התורה, עד שבחור יחלום על 'שאגת אריה'.. 

אבל באופן כללי, הרבי הזכיר כמה וכמה פעמים שהמצב הוא ש'העולם בוער', וכשיש שריפה, דבר ראשון צריך לכבות אותה בכל דרך אפשרית. הרבי התבטא במפורש, שהוא יכל לעשות מליובאוויטש מעצמה של אברכים, אבל כשיש שריפה, אין מנוס, וליובאוויטש התנדבה לצאת ב'קו הראשון' להציל נפשות בחוץ, ולכן בחב"ד יש יותר דיבור ועידוד לצאת ל'שליחות'. 

יצויין, שיש גם הרבה שלוחים שהם רבנים ותלמידי חכמים עצומים, ויותר מזה, ישנם אברכים שאם לא היו יוצאים לשליחות, הם היו נשאבים לעולם העסקים, ודווקא בגלל שיצאו לשליחות, השליחות בנתה קודם כל אותם בעצמם, ונעשו גם למדנים גדולים [כפי שאדמו"ר הזקן כותב בתחילת הספר תורה אור על צדקה בכלל, שגורמת להבנה טובה יותר בתורה – 'נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה']. בכל אופן, הנושא העיקרי הוא שהרבי ראה בהצלת הדור את 'צו השעה'. 

זה דומה למה שכותב אדמו"ר הזקן ['תניא' אגרת הקודש ט] בנוגע לדברי חכמינו זכרונם לברכה [רמב"ם מתנות עניים ריש פרק י] 'אין ישראל נגאלין אלא בצדקה', ש'לא אמרו רבותינו זכרונם לברכה [ריש פאה] תלמוד תורה שקול כנגד גמילות חסדים, אלא בימיהם, שתלמוד תורה היה עיקר העבודה אצלם, ועל כן היו חכמים גדולים תנאים ואמוראים. מה שאין כן בעקבות משיחא שנפלה סוכת דוד עד בחינת רגלים ועקביים שהיא בחינת עשיה, אין דרך לדבקה בה באמת ולהפכא חשוכא לנהורא.. כי אם בבחינת עשיה גם כן, שהיא מעשה הצדקה. כידוע למשכילים, שבחינת עשיה באלקות היא בחינת השפעת והמשכת החיות למטה מטה, למאן דלית ליה מגרמיה כלום'. 

בזמן אדמו"ר הזקן היה מדובר בעיקר על צדקה גשמית, והיום זה מדובר גם על צדקה ברוחניות, שיהודי לא יהיה 'קרקפתא דלא מנח תפילין' חס ושלום. אבל בוודאי שכל זמן שלא עסוקים בענייני שליחות, צריך ללמוד תורה, אלא אם כן הוא עושה לפרנסתו. 

אבל זה גם יוצר בלבול בנוגע הערכה ללומדי תורה, השאלה היא האם באמת יש מספיק הערכה בחב"ד לאלו שמקדישים את חייהם ללימוד התורה?

האמת, שדווקא הרבי החזיר את כבוד הרבנים. בדורות הקודמים בחב"ד באמת בטלו את הרבנים. בגלל שחסידות מדברת הרבה על 'ביטול היש', היו כאלו שבמקום לבטל את עצמם, הם זלזלו ב'למדנים'. הרבי עשה כמה תקנות כדי להחדיר את העניין של כבוד הרבנים, והוא בעצמו הראה דוגמא אישית של כבוד עצום לכל בן תורה ולמדן.

אני שואל על התלמיד חכם לעומת ה'שליח'..

זה תלוי כמובן איזה תלמיד חכם ואיזה 'שליח'.. יש שלוחים באמת עשו ועושים מהפכה שלימה, ממש הפכו מדינות שלימות, עם מוסדות וישיבות ותלמודי תורה, דברים שלא היו בהיסטוריה, וביחד עם זה הם תלמידי חכמים ויהודים חסידיים, כך שיש להם את כל המעלות. 

יש גם 'שלוחים' רבים שעבודתם בעיקר במסירת שיעורי תורה, והם בעצמם תלמידי חכמים גדולים. כאשר מישהו למשל לומד תורה והוא גם חסיד שלומד חסידות, אז מסתכלים עליו בהערכה. אבל אחד שלומד תורה לבד בלי חסידות, אז מה חושבים, שהוא בוודאי חושב רק על המעמד שלו, אז למה שיעריכו אותו.. אני לא אומר שזה מוצדק, אבל בכל זאת..

אחרי כל ההסברים, למה לא רואים שאיפה ומטרה להיות 'גדול בתורה', באותו היקף ובאותה כמות שרואים בציבורים אחרים?

באותם 'ציבורים', יש רק דבר אחד שיכול לתת 'מעמד' – הידע והלמדנות בתורה. מכיוון שזה התחום היחיד שניתן 'להתגדל' בו, כל אחד שרוצה 'להתגדל' ישקיע רק בתחום הזה [יש משפט חריף של ר' מענדל פוטרפאס, שחוץ מזה שהיה יהודי חסידי בעל מסירות נפש (ישב 8 שנים בסיביר בגלל עבודתו בהפצת היהדות מול השלטון הקומוניסטי) ומשפיע אגדי, היה תלמיד חכם וגאון עצום בנגלה], שלפעמים מה שמפריע לנו ללמוד, דוחף מישהו אחר.. בחב"ד, יש עוד כמה תחומים שהרבי עודד, ואף העדיף כאמור קודם – כמו ה'שליחות'. סביר להניח שיהיו גם כאלה שירצו להתגדל בעוד תחומים..

• 'והשבות אל לבבך'

הייתי מבקש לסיים עם שאלה מעניין שונה, אבל מעשית. כיצד פועלים שחסידות תהיה אקטואלית ומעשית ללומד? דובר קודם על אחדות ה', וניתן ללמוד רבות על ביטול העולמות לה'. אך כשסוגרים את הספר, נמצאים כבר במקום אחר. האם יש דרך לגרום לכך שחסידות תפעל על הלומד גם כשהוא ברחוב?

אחדות ה' בפועל ממש, היא הידיעה שבכל דבר יש אלוקות. זה אומר שאלוקות הוא העיקר של כל דבר, וממילא הוא נדרש לחפש את הכוונה האלוקית בכל דבר. איזה כוונה אלוקית יש באוכל, איזה כוונה אלוקית יש בעסקים, איזה כוונה אלוקית יש בכסף, ובכלל, איזה כוונה אלוקית יש בדבר כלשהו שנתקלתי בו. כשהאדם מפנים את הנקודה הזאת שבלחם יש אלוקות, מה זה אומר, שהוא צריך לנשק את הלחם?

זה אומר שצריך לחפש את הכוונה האלוקית, ולעשות אותה לעיקר. ליישם אחדות הוי', זה אומר לחפש את הכוונה האלוקית שבדבר, ולפעול בהתאם לה. לפועל, אם רוצים שהעניינים של חסידות יחדרו לחיי היום יום, כדאי לקחת משהו אחד וללומדו בקביעות בזמן ממושך. כך זה נכנס וחודר לאט לאט. אם אדם יעשה קביעות לעצמו ללמוד ולהתבונן עשר דקות לפני התפילה בפרק הראשון של 'שער היחוד והאמונה' בספר ה'תניא', העוסק בכך שבכל דבר יש את הדבר ה', והוא סיבת הקיום שלו, זה יפעל בו הזזה.

יש אמרה מהרבי מהר"ש שאם רוצים להבין דבר, להבין מאמר חסידות, יש ללמוד אותו לכל הפחות שלוש פעמים. אבל אם רוצים שזה ישפיע בהשפעה פנימית, אז צריך ללמוד לפחות שלושים פעמים. כשאדם שומע שצריך ללמוד שלושים פעמים, הוא בוודאי נבהל. אבל כשהוא מחליט ללמוד בכל יום עשר דקות, כעבור חודש הוא יווכח לראות, שאט אט הדברים מחלחלים בו וחודרים פנימה. דרך זו היא שווה לכל נפש, וגם בעל עסק יכול לעשות את זה, וכל שכן יושב אוהל. פעם היו חסידים של אדמו"ר הזקן, שהתבוננו חמש שעות ושבע שעות. אנחנו לא שייכים לזה. אבל התבוננות של עשר דקות לפני התפילה, במהלכה מתמקדים בעניין מסוים ומנסים להפנימו, לזה כל אחד שייך. 

בסופו של דבר זה פועל ממש כמו שטיפת מוח. בעולם עושים פרסומות וחוזרים עליהם שוב ושוב, עד שכבר נמאס לשמוע אותם. אבל האדם שומע את זה עוד פעם ועוד פעם, עד שהוא אומר לעצמו 'נראה במה מדובר'. גם בעניינו זה עובד כך. לומדים מאמר שוב ושוב, עד שהדברים חודרים ומשפיעים על הלומד השפעה פנימית. אם לחזור לסגנון השאלה שנשאלה, התשובה ברורה: ודאי שחסידות היא אקטואלית ומעשית, לכל יהודי, בכל מקום ובכל מצב בו הוא נמצא.