לחצו כאן לתרומה
בלב המהפכה האיסלאמית, כשטהרן בערה משנאה ויהודי איראן חיו בפחד קיומי, התרחש רגע שלא ייאמן: רב אחד שסירב לכרוע ברך מול האייתוללה חומייני – והצליח להפוך עימות מסוכן להזדמנות היסטורית שהצילה קהילה שלמה. מאחורי הכול עמד הרבי, שראה את הסכנה מרחוק ושלח שליח אחד למשימה שנראתה בלתי אפשרית • בפנים: הסיפור המלא – על האומץ, הנס והאור שנדלק בטהרן • לכתבה המלאה
☚ איראן? האיום הקיומי האמיתי זה בלי תפילה באריכות! • ראיון עכשווי עם הרב שלמה אזרף
פרס שלפני הסערה
עד סוף שנות השבעים הייתה איראן מקום שבו יהודים יכלו לחיות בכבוד. תחת שלטון השאה התקיימו קשרים עם ישראל, בתי הכנסת פעלו בחופשיות, ורבים מבני הקהילה מילאו תפקידים מרכזיים בכלכלה ובמסחר. אבל אז הגיעה המהפכה. האייתוללה חומייני שב מפריז, ההמון יצא לרחובות, והמדינה הפכה בן־לילה לרפובליקה איסלאמית קיצונית. היחס ליהודים השתנה באחת – חשד, פחד, איומים. הקהילה העתיקה, שהתקיימה שם אלפי שנים, מצאה את עצמה לפתע על סף תהום.
שליחות חשאית להצלת ילדים
עוד לפני שהמצב הידרדר לחלוטין, הרבי זיהה את הסכנה. הוא שלח שלושה שלוחי חב"ד צעירים לאיראן – תחילה לחיזוק היהדות, ובהמשך למשימה נועזת: חילוץ יותר מאלף ילדים יהודים רגע לפני שהשערים ייסגרו. בסיוע השגרירות האמריקנית – ולאחר מכן האיטלקית – הילדים הוברחו בזה אחר זה לארצות הברית. הרבי דאג להם למגורים, חינוך, מזון, לבוש – הכול. זו הייתה פעולה חשאית, מורכבת, כמעט בלתי נתפסת.
משבר בני הערובה והקריאה לרב הרשברג
ואז הגיע המשבר הגדול: השתלטות הסטודנטים האיראנים על שגרירות ארצות הברית בטהרן. 52 אמריקנים נלקחו כבני ערובה. העולם עצר נשימה. האו"ם ביקש לשלוח משלחת דתית לביקור אצל השבויים. הרבי פעל שהרב אברהם מרדכי הרשברג, רבה של מקסיקו, ייכלל בה. הרב הרשברג חשש – ובצדק.
'אולי אכנס', אמרו לו, 'אבל מי מבטיח שאצא'?.. הרבי הביט בו בביטחון מוחלט. הוא הדריך, עודד – ואז אמר משפט שנשמע כמעט מוזר: 'בוודאי לא תשכח להדליק נרות חנוכה עם אנשי השגרירות'. חנוכה? עוד חודשיים. אבל יציאת המשלחת נדחתה שוב ושוב – עד יומיים לפני חנוכה.
נרות חנוכה בלב טהרן – והעמידה מול חומייני
בבניין השגרירות הנצור מצא הרב הרשברג שישה יהודים. הוא הדליק איתם נרות חנוכה, שרו ורקדו – בתוך מתחם עוין, בלב עיר עוינת, בזמן שהעולם כולו עוקב בדאגה. זו הייתה נקודת אור שלא ניתן לשכוח. למחרת התקיימה תפילה המונית בהשתתפות האייתוללה חומייני. כמיליון איש כרעו אפיים ארצה. כולם – חוץ מהרב הרשברג והרב ידידיה אזרחיאן, יו"ר ועד הקהילה היהודית בטהרן, שליווה אותו.
אחד האימאמים ניגש בזעם: 'למה לא השתחוויתם כמו הכמרים'?.. הרב הרשברג השיב בפשטות: 'אינני מבין ערבית. אינני יכול להשתחוות בלי לדעת למי ולמה'. התשובה הועברה לחומייני – והוא ביקש לפגוש אותם. בביתו של חומייני, בעיר קום, התרחש דבר שאיש לא ציפה לו. חומייני אמר: 'תודה שלא נהגתם בחנופה. הכמרים השתחוו רק כדי למצוא חן. אתם נהגתם לפי אמונתכם'. הרב הרשברג ניצל את הרגע וביקש לדון בצרכי יהודי איראן. חומייני הסכים – ואף קבע פגישה נוספת.
בפגישה זו הושגו הישגים היסטוריים: הפסקת החרמות על טליתות ומגיני דוד, אישור להשתמש ביין לטקסים יהודיים, היתר לצאת לסליחות למרות העוצר, סיוע בחיטה לאפיית מצות, התערבות לשחרור עצורים יהודים, ועוד. הרב ידידיה, שנכח בפגישה, הפך מאז לדמות מקשרת בין הקהילה למשטר – והצליח להציל יהודים רבים.
הפגישה עם הרבי בניו יורק
לאחר שיצא מאיראן, הגיע הרב ידידיה לניו יורק. כשנכנס לחדרו של הרבי, פרץ בבכי. הרבי שאל: 'למה אתה בוכה? הרי כתוב 'עבדו את ה' בשמחה'.. הרב ידידיה ענה: 'אלו דמעות של שמחה'. הרבי התעניין בכל פרט על מצב יהודי איראן – כמה נשארו, האם בתי הכנסת פעילים, מה מצבם הרוחני והגשמי. הרב ידידיה ביקש שהרבי יתפלל עליהם – אלו שנותרו בסכנה גשמית ואלו שעזבו ונמצאים בסכנה רוחנית.
הוא סיפר על הניסים שראה בקהילתו בזכות ברכותיו של הרבי – חולים שנרפאו, עקרות שנפקדו – אך מעל הכול הדהים אותו דבר אחד: ההמתקה הבלתי-צפויה של ליבו של חומייני. דבר שלא היה קורה, לדבריו, ללא כוחו של הרבי ושליחותו של הרב הרשברג.
הסיפור הזה – שנע בין ניו יורק, טהרן וקום – הוא עדות לכוחם של אמונה, אומץ ושליחות. הוא מספר על רב אחד שעמד זקוף מול שליט מהפכני, על רב אחר שהגן על קהילתו מתוך סכנה, ועל מנהיג אחד – הרבי – שראה רחוק יותר מכולם. זהו סיפור על נרות חנוכה שנדלקו במקום שבו איש לא האמין שיאירו — ועל האור שהמשיך ללוות את יהודי איראן עוד שנים רבות.
