הנחה חדשה נחשפת: הרבי מגיב בגלוי לשאלה על אריכות התפילה שלו

'יכולים לשאול: ומה בנוגע אלי, היכן היא אריכות התפילה שלי'? בהנחה חדשה משיחת פרשת 'ויקרא' תשמ"ב (שפורסמה באתרנו), שנחשפת כעת באתר 'חב"ד לייב', מופיע רגע נדיר ומפתיע: הרבי עוצר את ההתוועדות – ומתייחס בגלוי לשאלה שהעסיקה חלק מהחסידים. כיצד ייתכן שהוא עצמו אינו מאריך בתפילה לעיני כולם, בשעה שהוא תובע זאת בעוז מחסידיו? • השיחה מגלה סיפור אישי שלא נשמע מעולם, תביעה חדה על אריכות התפילה – וחידוש מפתיע על עבודתו הפנימית של הרבי עצמו • לכתבה המלאה

☚ החסיד שהתפלל תפילת 'מעריב' ביום חול 'פשוט' במשך שעות ארוכות

עורך אתר 'חב"ד לייב' חושף הנחה חדשה משיחת פרשת 'ויקרא' תשמ"ב, ובה מתגלה קטע נדיר ומפתיע: הרבי מתייחס בפירוש לשאלה שהעסיקה חלק מהחסידים – כיצד הוא עצמו אינו מאריך בתפילה בגלוי, בשעה שהוא תובע זאת בעוז מחסידיו.

השיחה כולה עוסקת בקריאה האלוקית 'ויקרא' – קריאה של עצמות ומהות לכל יהודי, גם למי שטרוד בענייני העולם או חסר חיות בעבודת ה'. הרבי מדגיש כי גם בעלי עסקים, גם מי שמחשבתו טרודה, ואפילו מי שאינו חש התלהבות – כולם נקראים להתעלות בעבודת ה', ובפרט באריכות התפילה.

סיפור אישי נדיר

הרבי מספר על חסידים שפגש בפריז לאחר יציאתם ממאחורי מסך הברזל: הם התפללו באריכות, בניגון ובהתלהבות. אך כעבור עשרות שנים, כשהם חיים ברווחה ובשפע – אותה חיות נעלמה. הרבי מביע פליאה: אם אז, במצב של קושי, הם התפללו באריכות – קל וחומר שכעת, לאחר שהקדוש ברוך הוא היטיב עימם, עליהם להשקיע בעבודת התפילה.

החידוש הגדול: הרבי עונה לשאלה על עצמו באמצע הדברים הרבי עוצר ואומר: 'יכולים לשאול: ומה בנוגע אלי, היכן היא אריכות התפילה שלי?'.. זהו רגע נדיר ביותר בהתוועדויות. הרבי מחייך ומשיב: כל מה שאדם רואה אצל השני הוא סימן שיש גם בו, אפילו בדקות שבדקות. גם אצלו יש חשבון אישי בעבודת התפילה – אך זה עניין פרטי שאינו שייך לציבור. בנוסף, הרבי מוסיף בחיוך: הציבור כבר טוען שמטריחים אותו יותר מדי בדרישות רוחניות, ואין צורך להוסיף עליהם גם את הדרישות שהרבי תובע מעצמו.

הדרישה המרכזית: אריכות התפילה – בגלוי

הרבי מדגיש כי עבודת התפילה צריכה להיות ניכרת לעין, לא 'קול דממה דקה'. ההשפעה על הזולת נעשית רק באמצעות דוגמה חיה: סבא, אב, בעל – כל אחד משפיע רק כאשר הנהגתו בפועל תואמת את דבריו.

מסקנה מעשית

בעומדנו לאחר יום ההילולא של הרבי הרש"ב בב' ניסן, הרבי קורא לכל אחד לקבל החלטות טובות: להוסיף בעבודת השם, להוסיף באריכות התפילה, לפעול על הזולת, ובעיקר – להראות דוגמה חיה, שלמה ומאירה. הרבי מסיים: כדי להשפיע על הזולת במאה אחוז – צריך להתנהג בעצמך ביותר ממאה אחוז.

להנחה החדשה מהשיחה שנחשפה >>

'ומאחר שהקריאה היא לכל אחד ואחד מישראל – מובן, שהכוונה בזה היא גם לאלו שאצלם חסר באהבה רבה בתענוגים, ועד לאותם בעלי עסקים שאודותם דובר לפני זה: גם כאשר מדובר אודות בעל עסק שעבודתו ביום השבת אינה באופן המתאים (על פי המבואר המבואר ב'אגרת הקודש' וב'תורה אור' הנזכרים לעיל), היינו, תמורת זה שביום השבת יעסוק באריכות בתפילה ובלימוד שיעורי תורה כו' באופן נעלה ביותר (מצד העילוי דכללות העבודה באופן ד'אמצאך בחוץ', כנזכר לעיל בארוכה) – לא רואים אצלו שום חיות והתלהבות בעבודת ה'.

ולא משום שעבודתו היא באופן ד'קול דממה דקה' (כנזכר לעיל בנוגע ל'לימוד זכות'), אלא משום שניכר אצלו הרושם מהתעסקותו בעניני העולם במשך כל השבוע (כי מחשבתו טרודה עדיין בעניני העסק כו'), הנה גם בהיותו במעמד ומצב זה – עליו לדעת ש'עצמות ומהות' קורא לו ('ויקרא') לצאת ממעמדו ומצבו, ולהתעלות לדרגא נעלית יותר בעבודת ה'.

ויהי רצון, שיפעלו הדברים בי ובהשומעים (כפתגם הידוע של כבוד קדושת אדמו"ר (מהורש"ב) נשמתו עדן). [כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א חייך, ואמר:] לפני שלושים וכמה שנים ראיתי – בהשגחה פרטית – מאורע מסויים, ולא חשבתי שענין זה יהיה נוגע לאחר משך זמן ארוך ביותר, כדלקמן. ובהקדים: בחיי האדם ישנם מאורעות שרואים תיכף ומיד את התוצאות שבאות מהם, וישנם מאורעות שלא רואים בגלוי את התוצאות שבאות מהם, וישנם מאורעות שרואים את התוצאות מהם לאחר משך זמן רב. וכן הוא בסיפור דלקמן:

כאשר אמי עליה השלום יצאה ממדינה ההיא, נסעתי לפריז כדי לפגוש אותה, ולהביאה לארצות הברית במשך שהותי שם פגשתי עוד יהודים מאנ"ש שיצאו ממדינה ההיא באותה תקופה (או במשך זמן לפני זה). וכאשר התפללנו יחד ביום השבת (יותר משבת אחת), ראיתי כמה מהם שמתפללים באריכות, מנגנים ניגון חסידי באמצע התפילה, ומכים באצבע צרידה כו׳. [אף על פי שהכאה באצבע צרידה בשבת היא ענין של שבות כו' – הרי מדובר כאן אודות הכאה באצבע צרידה כתוצאה מהתלהבות בשעת התפילה (כמנהג החסידים). ובדוגמת מחיאת כפים מפני גודל השמחה, וכיוצא בזה].

אמנם 'אין אדם יודע מה שבלבו של חבירו', אבל אף על פי כן, כאשר רואים שפלוני למד חסידות לפני התפילה (יותר זמן או פחות זמן), ולאחרי זה הוא מאריך בתפילה מתוך ניגון חסידי כו׳ – הרי זה מסתמא ענין הקשור עם עבודת ה'. בין אותם יהודים שראיתי אותם בפריז מאריכים בתפילה – ישנם גם יהודים הנמצאים כאן עתה (ונמצאים בהתוועדות זו), וראיתי אותם מתפללים בשבת זו – ללא תנועה חיונית, וללא כל 'שטורעם' בעבודת התפילה!

בהיותו במעמד ומצב הנזכר לעיל, אחרי היציאה 'מאחורי מסך הברזל', היה עוסק בעבודת התפילה; ואילו לאחר שהקדוש ברוך הוא עזר לו לצאת מהמיצר ולהגיע למדינת הרווחה, וברכו בבני חיי ומזוני רויחי, ועזר לו להצליח בעסקיו באופן של עשירות כו' (על כל פנים – שלא בערך לגבי המעמד ומצב שתיאר לעצמו באותם ימים) – ויהי רצון שהקדוש ברוך הוא ימשיך את ברכותיו כמה פעמים ככה – אינו מוצא לנכון לעסוק באריכות התפילה!

ובמכל שכן וקל וחומר: אם באותה תקופה עסק בעבודת התפילה, הרי על אחת כמה וכמה שבהיותו במעמד ומצב ד'מסורבל בבשר' עליו לעסוק בעבודת התפילה! וכאמור לעיל – כאשר ראיתי זאת לפני שלושים וכמה שנים, לא תיארתי לעצמי שענין זה יהיה נוגע בשנת תשמ"ב ב-770! כוונתי בדברים אלו – אינה לאדם מסויים, אלא לכל מי שהדברים שייכים אליו, וכפתגם הידוע – לכל מי שה'כובע' מתאים לראשו! ואם ישנו מישהו שהדברים מתאימים אליו, ולא חשבתי אודותיו – הרי הדברים מכוונים גם אליו!

יכולים לשאול: ומה בנוגע אלי, היכן הוא אריכות התפילה שלי? [כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א חייך, ואמר:] וכידוע הסיפור מאדמו"ר האמצעי שכל דבר שאדם רואה אצל השני, זהו סימן שיש את זה גם בו, באופן של דקות דדקות; וכן בענין זה – מצאתי זאת אצל עצמי גם כן. אלא, שאין זה ענין שצריך לדבר בפני הציבור. ושני טעמים בדבר:

א] מה שאירע עמי בשלושים וכמה שנים האחרונות בענין זה – אינו נוגע לציבור, אלא אלי בתור אדם פרטי. ב] הציבור טוענים שיותר מדי מתערבים להם בעניניהם ומטריחים אותם בענינים שדורשים מהם; וכי אוסיף להם גם כן ענינים שהנני תובע מעצמי שאינם שייכים להם?!

בנוגע לפועל: על כל אחד ואחד להוסיף ולהתעלות לדרגא נעלית יותר בעבודת השם – בהתאם להוראה הנלמדת משם הסדרה – 'ויקרא' – שעצמות ומהות קורא אליו, כנזכר לעיל בארוכה. ויש נתינת כח לזה, בעומדנו למחרת ב' ניסן, שבו 'בא השמש' ו'זרח השמש'. וכללות עבודתו צריכה להיות באופן גלוי, שיוכלו לראות זאת במוחש, ולא באופן ד'קול דממה דקה'!..

ומצד כללות הענין דאהבת ישראל, מובן, שפועל את ענין הזריזות בעבודת ה׳ גם בנוגע אל הזולת. וכל זה נעשה על ידי זה שמדבר עם הזולת בדברים היוצאים מן הלב כו׳, ועוד ועיקר: על ידי זה שמראה 'דוגמא חיה' מהנהגתו האישית בנוגע לענין הזריזות בכל הקשור לעבודת ה׳, זאת אומרת, שאינו מסתפק במחשבה בלבד, ואפילו לא מסתפק בדברים היוצאים מן הלב כו׳, אלא הוא מראה 'דוגמא חיה' מאופן הנהגתו במעשה בפועל.

ובאותיות פשוטות: כאשר הסבא מחנך את נכדו שצריכים לעסוק בעבודת ה', בלימוד התורה וקיום המצוות, באופן של זריזות כו', ולאחר שמדבר עם נכדו בענין זה, הרי הוא מתנהג בעצמו באופן הפכי, בישבו לקרוא עיתון, או לדבר בטלפון אודות ענינים של מה בכך, 'דברים בטלים', שאין שום תוצאה מזה בנוגע לפועל.

[אף על פי שאינו מדבר דברים אסורים ומאוסים חס ושלום – כמבואר בפירוש המשניות להרמב"ם, שגם כאשר אינו מדבר דברים אסורים, צריכה להיות זהירות גדולה בענין הדיבור, ולכן צריך להיות 'אמור מעט כו"] – הרי זה מעורר תמיה ופליאה אצל הנכד ששמע זה עתה כיצד צריכה להיות הנהגתו, ובפועל רואה שסבו מתנהג באופן שאינו מתאים לזה! ורק מאחר שאינו מעיז לומר דברים אלו בפני סבו, הרי הוא חושב זאת בעצמו, ומובן מהי ההשפעה שנפעלת עליו כתוצאה מזה!

ועל דרך זה כאשר יושב לאכול ולשתות בתיאבון רב – לאחר שמדבר עם נכדו בנוגע להתעסקות בעבודת ה׳ בזריזות רבה! הנכד אינו יודע אודות כוונות האכילה של סבו, שמכוון לאכול 'לשם שמים' וכו׳, כי הוא רואה רק את המעשה בפועל – שסבו יושב לאכול ולשתות בתיאבון רב! ומזה מובן, שלכל לראש צריך הסב עצמו להתנהג באופן המתאים, ועל ידי זה שיראה 'דוגמא חיה' מהנהגתו האישית, יוכל להשפיע על נכדו באופן הרצוי.

וכל זה – אינו רק בנוגע ליחס שבין סב לנכדו, אלא כן הוא גם בנוגע ליחס שבין אב לבנו, ובין איש לאשתו: כאשר הבעל עושה 'שטורעם' בנוגע לענין השבת כו׳, וכאשר בא יום השבת, הרי הוא חוזר לביתו, פותח את כפתורי ה'סירטוק' (וכיוצא בזה) ומתיישב לשתות 'תה', לענג את עצמו, ולהתבונן אודות הענינים שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ולעומת זאת, משאיר את המאמר חסידות על המדף שבארון – מובן בפשטות איזו השפעה תהיה להנהגה זו על אשתו, שהיא רוצה להיות במעמד ומצב ד'אשה כשרה שעושה רצון בעלה', ואז יכולים כבר לתאר כיצד יראה הבית כולו (כולל הבעל עצמו), וכיצד ייראו הילדים שיגדלו בבית זה!

לגרום הנאה ותענוג ליהודי הרי זה אמנם ענין גדול, וכמובן בפשטות שאסור לגרום צער ליהודי, אלא אדרבה, צריכים להשתדל לגרום לו הנאה ותענוג. ואם כן, הרי הוא עושה 'חשבון' ש'עניי עירך קודמין', ובמילא צריך להשתדל לגרום תענוג גשמי לעצמו! אבל לאידך – עליו לשאול את עצמו: האם לא תובעים ממנו להתעסק בענינים נעלים יותר מזה?!

ובנוגע לפועל: בעומדנו ביום השבת שלאחר יום ההילולא – צריך כל אחד ואחד לקבל על עצמו החלטות טובות בנוגע לכללות עבודת ה׳, בהתאם להוראות דבעל ההילולא, וכידוע הפתגם שאמר קודם הסתלקותו: אני עולה השמימה, ואת הכתבים אני משאיר לכם כאן ('איך גיי אין הימל די כתבים לאז איך אייך').  ועבודתו צריכה להיות הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לפעולה עם הזולת, ובאופן שמראה דוגמא חיה מהנהגתו האישית.

והנה, היות שצריך להראות 'דוגמא חיה', מובן, שהנהגתו צריכה להיות בתכלית השלימות, כי כאשר רוצה לפעול על הזולת במאה אחוז, הרי הנהגתו צריכה להיות יותר ממאה אחוז, כי הזולת המושפע ממנו עושה חשבון שמספיק לו להגיע עד 'קרסוליו' של המשפיע שלו, ועל אחת כמה וכמה כאשר מגיע לדרגא נעלית יותר. ובפרט שאינו רוצה להגיע לדרגתו של המשפיע, כי אין זה כבוד למשפיע שהמושפע שלו יהיה בדרגתו'!..

שיחת פרשת 'ויקרא' תשמ"ב, בלתי מוגה.