לחצו כאן לתרומה
לרגל חג הגאולה בי"ט-כ' כסלו, אנו מגישים לקט סיפורים מרתקים חב"דיים על רבינו הזקן, מעובדים בטוב טעם ודעת (בהמשך ללקט הסיפורים שפורסמו באתרנו). כמובן אין בו תחליף לקריאת הסיפור בלשונו המקורית • 'דע לך, שכאשר מתברכים בחשק בלימוד, יש לקיים את 'ואבדתם מהרה' – לאבד את ה'מהרה', את המהירות המופרזת, וללמוד תורה במתינות, לתת לנשמה להתענג על הנועם של התורה' • לכתבה המלאה
☚ חיבור 'דוקטורט' על אדמו"ר הזקן – כיצד הגיב הרבי?
מהרפש כבר יצאנו
מחוגי השעון השלימו סיבוב נוסף. עוד שעה חלפה לה, וההקפות טרם התחילו. החסידים לא העתיקו עיניהם מהדלת הסגורה. הם הגיעו לבית מדרשו של רבי מנחם מנדל מויטבסק, כדי להסתופף בצילו בירח האיתנים. חלפו הימים הנוראים, ואחריהם חג הסוכות, זמן שמחתנו. כעת משתוקקים כולם להשתתף בהקפות במחיצת הצדיק. אולם, משום מה, שוהה הרבי בחדרו ולא יוצא אל חסידיו מלאי הציפייה. מחוגי השעון ממשיכים לנוע והדלת נותרת סגורה.
מספר חסידים אזרו עוז ונקשו על הדלת. "יואיל נא רבינו לצאת אל חסידיו ולומר "אתה הראת"", ביקשו בקול תחנונים. "צר לי, אך היום לא אוכל לומר את הפסוק "אתה הראת"", השיב הרבי בנימת התנצלות. "מהשמים גילו לי מאה פירושים לפסוק זה, והיות ולא הצלחתי עדיין להשיג ולהגיע אל אותן דרגות בעבודתי, לא אוכל לומר את הפסוק". הנוכחים חיכו שעה ארוכה, מקווים שהחלטת הרבי תשתנה במהרה. לבסוף, מספר חסידים אמיצים נכנסו לחדרו של הרבי וחזרו על בקשת הציבור. למרבה האכזבה, נתקלו בסירוב נוסף.
היחיד שלא היה שותף לרגשות הקהל, היה אדמו"ר הזקן, אשר ניצב בפינתו, אחוז דבקות. הוא יכול היה להמשיך לעמוד כך עוד שעה ארוכה, לולי החסידים חסרי האונים, אשר החליטו לבקש את עזרתו. "שובו לחדרו של הצדיק, ואימרו לו שהיות והחסידים קיבלו אותו לרבי, עליו לצאת ולומר את סדר ההקפות. אם הוא ימשיך לסרב, הזמינו אותו לדין תורה, ואני אוכל להיות הדיין", הורה אדמו"ר הזקן.
החסידים הנבוכים נקשו על דלת החדר ומסרו את דברי אדמו"ר הזקן. הצדיק עמד בסירובו והם נאלצו להזמינו לדין תורה.
"דין תורה בפני רבי זלמניו? אני מוכן!" אמר הרבי. שני הצדדים התייצבו לדין תורה. החסידים טענו כי קיבלו את רבי מנחם מענדל לרבי, ולכן עליו לנהוג כרבי ולומר את פסוקי "אתה הראת". רבי מנחם מענדל טען מצידו כי כל עוד לא הצליח ליישם בפועל את כל פירושי הפסוק "אתה הראת", איננו יכול לומר את סדר ההקפות.
"רבי, הפסדתם בדין", פסק אדמו"ר הזקן, ונימק את החלטתו: "ראשית, ההיגיון מחייב שלא ניתן להגיע אל האופק. ככל שהאדם יתקדם יותר, יראה למרחק רב יותר. הדבר נכון הן בגשמיות והן ברוחניות. ככל שתגיעו לדרגה רוחנית גבוהה יותר, תהיה ראייתכם למרחק גדול יותר, וגם אם תיישמו בעבודתכם את כל מאה הפירושים, תשאפו שוב להגיע לדרגה גבוהה עוד יותר, ולא יהיה לכך סוף".
"שנית, אוכל להביא משל שימחיש את הצדק שבפסקי", הוסיף אדמו"ר הזקן, וסיפר: "מעשה בזוג שהתגורר למרגלות ההר. כל מי השופכין שנזלו ממורד ההר התנקזו אל פתח ביתם, ומעונם היה מלא רפש וטיט דרך קבע. חייהם היו קשים מנשוא, ובאחד הימים החליטו לעזוב את מקום מגוריהם ולבנות את ביתם החדש במעלה ההר, הרחק מהלכלוך והזוהמה. טיפסו בני הזוג במעלה המדרון, עד שאזלו הכוחות. נשא הבעל עיניו כלפי מעלה, ופרץ בבכי: "גם אם כל ימינו נטפס עוד ועוד, עדיין לא נגיע אל הפסגה", התייפח בייאוש.
השיבה לו הרעיה החכמה: "איננו מוכרחים להגיע אל הפסגה. מספיק שיצאנו מהביצה, כך שנוכל לעצור בנקודה הנוכחית ולבנות כאן את ביתנו". כולם הקשיבו בסקרנות, מצפים לשמיעת הנמשל. "גם בנוגע לענייננו, מן הרפש יצאנו כבר. בימים הנוראים נפרדנו, ברוך ה', מהחטאים, ומה אם לא הגענו עדיין אל פסגת ההר?" פסקו המנומק של אדמו"ר הזקן מצא חן בעיני רבו, ורבי מנחם מענדל יצא לאמירת פסוקי ההקפות.
על פי רשימות דברים, חלק ד, עמ' קנט. סיפורי חסידים – מועדים, סיפור מס' 217.
אסתכל באורייתא וברא עלמא
כאשר היה אדמו"ר הזקן בבית הכלא בפטרבורג, בעקבות ההלשנה עליו לשלטונות, נודע לשרי הממשלה כי איש אלקים, מופלג בחכמה ובתבונה, נמצא בבית המעצר. כמה מהם החליטו לנצל את ההזדמנות ולהיכנס אליו, כדי לשוחח עימו ולבחון את חכמתו. באותה תקופה הגיעה לרוסיה מפה חדשה של כדור הארץ, שכללה גם את ציור יבשת אמריקה – היבשת החדשה שהתגלתה זה לא מכבר.
"האם בקי אתה בחכמת ציור כדור הארץ?", שאלו השרים את הרבי. כשהשיב להם הרבי בחיוב, פרשו בפניו את מפת כדור הארץ החדשה, וציפו לראות את תגובתו. עיין הרבי מעט במפה והעיר מיד כי נפלה טעות בשרטוט היבשת החדשה. החלו השרים להתווכח עמו, והיו ביניהם אף כאלו שלגלגו על השגותיו, אך לבסוף התברר כי אכן הצדק עימו.
השרים נדהמו. "הרי זו המפה הראשונה שהגיעה לרוסיה! מנין לך ידיעה כה מפורטת בציור יבשת אותה מעולם לא ראית?".
השיב אדמו"ר הזקן: "באות בי"ת של המילה "בראשית" הפותחת את ספר התורה, מצויר כל העולם כולו. משם יודע אני כיצד נראית היבשת החדשה – באופן מדויק!…".
על פי מגדל עז, עמ' רנו.
שעון השמש
בשעות הצהריים יצא הנסיך שקסינסקי אל חצר ארמונו המפואר. לפתע הבחין בדבר מה מוזר. שעון השמש הנאה, הניצב במרכז החצר הגדולה, הפסיק לפעול. השמש מאירה במלוא עוזה, אך הצל אינו נופל כלל על הספרות, העשויות שיש. 'מה אירע לו, לשעון היפה?', תמה הנסיך. 'שנים רבות עבד ללא תקלות, ולפתע התקלקל?'. 'אולי מקרה הוא?', ניסה להתעודד. לשמחתו, למחרת בבוקר פעל השעון ללא תקלות.
ברם, בשעות הצהריים נעלם צילו ואיננו. מעקב אחר פעילותו של השעון העלה ממצא מוזר ביותר. השעון פועל בכל שעות היום, חוץ משעות הצהריים. בין השעה שתיים לשעה חמש, השעון אינו מראה את השעה כלל. תעלומה אמיתית. באחוזתו של הנסיך שכנה אקדמיה גדולה, ובה אנשי מדע מפורסמים. הזמין הנסיך את הפרופסורים אל החצר המטופחת, הראה להם את השעון, וביקש שיפתרו את החידה. למרבה אכזבתו, איש לא הצליח להסביר את התופעה התמוהה.
חלפו שנתיים. זמן לא רב לאחר שנשא אדמו"ר הזקן את בתו של ר' יהודה לייב סגל, התפרסם שמו ברבים, והכול דיברו על גאונותו בתורת הנגלה והנסתר, ועל בקיאותו במדעים שונים. לר' יהודה לייב סגל, חותנו של אדמו"ר הזקן, היו קשרי מסחר עם הנסיך שקסינסקי, בעל האחוזה הסמוכה לויטבסק. פעם, כאשר נפגשו לצורך עסקיהם, אמר הנסיך: "שמעתי על גודל חכמתו של חתנך הדגול, ואודה לך מאד אם תואיל להביאו אל אחוזתי כדי לבדוק את השעון. אולי בידו יעלה לפתור את החידה המשונה".
תחילה סירב אדמו"ר הזקן לנסוע אל הנסיך. "היום יבקש הנסיך פתרון לשאלה זו, ומחר יבקש פתרון לשאלה אחרת, ואט אט יגרום הדבר לביטול תורה מתמשך", טען. ברם, לאחר הפצרותיו של חותנו והבטחתו שלא יטריחו יותר מפעם אחת ולא יבטלו עוד מלימודו – ניאות להצטרף אליו לנסיעה. בבואו עם חותנו לאחוזת הנסיך, לא רצה לדבר בשפה הפולנית, אף על פי ששלט בה היטב, ודיבר אך ורק בשפת האידיש. חותנו עמד בתווך ותירגם את הדברים.
צפה אדמו"ר הזקן בשעון בשעת פעולתו בבוקר, וצפה בו כמה פעמים באותן שעות שבהן הוא הפסיק מפעולתו. לא חלף זמן רב, ולתדהמת הנסיך ובאי ביתו, טען העילוי הצעיר כי פתר את התעלומה. "חכמינו לימדונו, בתלמוד, שבאמצע היום השמש בראש כל אדם, ואז, מלבד עננים אין שום דבר חוצץ ומפסיק את אורה. משעות הצהריים ואילך, כשהשמש מתחילה לנטות מערבה, ייתכן שקרניה יוסתרו.
"ככל הנראה, במרחק שתים עשרה או חמש עשרה פרסאות דרומית לאחוזה עומד הר גבוה ובראשו אילנות. בזמן האחרון גדלו האילנות וגבהו. כעת, עקב גובהם הרב, אין הם מאפשרים חדירת קרני שמש, מהשעה שתיים ועד השעה חמש. לאחר השעה חמש, בשעות אחר הצהריים, כאשר השמש נוטה מהמקום ההוא, מגיעות שוב קרני השמש ופוגעות בשעון". רצה הנסיך לשלוח שליח מיוחד לבקר במקום שציין אדמו"ר הזקן, לראות אם אכן יש שם הר גבוה שבראשו עצים.
אך הפרופסור מארסעי, מהנדס ומדען ששימש כמורה ראשי באקדמיה של הנסיך ובעל השפעה רבה, הניא את הנסיך מהבדיקה, כשהוא מבטל בזלזול את דברי אדמו"ר הזקן: "היהודים חושבים שהם יודעים הכול מתוך ספרי התלמוד… זעליג הרופא יודע לרפא על פי רפואות מהתלמוד, ברוך הגנן יודע כיצד להיטיב את האדמה על פי התלמוד, ואילו זנוויל הסרסור יודע לרמות את בעלי האחוזות על פי התלמוד… והנה, האברך הזה טוען כי מבין הוא כיצד קרני השמש מאירות על שעון השמש – וגם הוא שואב את ידיעותיו מהתלמוד…".
חותנו של אדמו"ר הזקן חש פגוע ונעלב מעקיצותיו של הפרופסור. אולם אדמו"ר הזקן עצמו השיב לפרופסור במתינות, כשהוא מדגיש כל מילה: "המופת הוא גרזן הגודע את המתייהרים במדע". "גם פתגם זה הוא מהתלמוד שלכם?", שאל הפרופסור בלגלוג. "לא. זהו פתגמו של החכם גאלינוס היווני", השיב אדמו"ר הזקן בשלווה. "פתגם שאמר על אותם המתייהרים במדע, שלא הגיעו לגובה הראוי".
כאשר שב ר' יהודה לייב סגל לביתו, סיפר על המאורע לאחדים ממכריו, ואלו החליטו לנסוע בעצמם אל ההרים ולבדוק האם אכן גדלים אילנות בראשם. כשהגיעו למקום הנקוב, ראו שתיאורו של החתן הצעיר היה מדויק בתכלית. מיד שכרו פועלים לשם כריתת העצים הגבוהים שבראש ההר. עברו מספר ימים, ומנהל האחוזה נכנס אל אדונו הנסיך ובפיו בשורה: "השעון שבחצר הארמון החל להראות את השעה גם בשעות הצהריים". התרגש האדון מאד, ועד מהרה נפוצה השמועה כי השעון שבחצר הארמון חזר לעבוד כתיקונו.
כאשר שמעו זאת מכריו של ר' יהודה לייב סגל, באו לפני הנסיך, והביאו עימם את אנשי הכפר הסמוך להר, ובנוסף, תעודה מבית הפקידות של הכפר, המעידה כי האיכרים כרתו סך מסוים של עצים מאותו הר שעליו הצביע אדמו"ר הזקן. מיד התפרסמה גאונותו של אדמו"ר הזקן בין חכמי המדע הגדולים. הפרסום על גדלותו וגאונותו של אדמו"ר הזקן היה לו לעזר בעסקנות הציבורית שבה עסק – סיוע לפרנסת היהודים. באותה תקופה הוא קנה שטחי אדמה, כלי עבודה ובעלי חיים, ותבע מיהודים לעזוב את פרנסתם התלויה בפריצים ובנסיכים, הידועים בשנאתם את היהודים, ושידל אותם למצוא את לחמם מעבודת האדמה.
על פי אוצר סיפורי חב"ד, חלק ב, עמ' 262.
לאבד את ה'מהרה'
בימי נעוריו נהג אדמו"ר הזקן לשבת שעות ארוכות בבית המדרש של סבו, רבי משה פוזנר, וללמוד תורה. באחד הימים, בעת שהותו בבית המדרש, הבחין כי אחד הלומדים קורא מתוך הספר במהירות רבה. ניכר היה שהוא מבין היטב את הנלמד, אולם החיפזון בו דילג מדף לדף לא מצא חן בעיני העילוי הצעיר. "מדוע אתה ממהר כל כך?" הוכיח אדמו"ר הזקן את הלומד.
"מהיר אני בטבעי", התנצל הלומד. "אם כך, עליך לשנות את הטבע", פסק העילוי. "איני יכול לשנות את טבעי", טען הלומד. "לכל יהודי יש נשמה, אשר מעניקה לו כוחות לשנות את טבעו בדרך של קבלת עול. תחילה תרכוש הרגל חדש, ועם הזמן יהפוך ההרגל לטבע שני. הרגל שנעשה לטבע מסוגל לשנות אפילו טבע עצמי. זכור כי קבלת עול היא היסוד החשוב ביותר בתורה ובעבודה".
המשיך אדמו"ר הזקן: "הפסוק אומר: "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה". "ארץ" מלשון רצון. ה' נתן לך מתנה, "ארץ טובה", רצון וחשק בלימוד תורה ובעבודת ה'. דע לך, שכאשר מתברכים בחשק בלימוד, יש לקיים את "ואבדתם מהרה" – לאבד את ה"מהרה", את המהירות המופרזת, וללמוד תורה במתינות, לתת לנשמה להתענג על הנועם של התורה". לימים, הפך הלומד לחסידו של אדמו"ר הזקן.
על פי ספר השיחות, קיץ ת"ש, עמ' 59.
